לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)
ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים
כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז”לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב”ם –
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:
הנוסח “שלנו” (אשכנז) |
נוסח הרמב”ם |
הערות |
דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם… כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח |
דַּאֲכַלוּ אֲבָהָתַנָא דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם… וְכָל דִּצְרִיךְ לְפַסַּח יֵיתֵי וִיפַסַּח |
|
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא |
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, בָּרוּךְ הוּא |
אצלנו זה נראה ככפילות. |
שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. |
שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. |
אצלנו המדרש מתחיל שלא כדרכו = ללא ציטוט המילים אליהן הוא מתייחס. |
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, |
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ, אֵלָא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ |
אצלנו זה נראה ככפילות. |
וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב. |
וְלָבָן בִּקֶּשׁ לַעְקֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמָר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם.
|
אצל הרמב”ם חסרים ככל הנראה שני משפטים + המדרש מתחיל שלא כדרכו = ללא ציטוט המילים אליהן הוא מתייחס (וכך גם גם בהמשך אצל הרמב”ם). |
לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר… |
לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֵלָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָר… |
אולי מכאן מקור הביטוי “בכבודו ובעצמו”? |
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא |
[הקטע חסר] |
אצלנו זה נראה כתוספת – מדרש פסוק בתוך מדרש פסוק. |
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים |
רִבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָן |
זהו אכן סימן אחד |
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר… |
[הקטע חסר] |
|
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: |
רַבַּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ: |
אצלנו זה כנוסח המשנה. “מרורים” הוא לשון הכתוב. |
חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, |
חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם,
|
אצלנו זו נראית כדרשה כפולה (מ- 2 פסוקים) |
לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים |
לְמִי שֶׁעָשָׂה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ אֵת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, וְהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, וּמִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל; |
|
הערה – חילוף נוסח משוער בתורה
בדברי הבן החכם מצוטט בהגדה פסוק מספר דברים (ו, כ) : “חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם“.
אך כידוע, הן במכילתא דר’ ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה יח) והן בירושלמי (פסחים פרק י הלכה ד), מצוטט הפסוק כך: “אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אוֹתָנוּ“.
מיותר לציין כי גירסה זו מסבירה בצורה ברורה יותר את ההבדל בין החכם – הנוקט לשון “אותנו” – לבין הרשע שהוציא עצמו מן הכלל ונוקט לשון “אתכם” (מה שלא מובן לפי הגירסה אצלנו).
אמנם כבר ה”פני משה” על הירושלמי שם מסביר כי “בכתוב נאמר אשר צוה ה’ א-להינו אתכם [=כמו אצלנו], אלא שהחכם ניכר בשאלתו ואינו רוצה לומר אתכם ואומר אותנו שלא להוציא עצמו מן הכלל”. כלומר – בעל המכילתא + הירושלמי שינו במקצת את הפסוק המצוטט, להדגיש את חכמתו של הבן החכם.*
זהו תירוץ אפשרי, כמובן, אך ישנו נתון נוסף שאולי מכריע את הכף לטובת ההשערה כי לפני המכילתא והירושלמי אכן עמד נוסח שונה של הפסוק בדברים – ונתון זה הינו תרגום השבעים (ולאחריו גם הוולגטה) לפסוק זה:
ὅσα ἐνετείλατο Κύριος ὁ Θεὸς ἡμῶν ἡμῖν =כאשר צווה ה’ אלהינו אותנו.
* יצויין כי פרופ’ יוסף תבורי סובר כי “מתוך כתבי היד עולה שהמשך הפסוק לא היה חלק מן הברייתא… אבל בדפוס ונציה… השלימו את הפסוק והדפיסו ‘אותנו’, שלא כנוסח המסורה” – ראו במאמרו ‘הברייתא של ארבעת הבנים‘, עמ’ 16-17.
ביקורת נמוכה – חלק ב: זיהוי תוספות בנוסח המשותף
אחרי שעמדנו בקצרה על ההבדלים בין שני “עדי נוסח” מרכזיים, זה הזמן להתבונן בנוסח המשותף לשניהם, וגם בו ניתן לזהות תוספות שככל הנראה לא נוסחו בידי העורכים הקדומים של ההגדה:
- “בָּרוּךְ הַמָּקוֹם… שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל” – זו מעין ברכת התורה, שנוספה ככל הנראה כדי לא לעסוק בדברי תורה ללא ברכה.
- “וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל… בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא…” – הדברים המודגשים הם אמנם ציטוט ממדרש הלכה, אולם אין להם כל קשר לעניין. הם נוספו כיוון שהם דורשים את הכתוב שנזכר לגבי הבן הרביעי.
- “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ…” – הדברים המודגשים אינם נלמדים כלל מהפסוק המצוטט, אלא מהווים מעין ‘המתקה’ של גנאי העבודה הזרה של אבותינו.
- “וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל… וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…” – כל הקטע המודגש נראה כתוספת שאינה קשורה כלל לסיפור הירידה למצרים. ללא התוספת, הרצף נשמר: הקטע הקודם (ציטוט הפס’ מיהושע) מסתיים בירידת יעקב למצרים, והקטע הבא (“אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי” = ציטוט ממקרא ביכורים) ממשיך משם.
גם הדרשה לפיה “ארמי אבד” = לבן, רחוקה מפשוטו של מקרא, והדברים ידועים.
ביקורת גבוהה – חלק א: מבנה ההגדה
מבנה ההגדה הוא כלהלן (בהתעלם מ”הא לחמא” ו”מה נשתנה”, המהווים מעין מבוא):
הקדמה (“עֲבָדִים הָיִינוּ… בָּרוּךְ הוּא”) – חשיבות המצווה לספר ביציאת מצרים, שבלעדיה היינו נשארים עבדי פרעה + ברכת התורה.
א. דרשת פסוקי ארבעת הבנים (“כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים… בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”) –
דרשת הכתובים הקשורים לבנים.
מאמר מוסגר (“יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ… מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ”) – אגב הזכרת הפסוק “בעבור זה”.
ב. דרשת פסוקי הסקירות ההיסטוריות
(“מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה… אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… מַכַּת בְּכוֹרוֹת”)
מאמר מוסגר 1 (“וְהִיא שֶׁעָמְדָה… וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל”)
מאמר מוסגר 2 (“רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים… חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת”)
מאמר מוסגר 3 – הפיוט “דיינו”.
ג. דרשת פסוקי מצוות הלילה – פסח, מצה ומרור
(“רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר… אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ”)
חתימה והלל (“בְּכָל דּוֹר וָדוֹר… בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל”)
ניתן לראות כי עיקרה של ההגדה (חלקים א-ג) הינם דרשות סביב הפסוקים הקשורים ליציאת מצרים, כדרך מדרשי האגדה וההלכה – וסביב חלקים אלו נוספו מספר קטעים קצרים המרחיבים אותם.
ביקורת גבוהה – חלק ב: משמעויות תיאולוגיות של ההוספות
כפי שראינו בחלקים הקודמים, ישנן מספר תוספות ומאמרים מוסגרים בנוסח ההגדה, ואלו הן בקצרה:
- שבחי ה”מקום” – “ברוך המקום”, “קרבנו המקום”, טובה כפולה ומכופלת למקום”.
- בימים ההם בזמן הזה – דרשת “והיא שעמדה”.
- עונש לרשעים – ריבוי מכות מצרים בדרשות התנאים.
ואם נזכור כי אותן תוספות משוערות נכתבו בימי הגלות, עשרות\מאות שנים לאחר החורבן, ניתן להבין את מטרתן – מצד אחד ישנו רצון להצדיק את מעשי האלקים (=תיאודיציה) ולהדגיש כי הוא עדיין שומר עלינו בגלותנו ואינו מניח לגויים לכלותנו, ומצד שני מובעת בדרשות התנאים השאיפה להעניש את הרשעים הנמשלים למצרים – שאיפה הבאה לידי ביטוי גם במנהג לומר את הפסוק “שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם” עם פתיחת הדלת לכבודו של אליהו הנביא.
הגדת העתיד
אני מניח שעם חידוש הקרבת קרבן הפסח בהר הבית, יתנו המקריבים את דעתם גם על ניסוח מחודש של ההגדה של פסח, וכדברי הרב אורי שרקי (ציטוט מהזיכרון, מתוך שיעור מוקלט) – לאבותינו במצרים גם היתה הגדה, בה סיפרו באריכות על גלותו של יעקב אצל לבן. מהגדה זו נשתמר שריד אחד קטן בהגדה שלנו – “ארמי אבד אבי”, והדגש עבר כמובן ליציאת מצרים. בדורנו, דור קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, אמור לחול שינוי דומה – ההגדה אמורה לעסוק בעיקר בתחיית הציונות, בשואה, בקיבוץ הגלויות ההמוני – ויציאת מצרים תיזכר בכמה משפטים קצרים, כדברי ירמיהו (טז יד-טו = כג ז-ח):
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה’ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
כִּי אִם חַי ה’ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה…
חידוש הקרבת קורבן פסח? אתה רציני?
אני אישית לא הולך לשחוט קרבן פסח כנראה, מטעמי איסטניסיות, אבל מי שרוצה ויכול – למה לא?
רק כתבתי שמי שכבר מקריב, יכול לנצל את ההזדמנות ולהפוך את ההגדה – שהיא עיקר העניין, לא הקרבן – למשהו רלוונטי יותר.
כמי שנהנה מהפוסטים שלך ומהרוח הביקורתית שלהם פשוט תמהתי לראות התייחסות אוהדת לטקס שיש בו סבל לחיות המסכנות, פוטנצייאל מדיני מסוכן, ובכלל הסגת היהדות אחורה (לפחות לפי השקפת הרמב”ם). לא התחבר לי…
בברכת חג שמח.
תודה על ההנאה – אבל לא אכחד ממך את דעתי בנושא:
א. צער בע”ח – מכיוון שלא זכיתי עדיין להיות צמחוני, אין לי שום בסיס מוסרי לדבר על צער בע”ח. אין שום היגיון להתיר אכילת שניצל ולאסור דווקא הקרבת קרבן פסח, שאגב – נאכל כולו!
ב. פוטנציאל מדיני מסוכן – זה נכון, אבל פתיר. המצב המדיני היום בהר הבית לא הגיוני מנקודת ראות לאומית פשוטה, גם בלי לערב דתיות או משיחיות, ואם למוסלמים מותר לעשות מנגל בהר הבית, גם לנו אמור להיות מותר, לא?
ג. הסגת היהדות אחורה – אני מסכים שלגבי חלק גדול מהיהודים היום, הקרבת קרבנות פשוט אינה רלוונטית. אבל מה לגבי אלו שכן? גם התפילה אינה רלוונטית לדעת חלק גדול מהיהודים (וגם לדעת הרמב”ם, דוק בהמשך דבריו המפורסמים במו”נ ותשכח), האם בשל כך נמנע ממישהו להתפלל?
אגב, חלק גדול ונכבד מהמקרא עוסק דווקא במשכן ובבית המקדש, ואני אישית מתקשה להתעלם מכך, למרות הדחייה שאני חש מכל הנושא הזה.
אברם
אין קשר בין אכילת בשר לקרבן בפומבי. קיימות מספיק פעולות חשובות שאנו מקפידים לעשותן דווקא בצינעא.
אהה, אם הבעיה היא הפומביות זה משהו אחר.
קרבן פסח המקורי אכן היה נעשה בבתים פנימה, ורק עם הקמת המקדש הוא הפך לקרבן ציבורי שנעשה בעזרה (דבר שהקפידו עליו יותר בבית שני מאשר בבית ראשון).
Pingback: גאולה בידי אדם – על קיבוץ הגלויות והתחדשות ההלכה | ארץ העברים
Pingback: הלל שלם – המהדורה הביקורתית | ארץ העברים
השטויות שציטטת בשם הרב שרקי הפתיעו אותי – אתה, שבקושי מאמין שבנ”י היו במצרים, מאמין שהם סיפרו הגדה של פסח על גלות לבן?
לכן ציטטתי בשמו ולא בשמי:)
אבל היא הנותנת – מכיוון שאני (נניח) לא מאמין ביצי”מ, אני מאמין דווקא ביציאת חרן! (=השבטים העבריים הקדומים וכו’)
ניתן לראות את הנוסח המקורי במשנה
נכון! אלא ששם גם יש הבדלי נוסח וכתבי יד + מן הסתם יש גם במכילתא ובמדרשי ההלכה – ומכיוון שלא שקולניק ולא בן שקולניק אנכי, מנעתי את ידי מלהתייחס להגדה ה”קדומה” והסתפקתי בהגדה ה”מודרנית” מימי הרמב”ם והלאה, שכוללת כמובן קטעים רבים שנוספו אחרי תקופת התנאים.