בזמנו חיפשו באקדמיה ללשון מונח עברי למילה “דז’ה-וו” (déjà vu) – ואני חשבתי על מונח נישתי מאוד אבל די קולע: ויקהל-פקודי. לכאורה שתי הפרשות האלה חוזרות כמעט מילה במילה על פרשות תרומה-תצווה, עד כדי כך שמסדרי הפרשות לא היססו לחבר אותן (כמו השבת) למרות האורך הרב שלהן – ובלבד שיחסכו מהציבור (שאז עוד לא היו לו עלוני שבת) את הטורח של מציאת דבר תורה מתאים לשתי שבתות כאלה. ואת חטאיי אני מזכיר היום, כי בסתר לבי אני מודה לאהרן על חטא העגל (או לירבעם ליתר דיוק – ראו מש”כ כאן), שבזכותו יש את פרשת כי-תשא שתפריד בין ה’גושים’ של הציווי על המשכן וביצועו בפועל.
א-ב-ל, מסתבר שיש הבדל מאוד משמעותי בין שני הגושים האלו – ובשורות הבאות אציג אותו ואנסה אפילו להסביר אותו עוד למרות שלא הספקתי עדיין להתעמק בזה (בפירושי הק’ הגעתי בדיוק לסוף כי-תשא). קראו עוד ⇐