ספר דברי הימים, שהיום (חמישי) מתחילים בקריאתו במסגרת 929, נראה לי תמיד כמו התשובה הארוכה לשאלה “סכם את התנ”ך בלשונך” – והדבר ניכר כבר בפתיחה המונומנטלית שלו:
אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח לָמֶךְ נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת. (דה”א א א)
בתוך ארבעה (!) פסוקים – שבכוונה השמטתי את ציוניהם כדי להתקרב עד כמה שניתן למקור – דוחס מחבר הספר את תשעת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, ומשם הוא ממשיך בדהרה עד לתחילת פרק ב, המקביל לבראשית לח (מעשה יהודה ותמר). אלא ששם חלה תפנית בעלילה: במקום להמשיך ב’דרך המלך’ המתבקשת אל סיפור יוסף במצרים ומשם אל יציאת מצרים ומעמד הר סיני, לוקח אותנו המחבר בדרכים שכוחות-אל שהנוף היחיד שנשקף מהן (לכאורה!) הוא הרים וגבעות אפרוריות למראה של שמות שונים ומשונים, רובם יחידאיים בתנ”ך כולו – וככה זה ממשיך עד פרק ט (כולל)…
מקובל לומר שאם לשאלה אחת יש הרבה תשובות, סימן שהשאלה היא שאלה מצויינת. אם כך, מי יגול עפר מעיניך, יוליוס וולהאוזן, שהשאלה שהעלית אי-אז בשלהי המאה ה-19 (בשם קודמיך, נוחם עדן) ממשיכה להיות אבן שואבת לתשובות נוספות עד ראשית המאה ה-21! כי הנה לפני כחודש