במוסף ‘שבת’ האחרון של מקור ראשון כתב פרופ’ שלום רוזנברג אודות ה’עסקה עם השטן’ הנעשית ע”י המתמכרים לסמים. ובצירוף מקרים (?) מעניין, יום למחרת אותה שבת – ב- 20.4 – חל ‘יום המריחואנה הבינלאומי’, בו חבורות של מסטולים בכל העולם מצליחים לגרום לי לפחות, כמי שמזדהה עם משה פייגלין בנושא הלגליזציה של הקנאביס, להרהר שוב בנחיצות הצעד הזה… (אין באמור משום תמיכה ו\או שידול ו\או עידוד בין במעשה בין במחדל וכו’ וכו’:)
בכל מקרה, צירוף המקרים הזה הזכיר לי פתאום את סיפורו הכמעט לא-ייאמן של גיטריסט הפלמנקו שהיה מכור לסמים כמעט עד סוף חייו, נִינְיוֹ מִיגֶל (Niño Miguel):
מיגל, שנולד ב- 1952, הפך לכוכב עולה בשמי הפלמנקו כבר כשהיה בן 20, גם בזכות יכולותיו הטכניות וגם בזכות יצירתיותו המוסיקלית. הוא הספיק להוציא 2 תקליטים בשנתיים (1975-6) אלא שמתישהו הוא החל להתמכר להירואין ובעקבות כך (כנראה) לקה גם בסכיזופרניה, והשילוב הקטלני הזה גרם לו להידרדר אט-אט מאמן מוערך ומבוקש עד ל’ליצן חצר’ המפגין את כישוריו יוצאי הדופן בנגינה ברחובות ובבארים תמורת חופן פזטות.
ניניו מיגל, מסומם וחולה, מנגן על שלושה מיתרים
סרטונים מכמירי-לב שצולמו בפלאפון מראים את ניניו מיגל, מגודל שיער ומוזנח, מפליא לנגן בגיטרה בת שלושה מיתרים, ואפילו בת שני מיתרים (!) – עדות מדהימה ליכולתה של המוסיקה לגרום לאדם להתעלות מעל מצבו הגופני והנפשי ולנגן כאילו לא השתנה דבר מאז ימי ההצלחה הגדולים.
במשך שנים ארוכות הסתובב מיגל זרוק ודפוק ברחובות הוּאלבה, עיר הולדתו, עד שלקה בנוסף לכל צרותיו גם במחלת הסרטן. רק אז, באמצע שנות ה- 2000, הוא אושפז במוסד שיקומי, שם נגמל (כנראה) מסמים ובאופן מפליא הצליח לחזור לעצמו – כשלושים שנה לאחר הידרדרותו!
בנובמבר 2011 עלה מיגל על הבמה בסביליה, לראשונה מזה שנים, ונתן את קונצרט חייו:
שנה וחצי מאוחר יותר, במאי 2013, נפטר ניניו מיגל.
יכולתו של האמן להתעלות על השפעתם של הסמים, מעלה במחשבתי אפשרות של פירוש חדש לאמור בברייתת פיטום הקטורת: ‘היה אומר: “הדק היטב, היטב הדק”, שהקול יפה לבסמים’, שהקול הקצבי עזר לבסמים העושים במלאכה שלא להגיע לשכרון חושים מריחם הנפלא של הבשמים.
בברכה, ש.צ. לוינגר