(ניתן לצאת ידי חובת לימוד תורה בליל הו"ר בפוסט זה, ולא גרע מ"לולב ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחדיו?!" וכדומה, ככותרות השיעורים הצפויים השנה...)

ברכת משה (דברים לג) היא אחד הטקסטים המקראיים הנקראים ביותר בעולם היהודי, כיוון שקוראים אותה שוב ושוב ושוב במהלך שמיני עצרת\שמחת תורה. למרות זאת, חלקים ממנה הם חסרי פשר לקורא\ת הממוצע\ת, גם בשל הלשון הגבוהה, וגם בשל מה שנראה כשגיאות העתקה מסוגים שונים ומשונים – ולאלו נוסף גם שילוב מאולץ של ברכות לשבטים בתוך גרעין של שירה קדומה, כמו שנראה. די לנו אם נשווה את ברכת משה לשירת האזינו המופיעה פרק אחד קודם כדי לעמוד על ההבדל הבולט – שירת האזינו מובנת יחסית, וקל לעקוב אחרי הרצף וההיגיון הפנימי שלה, בעוד שברכת משה היא אוסף מקוטע של פסוקים סתומים בחלקם, המתקשים להתגבש למסר קוהרנטי.
כדי לסייע ביד הקוראים והשומעים לצאת ידי חובת קריאת התורה, הריני מתכבד להציע נוסח קריא יותר של הפרק – וברוח חג האסיף אמשיל זאת לאיכר שנדרש קודם כל לנכש את השדה מקמשונים וחרולים (=תיקוני נוסח), ואז להפריד את הכלאיים שצמחו לו בשדה (=חלוקת הפרק לענייניו). קראו עוד ⇐

אחת הסיבות לכך שהחלטתי להתעמק בלימודי מקרא\תנ”ך, היא שאלה פשוטה לכאורה שנשאלתי פעם וכתוצאה ממנה התחלתי להרהר בעוד שאלה, ולהפתעתי הרבה התברר לי שגם אחרי הרבה שנים של האזנה לקריאת התורה, התורה “של הגננת” עדיין חזקה יותר מהטקסט הכתוב.
השאלה הראשונה היתה שאלת תם של מישהו שהתעניין איפה מופיעים בתורה לראשונה לוחות הברית?
אני זוכר שעניתי מייד – “בפרשת יתרו”, אבל במחשבה שנייה רצתי לבדוק ו… אין שם בכלל לוחות. “אהה, בסוף משפטים יש משהו!” נזכרתי ו… גיליתי שמדובר בספר הברית, לא בלוחות הברית. “וואו… אז בטח בכי תשא, מה שקוראים בתענית ציבור!” הכרזתי כמנצח – רק כדי לגלות שגם בכל פרשת כי תשא לא מוזכרים לוחות הברית – יש לוחות אבן, נכון, יש גם לוחות העדות – אבל לא לוחות הברית!

To make a long story short, המונח “ל(ו)ח(ו)ת הברית” מופיע 3 פעמים בתורה, ושלושתן בפרשת השבוע הנוכחית, עקב, ולא זו בלבד אלא ששלושת האיזכורים מרוכזים לשם נוחות בפרק אחד, פרק ט:

(ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם…
(יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה’ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית…
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

מפליא, לא? אבל זה לא הכל.

מקובל לומר שאם לשאלה אחת יש הרבה תשובות, סימן שהשאלה היא שאלה מצויינת. אם כך, מי יגול עפר מעיניך, יוליוס וולהאוזן, שהשאלה שהעלית אי-אז בשלהי המאה ה-19 (בשם קודמיך, נוחם עדן) ממשיכה להיות אבן שואבת לתשובות נוספות עד ראשית המאה ה-21! כי הנה לפני כחודש התבשרנו על הוצאתו לאור של ספר מעניין במיוחד בשם “גישת התמורות” שמנסה לאחוז את השור הוולהאוזני בקרניו ולהציע גישה פרשנית-היסטורית חדשה להיבט הקשה ביותר של השאלה – הסתירות בין הפרשיות ההלכתיות שבתורה.

פרולעגומענא צום געשיכטע פון דאס פרובלעם (=מבוא לתורתהשערת התעודות)

רק רגע לפני שאנחנו מסתערים על השור הוולהאוזני, ראיתי לנכון לתת רקע היסטורי קצרצר לטובת הדור שלא ידע את יוליוס ואת תעודותיו:

קראו עוד ⇐

מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
ולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה ‘גמל’ על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה “רבקה”, למשל, מופיעה 13 פעמים, “האיש” 10 פעמים, ו”העבד” רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה’ – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה’ – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה “נופלת” מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם! קראו עוד ⇐