הביטוי “ה’ אלהי העברים” החוזר לא פחות משש פעמים בפרשות שמות-וארא-בא (ג יח; ה ג; ז טז; ט א; ט יג; י ג), והביטויים הנוספים המאזכרים את הכינוי ‘עברי’ בפרשות אלו (“המילדות העבריות”, “איש עברי”),  מעוררים את השאלה הפשוטה:

מיהם העברים?

שאלה טריוויאלית לכאורה, שהרי ידוע לכולנו שהעברים הוא אחד הכינויים לעם ישראל, החל מאברהם שנקרא “העברי” (בראשית יד יג) ועד יונה שהשיב לשאלת המלחים “אי מזה עם אתה” את התשובה “עברי אנכי” (יונה א ט).
אלא שכבר השוואת תרגום אונקלוס למושג זה בספר בראשית, לעומת תרגומו למושג זה אצלנו, מעלה ממצא מפתיע: ‘עברי’ בספר בראשית מתורגם תמיד ‘עבראה’ ואילו בפרשות שמות-וארא-בא הוא מתורגם תמיד ‘יהודאה’. ד”ר יצחק מייטליס (“לחפור את התנ”ך“, פרק 17), המתייחס לעניין זה כותב כי “נראה אפוא שהמונח ‘עברי’ שהיה כנוי כללי לאוכלוסייה רחבה, הפך ברבות הימים למונח המיוחד לעם ישראל בלבד”. אלא שכאן הבן שואל – מי היתה אותה ‘אוכלוסיה רחבה’? ואיך קרה שהמונח ‘עברי’ הצטמצם ברבות הימים ל’עם ישראל’ בלבד? (וראו מה שכתבתי כאן על דעת בן-גוריון בנושא).

עברי = מצאצאי עֵבֶר (?)

כמה הצעות הועלו להסבר המונח ‘עברי’, וארחיב על כך מתישהו, אבל הפירוש הסביר ביותר הוא כי ‘עברי’ הינו פשוט אחד מבניו של עֵבֶר, נינו של שם בן נח. וכמו שמואבי = מבני מואב וכנעני = מבני כנען, כך עברי = מבני עבר, ולכך מסכימים גם כמה מחכמינו (ריה”ל, ראב”ע, רד”ק) וגם כמה מחכמי האומות (אם כי רובם קישרו זאת לח’בירו).
אלא שפירוש זה מעורר שתי בעיות משמעותיות – ראשית, מדוע דווקא עבר?! מדוע לא שם? או ארפכשד? ושנית, מדוע שאר צאצאיו הרבים של עבר – ביניהם ארם, אדום, ישמעאל וכו’ – לא נקראו עברים?
התשובה טמונה, לדעתי, בכך שעבר היה איש מעלה מיוחד – גם בעיני המקרא וגם בעיני חז”ל. ו”בני עבר” אינם כל בניו ה’גנאלוגיים’, אלא דווקא אלו שהמשיכו את דרכו המיוחדת.

עבר בעיני המקרא

ראשית, עבר מקבל ‘נפח’ רב של אזכורים במגילות הדורות שבין שם לאברהם – הוא מוזכר לראשונה באופן מפתיע דווקא בתיאורו של שם: “וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל” (בראשית י א), כלומר – אם ברצונך לדעת מיהו שם, הרי זה הסבא-רבא של בניו של עבר… אך התורה לא מסתפקת בכך ובתיאור התמציתי של השתלשלות הדורות משם והלאה, מופיע הפסוק הבא: “וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר: וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן“ והתורה ממשיכה למנות את שמות בני יקטן ומקום מושבם – למעט אצל תרח אבי אברהם, לא מצאנו פירוט שכזה אצל שום דמות.
שנית, שורו הביטו וראו את התרשים הבא (powered by MS Excel:)

מעבר ועד אברהם – סדר הדורות (לחצו להגדלה)

אפשר לראות בבירור כי עבר היווה מעין דור מעבר – לפחות מבחינת משך החיים – בין ‘דור הנפילים’ שחיו מאות שנים לבין בניו של עבר, שממוצע חייהם נע סביב 200 שנה. מלבד זאת ניתן לראות כי עבר הטיל צל ענק על הדורות שאחריו, עד כדי כך שבהיותו מעט יותר מבן 100 כבר ראה נינים לבניו, ובסוף חייו ייתכן ואף פגש את אברהם, יצחק ויעקב!

עבר בעיני חז”ל

מעבר למפורש בפסוקים, מצאנו בדברי חז”ל שתי התייחסויות מרכזיות לדמותו של עבר, על-פיהן היה עבר גם נביא וגם מחנך הדור: על הפסוק “וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ…” אומר רש”י (ומקורו בב”ר): “למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד, ושנינו בסדר עולם שבסוף ימיו נתפלגו…”
מעבר לכך, מצאנו במקומות רבים במדרש את המושג ‘בית המדרש של שם ועבר’ (בר”ר סג, מגילה יז. ועוד), מהם עולה כי היתה לחז”ל מסורת מוצקה בדבר היותם של שם ועבר מלמדי דרך ה’ ברבים – וכתב על כך באריכות ד”ר זאב ארליך (“אבלה – בית-מדרשם של שם ועבר?” מוסף שבת של מקור ראשון, ויצא, תשס”ז).
נצרף לכך את דברי ריה”ל בספר הכוזרי (א צה, מהדורת אבן-תיבון), בדברו על השתלשלות העניין האלהי:

אֲבָל אַבְרָהָם בְּנו הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי אָבִיו עֵבֶר… וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבות אֲבותָם אֶל בְּנֵי בָנִים. וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידו וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נחַ

ועכשיו נוכל לענות בפשטות לשתי השאלות לעיל:

• מדוע דווקא עבר? כי הוא היה אדם מיוחד שהטיל את צילו על דורות רבים אחריו.
• ומדוע לא כל צאצאי עבר נקראו עברים? מכיוון שלהיות ‘בן עבר’ לא מספיקה השתייכות גנאלוגית, אלא נדרשת גם השתייכות אידיאולוגית, כלומר – להיות מממשיכי דרכו הרוחנית של עבר, הנביא והמחנך.

‘עברים’ – יש כבוד!

אם נרשה לעצמנו להפליג קצת על כנפי ההשערה, נוכל להגדיר את העברים כצאצאיו ותלמידיו של עבר, דמות מופת שהיתה ידועה בכל רחבי העולם העתיק הן כנצר אחרון לדור הנפילים ששרד מהמבול, הן כנביא אלהים והן כאיש רוח שהעמיד אלפי תלמידים הולכים בדרכו. עברים אלו נתפסו כאנשים נעלים ובעלי אמונה מיוחדת, שמונחים על ידי ערכי מוסר וקודי התנהגות שונים במפגיע מהמקובל בסביבתם, והם רואים בכל ‘עברי’ – אח (“אחיך העברי”).
הסבר זה עומד אמנם בניגוד לגישת כל חוקרי המקרא ואף הר’ יואל בן-נון ביניהם, לפיה ‘עברי’ הוא כינוי גנאי בפי הגויים כלפי ישראל, אך הלא “אברם העברי” נקרא כך כי הוא עומד מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר…

‘עברים’ בפרשיות שמות-וארא

במקום אחר הסברתי את ההיקרויות של המונח ‘עברים’ בספר בראשית, אלא שלא כאן המקום להאריך, כי אנחנו כבר בין ‘שמות’ ל’וארא’… בפרשיות אלו, כבר קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף – הלא הוא יוסף העברי (“נער עברי” שגונב מ”ארץ העברים”), שהיה לשם ולתהילה במצרים ובכנען. אותו פרעה חדש כבר זיהה את העבדים העברים כ”עם בני ישראל” (א ט), כלומר – כישות פוליטית ולא אידיאולוגית.  אלא שעדיין היו ‘קבוצות עילית’ שקיבלו יחס מיוחד מפרעה – למשל הלויים (ככל הנראה), ולמשל המילדות העבריות, שבשל תפקידן המיוחד זכו ליחס מיוחד, אחרת אין להבין איך לא הרג אותן כששמע את התירוץ השקוף שנתנו לו בדבר ‘כי לא כנשים המצריות העבריות’? (יש שטענו כי הן היו מצריות – אך שמותיהן הינן שמות שֵׁמִיים לחלוטין!) גם משה שיוצא אל אחיו, מתייחס אליהם כעברים ולא כבני ישראל (פרק ב), להדגיש את מעלתם.
אלא שכאן נוצרה בעיה – ה’ מצווה את משה ואהרן לפנות אל פרעה ולומר לו כי ה’ אלהי העבריים נקרה עליהם (שמות ג יח). אלא שמשה, שגדל בבית פרעה, מניח שעליו להסביר לפרעה במונחים שהוא מבין, ככל נביא שמתנבא בסגנון שלו, ולכן הוא אומר (או שהיה זה תרגומו של אהרן?): “כה אמר ה’ אלהי ישראל…”! (ה א).
זו, מסתבר בדיעבד, היתה טעות – פרעה מתכעס ואומר: “מי ה’ אשר אשמע בקולו?!” כאומר: “וכי אתה מאיים עליי באלהים של איזה עם עלוב המשועבד לי?! אלהי מצרים חזקים יותר!”  ואז משה ואהרן ממהרים לתקן את עצמם ולומר: “אלהי העברים נקרא עלינו” – כלומר, אנחנו לא סתם עבדים – אנחנו עברים!
אלא שפרעה “לא קונה” את  שינוי העמדה המפתיע הזה ומדגיש שמבחינתו מדובר בעם “קונבנציונלי”, שנוצח על ידו והוא משועבד למצרים: “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו”.
משם ולאורך כל פרשת ‘וירא’, ממשיכים משה ואהרן להדגיש כי ה’ אלהי העברים שלחם, לא אלהי ישראל, אבל ללא הועיל – כיוון שהזהות העברית כבר נטשטשה והחלה לשאת קונוטציות שליליות של עבדות ונוודות – ועל כך, בפעם אחרת.

מבוסס על מאמר שכתבתי בעבר במוסף שבת של מקור ראשון.