מדי פעם אני נוהג לשאול אנשים מה אומרת להם המילה ‘פלמנקו’, משחק אסוציאציות מה שנקרא.
ב- 100% (כך!) מהמקרים התשובה היא: “רקדניות עם קסטנייטות” (או לחלופין: “האלה שרוקדות עם הזה” וכדומה:)
איך קרה שעולם מוזיקלי שלם ומורכב, בעל היסטוריה ארוכת שנים, צומצם לכדי רקדניות עם קסטנייטות ואולי כמה חוגים לילדות קטנות במתנ”ס?!

אין לי מושג.
אבל בשורות הבאות אשתדל להציג באופן הוגן יחסית מהו הפלמנקו באמת + להסביר מה אני באופן אישי מוצא בפלמנקו, והבוחר יבחר.
רק אעיר ואזהיר כי הרוצה להחכים – יצפה ויאזין (סה”כ קטעי הוידאו להלן הוא כחצי שעה – לא נורא). מקריאה בלבד אי אפשר להבין ממש על מה מדובר, וכמו שנאמר (ישעיה ו’) “יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע”, וכן הוא אומר (שם ל’) “וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ זַמָּרֶיךָ”…

“זו דרך חיים, זו השקפת עולם…”

הפלמנקו הוא לא רק סגנון מוסיקלי, אלא גם – ויש שיאמרו: בעיקר – דרך חיים, תרבות המבוססת על מורשת היסטורית של מאות שנים. הצוענים האנדלוסיים שהפלמנקו ‘רשום על שמם’, התיכו אליו עולמות מוסיקליים מגוונים מהתרבויות השונות בהן חיו – ההודית, הפרסית, הערבית ואפילו היהודית. הפלמנקו היווה את אמצעי ההבעה המשמעותי ביותר עבור אותם צוענים בנדודיהם האינסופיים, ובשילוב נדיר של מילים ‘מהקרביים’, מינימליות ביצועית ועושר מלודי וקצבי, יצרו את התופעה הזו הנקראת פלמנקו.
הנה קצת על ההיסטוריה הקרובה (סוף המאה ה-19) של הפלמנקו – באדיבותו הרבה של ידידי ניניוֹ דה-בּלה, שטרח ותירגם לעברית:

אמנם יש להודות כי מאז פריחתו האדירה של הפלמנקו בעולם (חוץ מישראל:), מאמצע המאה ה- 20 בערך, חלה במקביל התרחקות מסוימת מהשורשים (ראו על כך כאן – שוב בתרגומו המצוין של ניניו) – אבל עדיין מדובר במוסיקה שורשית שנושאת בחובה הבזקים היסטוריים רחוקים ומרתקים.

צניעות ואיפוק

אחד מהדברים שתופסים את העין בפלמנקו, בייחוד למי שגדל על ברכי מוסיקת הפופ-רוק המערבית, הוא הצניעות היחסית בביצוע ובהופעה (לקוראיי הדתיים – ‘צניעות’ אין משמעה דווקא בתחום הלבוש הנשי, אלא במשמעה המקראי המקורי):
הזמר – cantaor – יושב בדרך-כלל על כסא עץ פשוט, באותה שורה יחד עם הגיטריסט (toqueor) ומוחאי הכף (palmeros): אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
המוטו המרכזי שמוביל את ההופעה הוא התיאום בין הנוכחים, ולא הסולואים האישיים: כשהזמר שר, הגיטריסט מקשיב ומתאים את עצמו אליו – וכשהגיטריסט מנגן, הזמר מביט וממתין לסימן המעבר, ובינתיים לא בוחל גם בסיוע למוחאי הכף, לקיים מה שנאמר: “וְלֹא  נִכַּר  שׁוֹעַ  לִפְנֵי  דַל …” – ובניגוד לעולם הרוק, הגיטריסט לא יכול להרשות לעצמו ‘להתחרע’ על הבמה בסולו ארוך ולשכוח עולם ומלואו, כי כל השאר תלויים בו, והוא תלוי בהם.
גם השירה והנגינה די מאופקות מבחינה חיצונית, גם אם ממש לא מבחינה פנימית – הזמר אמנם צועק את קרביו החוצה, אבל נשאר לשבת (כמעט) עד הסוף, הנגן לא מקפץ בתזזיתיות על הבמה ולא יכול להרשות לעצמו מניירות של ‘זריקת’ הידיים או ‘רכיבה’ על הגיטרה כמקובל בקונצרטי רוק למיניהם – הוא פשוט עסוק מדי בנגינה ובשמירה על הקצב המדויק.
אהה, וכל המשתתפים לבושים בדרך כלל בחליפות או לפחות בחולצות ‘ספרדיות’, לכבד את המעמד!
בקיצור, בפרפראזה על דברי עמנואל לוינס – הפלמנקו הוא מוסיקה למבוגרים…
אז הנה דוגמה יפה של שני מבוגרים, מגדולי ה- ‘old school’ של הפלמנקו, הלא המה דייגו דל-גא(ס)טור ופרננדה דה-אוטררה, בקטע בולריאס פשוט (שלא לומר פשטני) המשלב שירה, גיטרת קצב + סולו, מחיאות כף של הסובבים וגם 2-3 ריקודים קטנים בסוף:

ואגב ריקוד, עליי להודות כי הרקדן\ית (bailaor/a) הפורץ אל הבמה בקטע סולו כשעיני כולם נשואות אליו, מהווה חריג לאותה צניעות מהוללת, ולכן אני לא כל-כך אוהב את החלק הזה בפלמנקו. אגב, אמני הפלמנקו הגדולים אינם מופיעים עם רקדנים בדרך-כלל, למעט כקטעי מעבר פה ושם, מעין פירוטכניקה להמונים:) אבל כשכן, קורים דברים מעניינים…

עיגול הריבוע – יצירתיות במסגרת המסורת

עץ סגנונות הפלמנקו

המורשת ההיסטורית והאופי המאופק של הביצוע שהזכרתי לעיל, העניקו לפלמנקו נופך של ‘משטר מוסיקלי’, הכולל הגדרות, נזילות אמנם, של מה כן שייך ומה לא שייך לתחום. חשוב לציין כי תחת המושג ‘פלמנקו’ (שמקורו המילולי לא ידוע עד היום) מסתתר מגוון רב של סגנונות או ‘ענפים’ (palos) ראשיים, משם ייפרדו והיו לעוד ענפים, כגון סולאה, בולריה, טרנטה, סגיריה, אלגריה, טאנגו, פנדאנגו, מלגניה, סבי(ל)יאנה ועוד (גם לי זה לא אמר כלום בהתחלה, זה בסדר:)

כל ענף סגנוני כזה, משמעו סולם מסוים ומקצב מסוים – בדומה למקאם הערבי – שהאמנים חייבים להיצמד אליו. וה’משטר’ מתבטא בכך שכל – אבל כל! – שיר או יצירת פלמנקו אמורים להיות משוייכים לאחד מן הסגנונות או תת-הסגנונות הללו.
ואכן, אותה מסורת מוסיקלית שורשית וגאה של אנשי הפלמנקו הובילה לגישה ‘טהרנית’ (purist) לפיה בולריה חייבת להישמע כך וכך, סולאה כך וכך,  וכל החורג מכך הריהו בוגד במסורת… אבל כבר מתחילת המאה ה-20, אמנים דגולים כסביקאס, ניניו ריקארדו וכמובן ומעל כולם פאקו דה-לוסיה, ממבשרי הפלמנקו ‘החדש’, הצליחו לעגל את הריבוע הנוקשה של המסורת ומצאו דרכים מופלאות ביצירתיותן ‘לשחק’ עם הגבולות שזו קבעה להם – אך לעולם לא לשבור אותם: בולריה תנוגן תמיד במקצב 12/8 + קטעי מעבר אופייניים, אבל היצירתיות של האמן תתבטא ב’שבירת’ החלוקה הפנימית של המקצב, בשימוש באקורדים מיוחדים ובהוספת כלי נגינה לא-מסורתיים (חילול הקודש!).
לי זה מזכיר מאוד את היהדות, ובמקום אחר ארחיב.

גיטרה וירטואוזית

למרות שבמקורה שימשה הגיטרה רק לליווי, החל מתחילת המאה ה-20 היא החלה לעבור לקדמת הבמה, והרבה בזכות פאקו דה-לוסיה היא קיבלה מעמד של סולנית בזכות עצמה, והפכה להיות הסמל הבלתי-מעורער של הפלמנקו (חוץ מאותן רקדניות עם קסטנייטות:)
כל מי שאוהב גיטרות ונחשף קצת לפלמנקו יכול לראות מיד, שהפלמנקו משחק (=מנגן:) במגרש אחר לגמרי: בניגוד לגיטרה חשמלית, בה מנגנת רק רק אצבע\מפרט אחד בכל רגע נתון, בגיטרה הספרדית מנגנות ארבע אצבעות במקביל. ובניגוד לגיטרה הקלאסית בה לקצב אין כל-כך משמעות – כאן המצב הפוך: “עדיף לאבד תו אחד ולא לאבד את הקצב” (דברי פאקו דה-לוסיה, שלא מאבד לא את זה ולא את זה:).
התוצאה היא שגיטרת הפלמנקו מהווה שילוב של גיטרת סולו – הדורשת מיומנות טכנית גבוהה מאוד – יחד עם גיטרת קצב, שלעיתים קרובות הוא מהיר מאוד ומורכב מאוד. השילוב הזה דורש אימון רב ויכולת לעבור במהירות הבזק מסולו מהיר ועצבני לליווי הכולל גם נגינה וגם ‘תיפוף’ על הגיטרה עצמה – ולפעמים הכל גם יחד.
נער הייתי וגם שמעתי גיטריסטי-רוק רבים, מג’ימי הנדריקס ועד סלאש, ועם כל הכבוד – ויש כבוד! – זה לא מתקרב. רמת ה’גימור’ של אמני הפלמנקו הטובים, מגדול ועד קטן, היא מושלמת – אין חריגות ואין חריקות. ככה זה כשנולדים עם גיטרה ביד ומשקיעים שנים של לימוד קפדני וסיזיפי – ולא כמו בפופ\רוק, שם מתחילים בגיל 15 ללמוד קצת אקורדים כדי להרשים את החבר’ה וממהרים לגיטרה החשמלית לפני שמבינים בכלל מהי גיטרה:)
אז הנה קטע שמרכז 14 טעימות קצרות של אותה וירטואוזיות – מאת אותו פאקו דה-לוסיה שהוזכר לעיל (שהוא, אם זה לא ברור, גדול אמני הפלמנקו החיים בינינו כיום), במגוון סגנונות וטכניקות:

מלודיות נפלאות

בניגוד ל’מוסיקות-עולם’ למיניהן, הפלמנקו מבוסס על מבנים מלודיים המוכרים לאוזן המערבית, ואת רוב יצירות הפלמנקו הלא-אוונגרדי אפשר לזמזם בכיף.
חלק מהלחנים הללו מושפע – לפי טענה רווחת – ממסורות מוסיקליות יהודיות עתיקות, שמתגלות בצורות שונות במוסיקת הלאדינו מחד, ובמוסיקה החסידית-אשכנזית מאידך. כך או כך, ה’טוויסט’ שהפלמנקו נותן לאותן מנגינות עתיקות הוא תמיד מעניין, גם אם לפעמים צריך לחכות לשניות האחרונות של השיר כדי לחוות את זה – כמו לדוגמה בקטע הבא השייך לסגנון ה’פֶּטֶנֶרָה’, שבכמה מגרסאותיו המילים עוסקות בנערה יהודיה, שיש הטוענים כי הוא אכן יהודי במקורו ויש שאף טוענים כי הוא השפיע על הלחן הידוע ל’צור משלו אכלנו’. נו, שיהיה:

משפחתיות ומעמד האשה

אחת הנקודות המשמעותיות והמיוחדות ביותר בפלמנקו היא העובדה כי מדובר פעמים רבות ב’עסק משפחתי’. ההיסטוריה של הפלמנקו בנויה הן ממקומות (חרס, קאדיס, סביליה ועוד) והן ממשפחות-חמולות (גאסטור, הביצ’ואלה, מוראו ועוד) שהעמידו תלמידים הרבה. אין לך אירוע משפחתי באנדלוסיה בו המשפחה לא תתאסף לשיר ולרקוד פלמנקו, ואין לך כל סבתא וסבתא שם שאינה פוצחת לפתע בזמר ואף בריקוד, כשמגיע תורה לכך, כמאמרם ז”ל “בת שיתין כבת שית – לקל טבלא רהטא” (בת 60 כבת 6 – לקול התוף רצה).
בנוסף, רוב מוחלט של אמני הפלמנקו מקיים חיי משפחה תקינים (מישהו הזכיר רוק’נ’רול?…), הילדים נקראים פעמים רבות על שם האבא (ניניו דה = הבן של) או האמא (פאקו דה-לוסיה), ויש כבוד גדול למבוגרים ולזקנים – לא פעם ניתן לראות אמנים בני 70 ויותר מופיעים עם חבר’ה צעירים והשמחה רבה.
בניגוד להרבה סגנונות מוסיקליים אחרים – לרבות הרוק ה’מודרני’ כביכול – לאשה מעמד מרכזי בתרבות הפלמנקו: הן בריקוד, הן בשירה והן בהשראה למילים. אין כמעט מושג של להקה ‘נשית’ או ‘גברית’, ונשים מהוות חלק בלתי נפרד מכל התאספות פלמנקית חובבנית או מקצועית.
וכמובן שאי אפשר לשכוח את הילדים – כמעט כל אמני הפלמנקו התחילו את דרכם בגיל חד-ספרתי, וישנה אפילו תוכנית מיוחדת – מעין כוכב נולד שלנו – שנועדה לכשרונות צעירים בתחום.
דוגמה קלאסית גם למשפחתיות, גם לכבוד למבוגרים וגם למעמד האשה ניתן לראות בקטע הבא, בו אסטרֶיָּיה (=כוכבה) לבית מורֶנטֶה מתארחת בצל קורת משפחת הבּיצ’וּאלָה-ועוד-כמה, על דודותיה וסבתותיה, וכל שלא ראה שמחת וכו’:

אמנם יש לציין כי יש דבר אחד בו הנשים אינן שותפות – וזו דווקא הנגינה בגיטרה, ולא זכיתי לדעת למה ומדוע (זה ודאי לא הקושי הטכני, כי נשים מבצעות ריקודים כאלו שדורשים שרירי רגליים של כדורגלנים ויכולת טכנית של רקדני בלט, ובוודאי היו מסוגלות להשתלט גם על נגינת הגיטרה – ככה זה וזהו, כנראה).

מילים ומנגינה וקצב מסוים (עודכן בינואר 2015)

בהכללה גסה, אוכל להסתכן ולומר כי המילים בשירי הפלמנקו הן לא בדיוק אלתרמן… כלומר – אין בשירי הפלמנקו בדרך כלל תחכום או עושר לשוני יוצא דופן, למעט אולי כמה שירים של פדריקו לורקה שהולחנו ע”י אמני פלמנקו שונים. התֶמה המרכזית בפלמנקו היא המנגינה והקצב, והמילים הן דבר גמיש: אותן מילים בדיוק יכולות להיות מושרות בבּוּלריָה שמחה ובסֶגיריָה עצובה. למעשה, ישנו “מאגר” של משפטים הנקראים Letras (=מילים) העובר במסורת, וממנו הזמר בוחר את אלו המתאימים להלך-הרוח ו\או לסגנון ומשבץ אותם בשיר כראות עיניו, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר – זה חלק מהיופי בהופעות חיות בהן גם הנגנים וגם הקהל – ובעצם גם הזמר – לא יודעים מה בדיוק הולך לקרות.
עם זאת, ישנו אמן פלמנקו אחד יחיד ומיוחד בשם אל קאבררו (El Cabrero = רועה העיזים) עליו אני כותב ואת שיריו אני מתרגם כאן מדי פעם – והוא כותב לעצמו את המילים ואף פעם אינו משתמש ב- Letras, אלא לכל היותר “דורש” אותן בפרשנות חתרנית משלו… הנה דוגמה:

פלמנקו – המוסיקה העברית האבודה?

טוב, זה כבר מצדיק פוסט נפרד – והנה הוא כאן לפניכם.

לקריאה נוספת

• מאנו פלמנקה – הבלוג של ניניו דה בלה
• פלמנקו – באתר ‘קפה גיברלטר’