מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו ‘אלהים ברא בראשית’…

האמנם ‘אלהים ברא בראשית’?

מעשה זה ידוע לכל מי ששמע אי פעם על תרגום השבעים, אך פחות ידוע כי הדבר המוזר הוא, שבתרגום השבעים לספר בראשית שבידינו על כל נוסחיו וכתבי היד השונים שלו, התרגום זהה בדיוק לנוסח שלנו, שכך כתוב בתרגום:

ἐν ἀρχῇ ἐποίησεν ὁ θεὸς… (en archei epoieisen ho theos…)

ובעברית מקראית*: “בתחילה עשה האלוה…” – פשוט כך, בלי שינויים ובלי החלפות (למעט לשון היחיד – ראו להלן). התשובה הפשוטה היא, כמובן, כי ייתכן ובעלי המדרש האמור הכירו נוסח אחר של תרגום השבעים שאינו בידינו – אבל…

הערת דרויאנוב: “מגיד אחד עלה לדרוש. פתח ואמר: אתמהה! מפני מה נאמר ‘בראשית ברא אלהים את הארץ ואת השמים’ והלא השמים גבוהים מהארץ? קרא כנגדו אחד מהקהל: והלא כתוב ‘את השמים ואת הארץ’! נענה המגיד: נו, גם זה תירוץ, אלא שלי תירוץ נאה יותר…”

בשיטוטיי אחר תירוץ נאה יותר גיליתי כי נדב שנרב, פרופ’ לפיזיקה בזמנו הפנוי ואיש אשכולות בפני עצמו, העלה הצעה מעניינת (pdf) לפיה הבעיה איננה עם המלה ‘בראשית’ אלא דווקא עם המלה ‘אלהים’, שהיא לשון רבים. מכיוון שבשפות אירופיות רבות אין הבדל בין צורת היחיד לצורת הרבים של הפועל, היה ניתן להבין מהתרגום כי בראשית בראוּ אלהים (לשון רבים). לכן הקדים התרגום את המילה אלהים, ובהנחה שביוונית של התרגום היתה נהוגה צורת ‘הריבוי המלכותי’ (= דיבור בלשון רבים גם על יחיד), השינוי היה אמור להבהיר לקוראים כי “ברא” כאן הוא לשון יחיד או לפחות לשון ריבוי מלכותית.

אמנם מעשה בראשית הינו ‘פיזיקה’ לדעת הרמב”ם וראוי לפרופ’ לפיזיקה לעסוק בו (חיוך), אבל הסברו המעניין של שנרב אינו נכון – בשפות אירופיות לא מעטות, וביניהן גם יוונית, ישנה אבחנה ברורה בין פועל ביחיד לבין פועל ברבים, ובנוסף בכל התרגומים היווניים המילה “אלהים” בכל המקרא מופיעה תמיד בלשון יחיד (θεὸς=אלוה) ולא ברבים (θεοί=אלהים) – וממילא אין שום צורך להדגיש שמדובר בריבוי מלכותי וכו’.

60 שניות על תולדות האמונה הישראלית

לדעתי, התשובה נעוצה בחידושו הגדול של פרופ’ יחזקאל קויפמן בנוגע לאמונה הישראלית. למי שלא מכיר, יחזקאל קויפמן היה איש אשכולות רב-תחומי, שהתחיל כד”ר לפילוסופיה וסיים כפרופ’ למקרא, ובין לבין הספיק לנסח משנה שיטתית ומהפכנית בחלקה, המשלבת הגות פילוסופית, מחקר מקראי, מחקר היסטורי-סוציולוגי-אנתרופולוגי, תפיסה חינוכית וגישה ציונית-אקטיביסטית גם יחד. אמנם הוא לא היה איש-רעים להתרועע, ואף תואר כ’נזיר סגפן’, אבל השיטה המקיפה שהגה בחדר עבודתו הקטן זעזעה את אמות הסיפים של המחקר המקראי בכלל, והתיאולוגי בפרט.

את חידושו המרכזי הנוגע אלינו ניתן לנסח כך: המונותיאיזם הישראלי הינו חסר-תקדים בעולם העתיק כולו, בכך ששלל לחלוטין את המיתולוגיה מאלהיו – אלהי ישראל לא נולד מישות כלשהי, והוא אינו כפוף למערכת קוסמית כלשהי, ובלשונו של קויפמן:

האלהות האלילית היא מיתולוגית וכפופה למערכת הויה עליונה עליה, על-אלהית;
האלהות הישראלית היא לא-מיתולוגית, ואינה כפופה לשום מערכה – היא רצון-שליט עליון. (תולדות האמונה הישראלית, מבוא, עמ’ לד)

כדי להבין את החידוש בכך צריך לקרוא קצת על מיתולוגיות אליליות (ראו סקירה יפה כאן בעברית או כאן באנגלית), אבל דיי אם אומר שבכל התרבויות העתיקות כולן היה פשוט וברור כי לאלים יש ‘קורות חיים’ – הם נולדים, אוכלים ושותים, פרים ורבים, רבים ומתווכחים, וכולם כפופים למערכת קוסמית עילאית שלבני האדם יש גישה אליה ע”י מעשי קסם ומאגיה המכריחים את האלים לפעול בדרך מסוימת. כדאי להזכיר כי הרעיון הזה שנראה לנו פרה-היסטורי ולא רלוונטי, נמצא עד היום בלב-ליבה של האמונה הנוצרית, המתיימרת להיות דת מונותיאיסטית ועדיין מחזיקה במיתוס לפיו אלהים (=ישו) נולד!

ומה זה שייך לענייננו?

כאמור לעיל, השינוי בתרגום השבעים לפי אגדת חז”ל היה ‘אלהים ברא בראשית’ במקום ההיפך – מקריאה פשטנית של דבריהם ניתן להבין שכוונתם היתה להוציא מליבנו מחשבה כאילו יש איזה אל גדול בשם ‘בראשית’ שברא את אלהים ‘שלנו’. הסבר אחר הוא שכוונת חז”ל היתה להרחיק את רעיון השְׁנִיוּת (דואליות) – שלא נחשוב שיש שני אלים, האחד “בראשית” והאחר “אלהים”. ועל הסברים כאלו נאמר – נו באמת… (עדכון – ראו הערתו החריפה של יעקב אפטייקער, בכתבה מעיתון ‘דבר’ 22.12.1972)

לי נראה שחז”ל כיוונו בדיוק לרעיון הזה של קויפמן – אלהים לא נוצר משום דבר – אין לו “ראשית”. לא במובן הפשטני שמישהו יצר אותו, אלא במובן העמוק לפיו האמונה הישראלית לא העלתה בדעתה לספר על אלוהיה את אותם סיפורי ראשית אליליים שכל התרבויות הקדומות מלאות מהן. אלא שבעת תרגום התורה לתרבויות אחרות היה חשש כי הקוראים עלולים להשליך מרעיונותיהם-הם על הכתוב ולהבין כי לאלהים יש ראשית, ולכן שינו המתרגמים ופתחו ב’אלהים’ ולא ב’בראשית’.

טעות דפוס במדרש?                                                

אבל אם אחזור לשאלה שפתחתי בה – הרי סוף כל סוף בתרגום השבעים שבידינו לא כתוב ‘אלהים ברא בראשית’ – אז על מה התבססו חז”ל במדרשם?

כאן אני חוזר למה שכתבתי קודם: התרגום היווני שבידנו עשה שינוי מהותי מאוד בכל המקרא כולו – הוא תרגם את ‘אלהים’ ללשון יחיד (אלוה = θεὸς). זה נראה לנו אולי דבר של מה-בכך, אבל יש לשינוי הזה משמעות גדולה – ‘אלהים’ אינו אוסף של אלים, שממילא יש להם ‘קורות חיים’, אלא אל יחיד – דבר כמעט בלתי-נתפס בעולם ההלניסטי של המאות הראשונות לפני הספירה. הפעם הראשונה שהשינוי הזה בא לידי ביטוי הוא כמובן בפסוק הראשון של התורה – אלא שכאן נראה לי להציע שבהעתקת המדרש נפלה טעות פשוטה – במדרש המקורי היה כתוב: “אלוה ברא בראשית” (=לשון יחיד!), כלומר – השבעים תרגמו ‘אלוה’ במקום ‘אלוהים’. מעתיקי המדרש (שאולי כמו שנרב לעיל לא הבינו ש-  θεὸς ביוונית הוא לשון יחיד), חשבו שכוונת המדרש הוא ל- אלוה’ (עם פסיק קטן בסוף) ומשם קצרה הדרך להוסיף –ים, והתוצאה: אלוהים ברא בראשית, בניגוד גמור לכוונה המקורית…

* המילה ἀρχῇ משמשת למשל לתרגום “בתחילת קציר” בשמ”ב כא ט-י.

המילה ἐποίησεν משמשת את התרגום בפרק זה בפרט ובמקרא בכלל גם ל”ברא” וגם ל”עשה”.