19 תגובות על “תרגום השבעים – בין חושך לאור”

1. Pingback: נוסח המקרא – פרשת חיי שרה | ארץ העברים

2. Pingback: על שוורים ואנשים | ארץ העברים

3. תרגום השבעים לתורה תורגם לעברית ע”י החוקר ר’ צבי קארל ויצא לאור מעזבונו בעריכת ר’ אשר וייזר, בשם: ‘תרגום השבעים לתורה’, ירושלים תשל”ט.

   כמה הערות:

   א. קשה לשלול מכל וכל את הסיפור שבאיגרת אריסטיאס, שנכתבה רק כמה עשרות שנים אחרי כן. אדרבה, היוונית של תרגום השבעים הצמודה לעברית ומושפעת ממנה, מסייעת לסיפור שהמתרגמים היו זקנים מארץ ישראל, שיוונית לא היתה להם ‘שפת אם’.

   ב. ייתכן שאת השינויים בתרגום עשו רק בטופס שנמסר למלך, ולא בעותקים ששימשו לצורכי הקהילה היהודית.

   ג. לגבי ‘כברת’ ארץ – ייתכן שהמתרגמים סברו ש’כברת’ הוא שם של מידת אורך (כדעת רש”י, וכפי שחזר הרמב”ן והודה לו, כנזכר במאמרו של יהודה טרופר, ‘בעל התוספות’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’, גליון ויחי תשע”ד), ולפיכך השאירו את המידה כמות שהיא.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   • תודה על דבריך המחכימים! אבל…
     לגבי תרגומו של צבי קארל – אכן ישנו תרגום כזה, אלא שמקובלני מפי פרופ’ משה צפור (אצלו למדתי) שאין לסמוך עליו כלל, כיוון שישנן שם לא טעות אחת ולא שתיים. לכן אין ברירה אלא או ללמוד חכמת יוונית, או להסתמך על התרגום לאנגלית של ברנטון (http://www.ccel.org/bible/brenton/) שנחשב מדוייק ואמין.
     א. לגבי איגרת אריסטיאס – הכל יכול להיות, ואין ספק שאלו שעסקו במפעל התרגום היו אנשים חכמים (=זקנים). אבל ברור שהוא לא נועד לנכרים, כיוון שכמעט רק יהודים היו יכולים להבין אותו. משל למי שימצא את תרגום התנ”ך לעברי-טייט”ש ויטען שזה נועד למלך פרידריך הגדול…
     ב. למה היו צריכים עותקים לקהילה המקומית, אם התרגום נועד לתלמי?!
     ג. נכון! אבל אם כך, היו צריכים לתרגם למידה הידועה בימיהם, כפי שתרגמו ‘אמה’ בכל מקום πηχίζω (היא cubit בלטינית\אנגלית) ולא amma וכו’.

4. לענ”ד ניתן לומר שהיתה מגמה כפולה. יהודי אלכסנדריה רצו בתרגום שיקל עליהם את לימוד התורה ורצו גם להרים את קרנה של התורה בעיני סביבתם בכך שהתורה תהיה חלק מ’הספריה המלכותית’. והם שעוררו את המלך להזמין את התרגום.

   סביר מאד שללא דרישת המלך לא היו יהודי ארץ ישראל, שהיו שמרנים יותר, מסכימים לחידוש זה, שהיתה טמונה בו סכנה רצינית של התנתקות מהעברית (וכפי שאלפי שנים אחר כך, חששו שלומי אמוני ישראל מהתרגום של חבורתו של מנדלסון, שבמקום לקרב את התורה ליהודים יהפוך לספר לימוד לגרמנית…).

   הראי”ה קוק (בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית, מאמרי ראי”ה, ב’, עמ’ 306) מדבר על חרדתה של היהדות הארצ-ישראלית שהרגישה אימה חשכה מהסכנה הרוחנית שבתרגום התורה ליוונית. מסתבר, איפוא, שללא בקשה מהמלך לא היו זקני ארץ-ישראל משתפים פעולה במפעל התרגום.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   את הרעיון של תרגום לשפת התרבות העולמית, הנועד להרים את קרנה של ספרות התורה בעיני האומות, שאבתי מרבי ישראל סלנטר, שרצה לתרגם את התלמוד לגרמנית כדי שגם חכמי האומות ייחשפו לעושר הרעיוני שבו ויהגו בו ובעקבותיהם ישתנה גם יחסם של ‘משכילי’ ישראל.

   • יש לך הנחת יסוד אחת מוטעית (שקשורה גם לתגובה הקודמת) – והיא שחכמי ארץ ישראל ‘אישרו’ במובן כזה או אחר את מפעל התרגום.
     האמת היא שמבחינה היסטורית *אף אחד לא שאל אותם* ורוב הסיכויים שלא היה להם קשר למפעל הזה.
     היהדות ההלניסטית (=דוברת היוונית) היתה ענקית בגודלה, אלכסנדריה של מצרים משכה אליה גם לא מעט חכמים מא”י, ובאותה מצרים הוקם גם מקדש חוניו (!), תופעה מדהימה, אגב, שדי עברו עליה בשתיקה.
     בנוסף, תרגום השבעים הוא ביוונית ‘קוינה’ (=עממית), ולא קלאסית כמו זו של פילון, למשל – וגם מכאן ראיה שהתרגום בוודאי לא נועד לאוהבי הספר היווניים, אלא ל’עמך’ – הפזורה היהודית ההלניסטית.

5. הבעיה הנצחית של מריקי טקסט משפה אל שפה היא:

   האם להיצמד ככל האפשר ללשון המחבר, וכדברי רבי יהודה אבן תיבון: ‘שלא להטות מדברי המחבר. וכפי היכולת לתרגם אותם מילה במילה, אף על פי שלא יהיה הלשון נאוה והתרגום יהיה מובן רק לחכמים גדולים’ (הציטוט מהערך עליו באתר ‘דעת’). או לתרגם בלשון ברורה וידידותית לקורא תוך ויתור על היצמדות ללשון המחבר, ויתור שעלול להביא גם לאי דיוק במסירת הרעיונות של המחבר.

   פרופ’ מיכאל שוורץ, בהקדמתו לתרגום ‘מורה נבוכים’, משבח את תרגומו של רבי שמואל בן יהודה אבן תיבון כמדוייק ונאמן למקור, תוך שמירת עקביות בתרגומו של כל מונח פילוסופי. מאידך, אומר שוורץ, מכביד תרגומו של אבן תיבון על הקורא המודרני, הן בכך שהיה צריך ליצור מינוח פילוסופי חדש, והן בכך שבהיצמדותו ללשון המקור מחקה מבנה המשפט את מבנה המשפט הערבי. הוה אומר: התרגום יצר עברית חדשה, הן מבחינת אוצר המילים והן מבחינת התחביר.

   נראה שכך היתה דרכם של מתרגמי ‘השבעים’ ששאפו להיצמד לשפת המקור, תוך נכונות לוותר על הצחות והמובנות בשפת התרגום.

   לגבי ‘כברת ארץ’ – ייתכן שמתרגמי ‘השבעים’ התלבטו לגבי משמעותו של ‘כברת ארץ’, ולכן השאירו את המילה בלתי מתורגמת.

6. בס”ד טו”ב בטבת ע”ד

   לאברהם – שלום רב,

   תודה רבה על שהבאת לידיעתי את התרגום האנגלי לתה”ש על הפסוק ‘בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה’: as I drew night to the horse course of Cabratha so as to come to Efratha, ששיעורו: ‘בעוד שנסעתי בלילה בדרך הסוסים (הכרכרות?) לכברתא כדי לבוא לאפרתה’.

   לענ”ד הרכיב כאן המתרגם שלוש הצעות תרגום ל’כברת ארץ’:

   1. כברת ארץ = לילה (‘כבר’ עניינו כיסוי, כגון ‘כביר העזים’ (שמואל א’, יט,יג), ‘המכבר’ (מלכים א’, ח,טו), וכך יש לומר שנקרא גם הלילה, הזמן שבו ‘החושך יכסה ארץ’).

   2. כברת ארץ = ארץ ‘כברת’, כש’כברת’ הוא שמו של חבל ארץ (בתחומי ארץ ישראל שבתוספתא, שביעית ד,יא מוזכרת ‘כבריתא’, אך הר”ש ליברמן מזהה אותה עם ‘חירבת אל-כברי’, היא קיבוץ כברי שליד נהריה, וזה כמובן לא שייך למקום קבורת רחל).

   3. כברת ארץ = ‘ריכבת ארץ’, מסלול רכיבת הסוסים או המרכבות (ניתן להבין זאת כ’דרך המלך’ הראויה לרכיבה על סוס או מרכבה).

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   לגבי אפשרות 3, ‘מסלול רכיבת הסוסים’, ניתן אולי להבין גם כהגדרת מידת המרחק, שהיתה ‘סטאדיון’ (1/7.5 של מיל). וצריך בירור במקור היווני.

7. הזכרתי לעיל שאחת האפשרויות שמציע תה”ש ל’כברת ארץ’ הוא: ‘ארץ כברתא’, חבל ארץ שאותו היה צריך יעקב לעבור בדרכו לאפרת.

   באנציקלופדיה המקראית, ערך ‘כביר העזים’ (ראשיתו ניתנת לצפיה באתר ‘כותר’) מביא דיעה: ‘יש סוברים שהוא מעיל עליון עשוי שער עזים, שבדווים והפלאחים האמידים נוהגים ללבשו, ושמו בערבית המדוברת “כבר”, ברבים “כברא”‘.

   אולי ניתן לומר ש’ארץ כברתא’ היא ארץ הרועים הנוודים, לבושי אדרת שער-העזים הנקראת ‘כבר’. מסתבר שיעקב העדיף להגיע לחברון דרך ספר המדבר המיושב בשבטי רועים נודדים, ולא דרך גב ההר המיושב בבני עמי כנען, שמהם היה לו מקום לחשש שינסו לנקום בו על השמדת שכם.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   אדרת השיער מוכרת במקרא כלבושם של אישים מכובדים ושל נביאים. אולי אחת הסיבות לרצונו של יצחק לתת את שבט ההנהגה לעשיו, היתה המחשבה שברייתו כ’אדרת שיער’ מהווה רמז משמים על ייעודו כמנהיג.

   אולי כונו השבטים הנודדים (במקומות שונים במזרח הקדום – ממצרים ועד ארץ החיתים) בשם ‘ח’בירו’, או ‘עפירו’, על שם לבושם של חשוביהם – ה’מעפורת’, ‘כביר העזים’ – המעיל העליון העשוי משער עזים .

8. לגבי ‘כביר העזים’ (שמואל א’ יט,יג)-
   באנציקלופדיה המקראית (הנ”ל), הובא גם תרגום השבעים שנראה שגרס ‘כבד העזים’. הכבד, יכול להתיישב יפה עם התרפים (כביחזקאל כא,כו), אך למטרתה של מיכל – שיחשבו שדוד שוכב שם – מתאים יותר ‘כביר העזים’ (כנוסח המסורה), היוצר רושם של ראש שעיר של אדם הבולט בצד השמיכה.

9. תודה על הרשימה המעניינת. רציתי להעיר לגבי שתי מילים מהרשימה של המילים שהשפיעו על העברית בת זמננו:
   א) לא הבנתי מה הקשר בין המילה אספלט לבין תרגום השבעים. המילה אספלט היא מילה יוונית (asphaltos) שהיתה קיימת למיטב ידיעתי ללא קשר לתה”ש והיא חדרה לעברית דרך הלטינית (asphaltum) ולשונות אירופה. האם ישנו קשר כלשהו בין המילה המודרנית אספלט לבין הכופר המקראי?
   ב) לפי מה שידוע לי, גם השם אתיופיה קיים ביוונית ללא קשר לתרגום השבעים. המילון האטימולוגי מסביר שהמילה היוונית Aithiops מקורה אולי בצירוף של aithein (שרוף) + ops (פנים). מילה זו התגלגלה ללטינית למילה Æthiops (אתיופי, כושי) ועל פיה נקבע בתקופה המודרנית שם המדינה. ככל הידוע לי מקובל היום לזהות את ארץ כוש המקראית עם סודן.

   • שתי המילים בוודאי שהיו קיימות קודם – המתרגמים לא המציאו אותן. אבל כשמילה מופיעה בתה”ש היא מקבלת ‘הד תקשורתי’ גדול יותר:)
     א) לגבי אספלט, האמת שאין לי מושג אם השימוש בעברית הושפע מתה”ש – פשוט ‘כופר’ מפורש כבר ע”י חז”ל כ’זפת’ ומכאן הזיהוי המתבקש עם אספלט.
     ב) לגבי אתיופיה – כאן הסתמכתי על דברי פרופ’ י”מ גרינץ בכתבה שקישרתי אליה, ואלו דבריו:
     “החבשים מכנים כעת את ארצם ‘איתיופיה’. יסוד השם הזה ברור: ‘איתיופיה’ הוא השם שמצאו במקרא שלהם בשביל הארצות שמדרום למצרים ובכללה גם חבש… אבל איתיופיה במקרא החבשי אינו אלא העתק מהיווני שבתרגום השבעים (שממנו תורגם המקרא החבשי) – הוא שמעתיק כך את ‘ארץ כוש’ שבעברי.

     הנה שוב הקישור:
     http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?parm=vBYWe2hZWfl%2BpACJ%2B7JOJ3MbMbXt8yd9nKy5CP%2F8E95s8PKk3Kfltufe5H4u9AoNYw%3D%3D&mode=image&href=DAV%2F1960%2F11%2F25&page=8&rtl=true

     • אני לא בטוח שפרופ’ גרינץ צודק שהמקור הוא בהכרח תרגום השבעים. השם אתיופיה מוכר באתיופיה בזכות שני מקורות: א) הוא מופיע בספר אקסום, הקדוש לאתיופים הנוצרים, שנכתב בגעז (שפה שמית) במאה החמש עשרה. בספר זה מופיעה דמות בשם אתיופיס, בן של כוש המקראי שאינו מוזכר בתנ”ך. ב) אתיופיס הוא גם שמם של שניים מהמלכים האתיופים השמיים הקדומים בשושלת המלכים האתיופיים.
       השם אתיופיוס היה השם שבו קראו היוונים לכושים (תושבי כוש) – והוא מופיע מספר פעמים באיליאדה ובאוסידאה של הומרוס, וכן בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס ובכתבי פליני הזקן. כלומר אני לא משוכנע שהאתיופים הכירו את תרגום השבעים ושדווקא הוא היה אחראי לנכתב במסורת שלהם.
       (כמקור ראה למשל כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Ethiopia)

     • תודה על ההארה! אלא שהריני כאספלט תחת כפות רגליו של גרינץ, שהיה בקי בכל-כך הרבה דברים שקשה אף למנותם. יכול להיות באמת שהם אימצו את השם היווני העתיק, השאלה מה יותר סביר שהם הכירו – את האיליאדה או את המקרא החבשי?
       הייתי שואל את הנציג הסודני (“מה הוא קופייץ?!”), אבל הוא נפטר לבית עולמו, לצערנו:)

10. Pingback: חצי שנה לארץ העברים | ארץ העברים

11. Pingback: תרגום השבעים – בין חושך לאור (מיחזור) | ארץ העברים

12. “אהי” בהושע ככל הנראה איננו טעות. הושע מלא בביטויים שמקורם כנראה בניב הצפוני של העברית, ו”אהי” פירושו פשוט “איה” ללא השיבוש.

    • יכול להיות (אם כי אני בטוח שטור-סיני היה ממציא משהו אפילו יותר יפה…)
      השאלה מה ההיגיון במבטא כזה, והרי “איה” הוא (כנראה) קיצור של אֵי-פה” או משהו דומה, וה-י’ היא אחרי ה-א’.
      מה גם שאין שום מקור אחר לזה, ולא עוד אלא שישנם טקסטים ‘צפוניים’ לכאורה בהם מופיע “איה”:
      “איה איפוא פיך אשר תאמר מי אבימלך…” (שו’ ט, נאמר בעיר שכם!)
      “איה ה’ אלהי אליהו” (מל”ב ב, אלישע, נביא צפוני?)

13. לגבי “קול קורא במדבר” יש להעיר שאם כדברי המפרשים בדברים א’, א’ שכך צריך לקרוא “במדבר, בערבה, מול סוף” והם כולם מקומות שונים, אז אין בעיה להסביר את הפסוק בישעיה מ’ כמו תה”ש.
    אבל בישעיהו לה משמע כפירוש רשב”ם שם “…כי נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה” כלומר אצל ישעיהו הם שמות נרדפים.