Home » מקרא » עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

מצבת מרנפתח

כידוע, הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם, היה פרעה, ממש בתחילת ספר שמות:

(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

בצירוף מקרים מפליא, גם מחוץ למקרא היה זה מלך מצרי דווקא שהכיר לראשונה בישות אתנית בשם ישראל:

ישראל הוּשַׁם אין זרע לו (מצבת מרנפתח)

עם זאת, בדברי פרעה “שלנו” יש חידוש מהותי יותר – הוא למעשה מכתיר את המשפחה הקטנה של בני יעקב – הלא הם “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – כעם שווה-ערך ל”עַמּוֹ” שהוזכר בתחילת הפסוק! אם נשים לב, המונח “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” בספר בראשית מיוחס תמיד לבני יעקב (למעט האנאכרוניזם הידוע של “לִפְנֵי מְלׇךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” ואולי גם “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה”), אבל מהכרזת פרעה ואילך, המונח בני ישראל מיוחס תמיד למה שאנחנו קוראים עם ישראל. כמובן שזה צפוי, כי כבר בפסוק ז הודגש כי “בְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ…” – כלומר, ממשפחה קטנה של בני יעקב הם הפכו לעם גדול, וברור שמכאן ואילך המונח הזה יתייחס תמיד לעם, אבל הנה מקום איתי להעיר על תופעה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא נבחנה בפירוט – והיא ההבדל בין העם לבין בני ישראל.

העם\העברים .vs בני ישראל

כדי לא להשאיר אותכם במתח, אני אתחיל מהסוף – שכן אי-אז כבר גיליתי בבלוג הזה כמו גם במוסף “שבת” את “סוד העבריות” ולפיו העברים היו

עבריים קדומים?

צאצאיו ותלמידיו של עבר, דמות מופת שהיתה ידועה בכל רחבי העולם העתיק הן כנצר אחרון לדור הנפילים ששרד מהמבול, הן כנביא אלהים והן כאיש רוח שהעמיד אלפי תלמידים הולכים בדרכו. עברים אלו נתפסו כאנשים נעלים ובעלי אמונה מיוחדת, שמונחים על ידי ערכי מוסר וקודי התנהגות שונים במפגיע מהמקובל בסביבתם, והם רואים בכל ‘עברי’ – אח.

לענייננו, הבה נגדיר את העברים כקבוצה דתית, בניגוד לבני ישראל (במובן המאוחר של המונח) שהיו קבוצה אתנית. אלא שפרעה היה הראשון לזהות שבניו של ישראל – משפחה קטנה ושולית במצרים של אז – הפכה מול עיניו ל”עם בני ישראל”, קבוצה לאומית מגובשת עם סיפור על אבות שהובטחה להם ארץ משלהם שרק מחכים להזדמנות שתפרוץ מלחמה והם יוכלו לברוח לאותה ארץ.

מנקודת המבט של משה, הוא נשלח לשליחות כפולה: גם לשחרר את “העם”\העברים, וגם להעלות את בני ישראל אל ארץ אבותם. אמנם שתי השליחויות האלה מתמזגות יחד, אבל ניתן לראות פה ושם את הכפילויות שביניהן – כמו שאנסה להראות בשורות הבאות. יודגש מייד – החלוקה הזו בין “העם” לבין “בני ישראל” לא תמיד עקבית, ויש לבעל דין מקום לטעון שהפלגתי פה ושם בדרשנות-יתר – אבל תורה היא, וללמוד אני צריך:)

מי בדיוק הושלך ליאור – העם\העברים או בני ישראל?

בפרק א מתוארות שתי גזירות של פרעה על ישראל – הראשונה שבהן היא גזירת השעבוד:

הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ… …וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.

בהמשך הפרק מתוארת הגזירה השנייה, השלכת כל הבן היילוד ליאור – אבל שימו לב לפסוקים המתארים זאת:

(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת… (טז)… בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת… (יט)… כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת… (כ)… וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.

כאן לא מדובר על בני ישראל, אלא על “עברים”\”העם”. יתרה מכך, הסיכום בפסוק כ “וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד” מתאים כאן רק אם נניח ש”העם” אינו “בני ישראל”, שהרי לגבי בני ישראל כבר נאמר בפסוק ז “וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד” – זאת הרי היתה הסיבה המקורית לגזירות פרעה!

מצד שני, שימו לב מה קורה בסוף פרק ב, כשהכתוב רוצה להמחיש את הסבל של ישראל במצרים:

(כג) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה… (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

כלומר, בני ישראל לא סבלו מכך שהשליכו את ילדיהם ליאור – שכן זו גזירה שהוטלה על העברים, לא עליהם – אלא שעל בני ישראל נגזרה גזירת העבודה. אמנם מהמשך הסיפור נראה שגם העברים שועבדו (ע”ע סיפור הכאת המצרי ע”י משה) ובדרך כלל הכתוב מתייחס למשועבדים כאל “העם” – אבל כשמדובר על השוטרים האחראים על אכיפת “דיני העבודה” המצריים, הכתוב מדגיש שלוש פעמים (ה, טו-יט) שמדובר ב”שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“!
 גם בפרק ג, כשה’ מסביר למשה מה גרם לו להתערב בסיפור, מודגש שהיו לכך שתי סיבות, האחת היא עוני העם, והשניה היא צעקת בני ישראל:

(ז) רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם…  (ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי… 

“מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…”

במילים אחרות, לגבי בני ישראל פרעה התעורר מאוחר מדי, לאחר שהללו כבר התרבו – מכיוון שהם היו ככל הנראה מגובשים יותר, כל שיכל היה פרעה לעשות הוא “להתחכם” ולצרף אותם לגדודי העבדים שהיו מאז ומעולם בבית העבדים המצרי (כידוע מהמחקר ההיסטורי + כמפורש בסיפור יוסף). העם\העברים, לעומת זאת, היו סה”כ קבוצה דתית קטנה, ולגביהם לא היתה לפרעה כל בעיה לצוות על המיילדות – ואז על כל עמו – להשליך בגלוי את תינוקותיהם ליאור. 

הטעות של משה ואהרן – אלהי ישראל לעומת אלהי העברים

בהמשך הסיפור (פרק ג) משה מצטווה לבשר לעם על שחרורו הקרוב – וכאן נראה בבירור שהדגש העיקרי הוא השליחות לבני ישראל ולא לעברים: משה מצטווה להזכיר להם לא פחות משלוש פעמים (פס’ יג, טו, טז) כי מדובר ב”אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם” – שאחד מהם הוא יעקב = ישראל. ברור שאיזכור כזה מתאים לבני ישראל ולא ל”עם”, שאינו מצאצאי ישראל.
א-ב-ל, כאשר משה מצטווה ללכת אל פרעה ולהציג לפניו את דרישת השחרור – ה’ מחליט  באופן מפתיע “לרמות” את פרעה ולא להציג בפניו את התוכנית האמיתית:

וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו:
ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה’ אֱלֹהֵינוּ

שימו לב לניסוח המכוון: א) הוא לא מדבר על בני ישראל, אלא רק על העבריים. ב) הוא לא מדבר על התגלות אלא על “היקרות”. ג) הוא מדבר על “שחרור זמני” לכמה ימים בלבד.
אבל אם נקפוץ לפרק ה, נגלה שמשה ואהרן ככל הנראה לא הבינו את כל הניואנסים:

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה:
כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר!

ועל זה נאמר – BIG mistake! פרעה הבין מייד שהם לא מדברים על איזשהו חג דתי קטן לעבריים המסכנים, אלא על משהו שנראה כמו תנועה לאומית גדולה, והוא מגיב בנחרצות:

מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?
לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!

משה ואהרן מבינים מייד את הטעות ומנסים לעשות ctrl + Z:

וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה’ אֱלֹהֵינוּ

אבל זה כבר מאוחר מדי – התוכנית האמיתית התגלתה, ומכאן ואילך פרעה אוטם את אזניו, למרות שמשה ואהרן ממשיכים לדקלם את אותו מסר לגבי “אלהי העברים” (ט, א; ט, יג; י, ג).

העָם לעומת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בפרקי יציאת מצרים

מקוצר זמן ומקום לא אאריך עוד, אלא אמנה כרוכל את הפסוקים בפרקים הבאים מהם נראה די בבירור שאכן היתה הבחנה בין העָם לבין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – עם הסבריי בצידם: 

(ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ

זו דוגמה מוחשית לכפילות: העם (=העברים) מבין שעיקר הבשורה היא פקידת בני ישראל, ודרך אגב ה’ גם ראה את עניים (והשוו להבחנה שעשיתי לעיל בין “עֳנִי עַמִּי” לבין “צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ג, ז-ט).


(ה, כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ 

לגבי העברים, הציפיה היתה רק שמצבם לא יורע, אבל לגבי בני ישראל (עַמֶּךָ) הציפיה היתה שה’ יציל אותם מהשעבוד לגמרי, כמו שמפורש להלן (ו, ו): וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם!


(ו, ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם 

כאמור לעיל, בני ישראל הם אלו ששועבדו, אך לא אלו שתינוקותיהם נזרקו ליאור – ולכן לא נאמר כאן למשל “אשר מצרים הורגים בהם” וכדומה. למעשה, בכל פרק ו המהווה את פתיחתה המעשית של שליחות משה, מוזכרים רק בני ישראל (9 פעמים) בעוד שהעם לא מוזכר אף לא פעם אחת! ובנוסף, במרכז הפרק עומדת שושלת הייחוס המשפחתי של בני ישראל הנפתחת במילים: “אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל…”


(ט, ד) וְהִפְלָה ה’ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר
(ט, כו) רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד
(י, כג) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם
(יב, ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ… אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל

בכל סיפור המכות מודגש תמיד שהיתה “א\הפליה” בין המצרים לבין בני ישראל – ולא בין המצרים לבין “העם”. נראה מכאן, אגב, שהעם היה מעורב בין המצרים, בעוד שבני ישראל ישבו בנפרד, בארץ גושן.


(יב, כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנׇגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ

נראה שכאשר משה מלמד את העם מה לומר לבניהם בעתיד, הוא מדגיש שה’ פסח גם על בתי בני ישראל וגם על בתיהם-הם. כאמור לעיל, בתי העם היו בין בתי המצרים ולא בארץ גושן, ומכאן שהנס שנעשה עבורם היה גדול יותר – ואכן כשהעם שומע את זה הוא קד ומשתחווה מהתרגשות.


(יב, לג-לה) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים.
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. 

כאן נראה שוב שהמצרים ממהרים לשלח את העם שישב ביניהם – ואכן העם נמלט על נפשו עם הבצק שטרם החמיץ. בני ישראל, לעומת זאת, היו “רגועים” יותר והיה להם זמן לעשות כדבר משה ו”לשאול” כלי כסף מהמצרים! אמנם בפסוק הבא (לו) נאמר “וַה’ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם” – וכאן איאלץ לתרץ בדוחק שאגב שאילת בני ישראל, גם העם החליט לנצל את ההזדמנות (ואת מצרים:) ולכן היה צריך שה’ יתן את חִנָּם בעיני מצרים.


(יד, יז-יח)… פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

כדי למנוע מהעם המפוחד לברוח חזרה היה צריך להסב אותו דרך המדבר – אבל בני ישראל עלו חמושים (=מוכנים לקרב) ומבחינתם לא היתה בעיה ללכת דרך ארץ פלשתים.


מעניין לציין שמהפסוק האחרון בפרק יד (וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל… וַיִּירְאוּ הָעָם…) כבר משתמע שההפרדה בין העם לבין ישראל מתחילה להיטשטש – ואכן בפרקים הבאים היא למעשה לא קיימת (למעט אולי בדברי יתרו [יח, י]: “… אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם… אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם… – ואולי שני מקורות הם…). ההסבר לכך ברור – החל מהמסע הראשון במדבר, העם ובני ישראל הפכו לישות אחת, בניגוד למצב שהיה במצרים, ואין כבר אפשרות להתייחס אליהם בנפרד!

10 תגובות על “עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

  1. מקסים D:

    החלוקה הזאת מקובלת במחקר? או שמבחינת החוקרים שני המושגים יכולים להימצא ביחד באותה “תעודה” והם סתם מילים נרדפות?

    • לא זכיתי לראות פירוש כזה – אבל האמת שלא חיפשתי יותר מדי. שים לב שלא טענתי שיש כאן תעודות\מקורות! ההיפך – החלוקה למקורות לא מפרידה בין “העם” לבין “העברים” – עיין למשל כאן:
      https://en.m.wikiversity.org/wiki/Bible/King_James/Documentary_Hypothesis/Exodus
      זוהי חלוקה של החוקר ה”ניאו-דוקומנטריסט” Joel Biden, מבית מדרשו של פרופ’ ברוך שוורץ, שעשה עבודה מונומנטלית של צביעת הטקסט (באנגלית, לצערנו…) – תחפש את המונח Hebrew בטקסט ותראה שהוא “צבוע”גם ב- E וגם ב- J, כך שהחלוקה לא מסייעת להסבר במקרה הזה.

  2. בס”ד כ”ו בטבת פ”ג

    הרמב”ן (שמות יד,י) מבחין בין ‘בני ישראל’ שהם ‘היחידים’, במובן ‘יחידי סגולה’ לבין ‘העם’ שהוא ‘ההמון’. ‘בני ישראל’ מאמינים בה’ גם בעת צרה ועליהם נאמר’ויצעקו אל ה’. ולעומתם ‘העם’ מתלוננים ‘המבלי אין קברים…’, ורק אחרי הישועה מגיע ‘העם’ לאמונה ‘ויראו העם את ה’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו’.

    הרמב” מסייע לדבריו מהמדרש: ‘וכך הזכירו רבותינו (במדבר רבה כ,כג): “ויחל העם” – כל מקום שנאמר ‘העם’ לשון גנאי הוא,וכל מקום שנאמר “ישראל לשון שבח הוא.

    בברכה, ש”צ

    • אכן, הרעיון הבסיסי לפיו “העם” זה ההמון הוא עתיק – אבל משום מה לא ראיתי שאחד הפרשנים ניסה לעקוב אחרי האיזכורים של העם לעומת בני ישראל ולהשוות ביניהם, עד שקמתי אני…:)

    • בס”ד כ”ז בטבת (יום פטירת רש”ר הירש)

      בפשטות ‘העם’ הוא שם כולל לקבוצת אנשים שיש להם צביון משותף, כמו ‘הן עם אחד’ (בראשית יא,ו) שהיא דעה אחת, דת אחת או הסכמה אחת (ראו בראב”ע, רד”ק ור”י בכור שור).

      כדי להבחין בין עם לעם, משתמשים בשם הפרטי של העם,כגון ‘בני ישראל’ על שם מוצאם מ’ישראל סבא’, או ‘עברים’ על שם מוצאם מ’עבר הנהר’. נראה פשוט שפרעה השואף לגרוס את זהותם של עבדיו, מכנה אותם בשם האמורפי ‘עברים’. ולעומתו משה מבקש לעורר את גאוותם בייחוס לישראל אביהם.

      בברכה ש”צ

      • ‘אפשר ש’עברי’ הוא ‘זר’, אחד שבא מעבר לגבול. בארץ כנען כונה אברם ‘העברי’ בשל מוצאו ‘עבר הנהר’.הכתוב מדגיש את זרותו של אברם בהקשר לשביית לוט, כדי להבליט את אומץ ליבו לצאת למלחמה. המצרים מכנים את בני ארץ כנען ‘עברים’ -זרים, ברברים

        בעם ישראל הפך ‘גר’לאדם שראוי לאהבה ולכבוד. לכן נקרא העבד ‘עברי’ שכן אדוני מצווה עליו: ‘וכי ימוך אחיך ונמכר והחזקת בו גר ותושב’. וכך מצהיר יונה בגאווה על זהותו: ‘עברי אנכי ואת אלקי השמים אני ירא’. כינוי הגנאי היה לכינוי של כבוד

        בברכה, ש”צ

  3. היה נחמד אם היית מצרף תרשים בעבריץ לתועלת העצלנים.

  4. יפה מאד
    כמדומני קדמו המפרשים
    גם לגבי המילדות העבריות
    ובכלל על העברים שהם השמיים המרובים שהיו במצרים
    ובפרט על ערב רב, שכנראה משחק מלים עם ‘עבר’, כלומר עבר מהופך, עברים שנספחו לישראל אבל לא שמרו על מתכונתם (דאילו לפירוש שהיו ‘מצרים’ ממש, וכי היו כושים? ונכנסו עם ישראל לארץ מצרים כושים לאין מספר?).
    וכל הסיפור שמתו במכת חושך וחמושים יצאו וכו’, היו הרבה ע ברים שנספחו לישראל, הרי הם לא ידעו בזמן השעבוד שיהיה יום אחד עם ישראל וכו’
    בכל אופן לגבי ההבחנה של ‘העם’, כמדומני שכתוב בסה”ק שכל מקום שכתוב ‘העם’ הכוונה לערב רב ו כמו שנתבאר
    שא ברכה

  5. תודה, מעניין מאוד!
    חז”ל מדברים על זה שיוסף כונה “עברי” ומשה כונה “מצרי”.
    אולי אפשר לייחס את העבריים לבני יוסף – שגר יחד עם המצרים וכונה “עברי”, בניגוד לשאר בני ישראל שגרו בארץ גושן?

    • (סליחה על האיחור – קפץ לי רק עכשיו)
      הבעיה שיוסף כונה עברי *מראש* – הוא אפילו אומר “כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים” – משמע שהעברים היו שם קודם!

ענני נא!