Home » מקרא » גַּם שִׂנְאָתָם… כְּבָר אָבָדָה – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

גַּם שִׂנְאָתָם… כְּבָר אָבָדָה – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

לשם תיעוד ומעקב, ולטובת מי שלא זכה לעקוב אחריי בפייסבוק, אתמול התפרסם פוסט שלי באתר TheTorah.co.il, מעין מסע אישי בזמן בעקבות היחס הדתי לביקורת המקרא:

"גם שנאתם כבר אבדה" – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

 

6 תגובות על “גַּם שִׂנְאָתָם… כְּבָר אָבָדָה – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

  1. כשאלו את הרב ברויאר מדוע הוא עדיין מחזיק מוולהוזן, ענה שאנחנו הדתיים שמרנים.

    וזו גם תשובה לכתוב בבלוג.

    • חזק! ועדיין גם אם תלמידי-תלמידיו העיזו פניהם ברבם וחלקו עליו, אין משיבין את הארי לאחר מיתה; ובכלל, תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אנו מה טיבנו? וכו'…

  2. בס"ד כ"ב בתמוז תשא"ף

    אם אנחנו מפרידים את שתי האמירות האלקיות בעקבות חטא המרגלים ומייחסים אותן למקורות שונים – נצטרך לומר שלפי מקור אחד נכנסו לארץ רק כלב וזרעו, שהרי לא נאמרה מילה על הדור השני שייכנס לארץ. רק לפי המקור השני, נכנס לארץ כל זרע ישראל בני הדור השני ואיתם גם יהושע בן נון.

    יש כאן מחלוקת קוטבית במציאות: האם נכנסו לארץ רק כלב וזרעו או כל הדור השני. ובמילים אחרות: האם זו ארץ הקנזים או ארץ ישראל?

    נראה שבמחלוקת זו נחלקו מרנפתח המצרי עם מישע המואבי. מרנפתח מעיד 'ישראל אבד אין לו זרע'. מהיכן איפוא צץ מאות שנים אחר כך 'וישראל אבד אבד עולם'? הרי עם ישראל נכחד מן העולם מאות שנים לפני כן ע"י מרנפתח?

    אך לאור הפרדת המקורות הדברים ברורים: לארץ כנען שממערב לירדן נכנסו רק הקנזים צאצאי כלב, שהוכחדו ע"י מרנפתח. שאר בני ישראל נשארו מסתובבים במדבריות שממזרח למואב, והם הוכחדו ע"י מישע מלך מואב.

    העם הישראלי נכחד סופית בימי מישע, ומאות שנים אחר כך לא היה ידוע. הרודוטוס לא שמע על עם יהודי או ישראלי. הוא הכיר רק מצרים שישבו בחילת-סוריה והיו דבקים במסורת המצרית ומלים את בניהם.

    האתוס של 'עם ישראל' נוצר מחדש ע"י הסלבקים ששאפו לנתק את זיקתם של המצרים מחילת-סוריה אל מצרים התלמית. בתחילה ניסו לגזור על הסממן המצרי של המילה, אך משנלחמו מצריי חילת סוריא בחירוף נפש נגד האיסור למול – שינו הסלבקים את הטקטיקה.

    הם הניחו למצריי חילת סוריא להמשיך ולמול, אך שתלו במוחם תודעה כוזבת שהם צאצאי העם הישראלי שנכחד בימי מרנפתח ומישע, ולפיכך עליהם לשנוא ולתעב את המצרים. כך נותקו מצריי חילת-סוריא ממקורם המצרי והיו ל'ישראלים'

    בברכה, ד"ר שאציוס פון לווינהאוזן

    את כפל הפרשיות, יכולים גם להסביר כשני שלבים של העונש. בשלב הראשון מוחר כלב וזרעו, שהיה היחיד שמחה מיד נגד המרגלים. ובשלב השני, אחרי ההלם הראשוני, בא ריכוך המוסיף גם את הדור השני ואת יהושע, שאף הם ייכנסו. אך למה לקרוא את הדברים ברצף כשאפשר לפרק? …

    • הקניזים ממילא ישבו בהר חברון עוד מימי אברהם (נראה שהסיפור אודות היותם "מרגלים" רק בא לתרץ איך אותם "חלוצים" קדומים משתלבים, כביכול, בסיפור הנדודים "הכלל ישראלי" במדבר ולמה הם קיבלו "ראשונים" את הר חברון ירושה) – וגם אותם אבות ישראל לבית יוסף, שיצאו ממצרים בימי נפילת שלטון החיקסוס, כבר ישבו יחד עם ה"עפירו" המקומיים סביב קבר יוסף והאבן הגדולה במקדש "בית 'אל'=ברית" לאורך כל תקופת ה-LB; וסיפרו שם איך 'שור-אל' בעל תועפות הראם העלה את ישראל מארץ מצרים… נראה שרק יהושע חתן משה הקיני הגיע עם "האלוהים החדשים" שלו ('יהוה') מארץ השוסים של YHW שליד שעיר, בימי דבורה; נכנס לישראל ממזרח, דרך בקעת הירדן יריחו ועמק סוכות (שם שייכן את אהלו באדם העיר. והצטרף באיחור אופנתי קל (אבל בול בזמן, כנראה) למלחמה שניהלה אותה "דַּבּוּרה" (שכונתה גם "צירעה") כנגד יבין מלך חצור וקואליציית מלכי כנען שלו…

      והוא ש[כנראה]נאמר:

      "יהוה, בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן,
      אֶרֶץ רָעָשָׁה – אַף-שָׁמַיִם נָטְפו מִפְּנֵי יהוה:
      זֶה סִינַי מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
      יהוה יִתֶּן-אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב: רֶכֶב אֱלֹהִים, רִבֹּתַיִם
      אַלְפֵי שִׁנְאָן – יהוה בָּא מסִינַי בַּקֹּדֶשׁ.
      הַר-אֱלֹהִים, הַר-בָּשָׁן – הַר גַּבְנֻנִּים, הַר-בָּשָׁן;
      לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים אִם-תִּשְׁכְּבוּן בֵּין המִשְׂפַתָּיִם(?);
      הָ(ב)הָר (ש)חָמַד 'אֵל' לְשִׁבְתּוֹ – אַף 'יְהוָה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח(?).
      האֵל לָנוּ 'אֵל' לְמוֹשָׁעוֹת – וְיהוִה ['צבאות'?]–לַמָּוֶת תֹּצָאוֹת.
      אך יהוה יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו – קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו.
      אָמַר [אויב], מִבָּשָׁן אָשִׁיב – אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם,
      לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם – לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ, מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ.
      בִּזַּרת עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ – בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ, תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן.
      עָלִיתָ ל(מֵי-)מָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי – לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בְּ(אוהל משכנך-ב)אָדָם;
      שָׁם בִּנְיָמִן, צָעִיר רֹדֵם – שָׂרֵי יְהוּדָה, רִגְמָתָם; שָׂרֵי זְבֻלוּן,
      שָׂרֵי נַפְתָּלִי…
      מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן, וּנְוַת-בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל – כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה
      בַכֶּסֶף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ."

      או, כמו שכתוב בשירת דבורה:

      "יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ; גַּם-עָבִים, נָטְפוּ מָיִם.
      הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה:
      זֶה סִינַי — מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
      בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.
      חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ – עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
      יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים – אָז לָחֶם שְׁעָרִים;"
      […]
      אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים, עַם- יְהוָה… אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים – עָם יְהוָה, יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים…
      בָּאוּ מְלָכִים, נִלְחָמוּ, אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן, בְּתַעְנַךְ עַל-מֵי מְגִדּוֹ; בֶּצַע כֶּסֶף, לֹא לָקָחוּ.
      מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ; הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.
      נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם – נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן…
      אָז הָלְמוּ, עִקְּבֵי-סוּס, מִדַּהֲרוֹת, דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו.
      אוֹרוּ מֵרוֹז (=מרום?), אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ:
      כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים.
      תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי: מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ.
      מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה חֶמְאָה.
      יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;
      וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ."

      וראו גם בחבקוק:

      "תַּחַת און, רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן – יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן.
      הֲבִנְהָרִים, חָרָה יְהוָה–אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ, אִם-בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ: כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה.
      עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ, שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה; נְהָרוֹת, תְּבַקַּע-אָרֶץ.
      רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא.
      שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ, עָמַד זְבֻלָה; לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ.
      בְּזַעַם, תִּצְעַד-אָרֶץ; בְּאַף, תָּדוּשׁ גּוֹיִם. יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת-מְשִׁיחֶךָ;
      מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע, עָרוֹת יְסוֹד עַד-צַוָּאר סֶלָה.
      נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו, יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי; עֲלִיצֻתָם, כְּמוֹ-לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר.
      דָּרַכְתָּ בַיָּם, סוּסֶיךָ; חֹמֶר, מַיִם רַבִּים."

      https://shnizi.wordpress.com/2012/09/16/avramavinuovedelilim/#comment-356

  3. יכולת הפירוק הבלתי נדלית, מובילה אותנו לגילוי המדהים: שני מקורות סותרים בעשרת הדברות! שני מקורות הנבדלים קוטבית בתוכנם ובסגנונם.

    האחד הוא המקור 'הדתי' המדבר באריכות, תוך איזכור היסטורי ותיאולוגי על מצוות ש'בין אדם למקום', איסור עבודה זרה ושבועת שווא ומצוות השבת. האנשים היחידים הזוכים להתייחסות הם האב והאם שאותם יש לכבד למען יאריכו ימי העם על אדמתו. אף מילה על אנשים אחרים.

    לעומת המקור 'הדתי' בא המקור החברתי, המנוסח בקצרה ובפסקנות 'לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמד בית רעך שורו וחמורו ועבדו ואמתו וכל אשר לרעך' אף מילה על אלקים, לא היסטוריה ולא תיאולוגיה. תפיסה אתאיסטית גמורה שלא איכפת לה אלא מיחסו ההוגן של האדם אל 'רעך'.

    אכן מקור דתי ומקור אתאיסטי, השונים קוטבית בסגנונם ובתוכנם.

    בברכה, ד"ר זיגמונד הרמן פון לווינגונקל

  4. אברם, שאלליאליך, האם לדעתך יש פרק/סיפור/פסוקים בתנ"ך שלדעתך מכילים מידע חכמה, או מוסר שהקדים בהרבה את זמנו, שלדעתך מעידים שאותו חלק בתורה נכתב בהשראת נבואה?

להגיב על מי נכנס לארץ - הקניזים או הישראלים? (על פירוק Ad Absurdum) לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים