אגב כתיבת הפוסט הקודם שעסק בתנועה הסוציאליסטית היהודית ויחסה למקרא, גיליתי את הסיפור המעניין הבא המשלב את ביקורת המקרא, הסוציאליזם העברי של השומר הצעיר, ו… פרופ’ מ”ד קאסוטו. וכך היה המעשה:

שניים אוחזין בטליתו של קאסוטו

בערב שבועות תשי”ג (יוני 1953) התפרסמה במוסף ‘על המשמר’ כתבה של איש הלשון והדקדוק יעקב רבי לרגל מאתיים שנה להולדתה של השערת התעודות. על כתבה זו למדתי דווקא מתגובתו המתנגדת של החבר ד”ר יוסף ושיץ מה- 5/6/1953 (בארכיון “עיתונות יהודית היסטורית”), שכן הכתבה המקורית של רבי לא נסרקה לארכיון. אגב, מהמעט שדליתי אודותיו מהאינטרנט עולה כי ד”ר (את התואר קיבל לאחר פטירתו) יוסף ושיץ היה חוקר של החברה הערבית בישראל וכתב בעיתון השומר הצעיר “על המשמר”. אני לא יודע מה הביא אותו לעסוק גם בחקר המקרא ועד כמה התעמק בכך, אבל מדבריו נראה כי דווקא שלט לא רע בתחום.

ונחזור לענייננו – אם תלחצו על הקישורים הבאים: חלק 1, חלק 2, תוכלו לקרוא את הכתבה בה תוקף יוסף ושיץ את יעקב רבי על כך שהעז – בעיתון על המשמר! – לשבח את פרופ’ מ”ד קאסוטו:

קאסוטו – מוחרם ע”י השומר הצעיר…

מ”ד קאסוטו, שי’ רבי רואה בו את “החוקר האחד שהעז לערער את תורת בקורת המקרא”, היה אדם דתי, מאמין, שלמרות הצורה השיטתית של הרצאתו איננו אלא רב ומטיף לאמונה הדתית בדרכים שונות, וחקר המקרא איננו לגביו אלא דרך להפצת האמונה.

אגב, קאסוטו כידוע נתפס בציבור האורתודוקסי כחשוד על כפירה באמונת תורה מן השמיים – חבל שהם לא קראו את ושיץ…

השלוחות המסוכנות של הבורגנות הקפיטליסטית

לאחר שסיים את טיפולו בקאסוטו, עובר ושיץ לעקוץ באירוניה את “אחד הקיצוניים שבין שוללי ביקורת המקרא”, הלא הוא הפרופ’ (והרב) משה צבי סגל, שכתב על מבקרי המקרא הראשונים כי “אז שלטו בעולם המשכילים הראציונאליות והחומרנות שכפרו באפשרותן של תופעות רוחניות ושל מעשים החורגים מהסדר הקבוע של העולם המוחשי”. במילים אחרות, מלגלג ושיץ, תוקף סגל את אנשי המדע על שאינם מאמינים בניסים…

אבל מה שמטריד את ושיץ אינו המתרחש במחנה הדתיים החשוכים:

כאשר אנשים דתיים סבורים כן, אין הדבר מבטא אלא את האידיאולוגיה הבורגנית של תקופת הקאפיטאליזם השוקע, המטיפה בכל ארץ וארץ לאי־רציונאליות ולאמונה דתית כפתרון למשבר החברתי והאידיאולוגי. ואולם להשקפות הדתיות־הבורגניות הללו ישנן שלוחות רציניות ומסוכנות ביותר בתוך תנועת הפועלים, ודווקא בישראל.

ומהן אותן “שלוחות רציניות ומסוכנות ביותר”? ושיץ מפרט מייד:

“עם עובד” פירסם ספר של יצחק שויגר “אני קורא בתורה,” העוזב לחלוטין את דרכי המחקר המדעי והולך בדרכי המדרש, ולספר הזה ולתפיסתו יש השפעה רבה בחוגי מחנכים…
פרופ’ בנציון די־נור, שר החינוך הלוחם נגד הזרם הפועלי בחינוך, אף הוא מחייב את נטישת השיטה הספרותית-ההיסטורית בחקר המקרא, מדבר על “חדירה אמוציונאלית לדברי הנבואה” על “דברי אלהים חיים”, על “רצון אלהים“.

אלהים אדירים!…

תגובתו של רבי

רבי נגד ושיץ

באותו עמוד בעיתון פורסמה גם תגובתו של יעקב רבי (תמונה + קישור משמאל), התומך יתדותיו בכתבי קאסוטו המנוח עצמו, מהם משתמע בבירור כי הוא לא היה דתי מסורתי כל עיקר: הוא האמין במציאותם של שירי עלילה קדומים שנכללו בתורה, הוא מדבר על “זמן חיבורו ותולדותיו” של ספר שמות ועוד. עם כל זה, מצטדק לבסוף רבי וכותב:

כשלעצמי רק הרציתי במאמרי את עיקרי טענותיו של קאסוטו וודאי שאינני רואה את עצמי בן־סמך לחוות עליהן דעה פסקנית. ברור, מכל מקום, שלא ממנו נוכל ליטול קנה־מידה סוציולוגי להערכת ספרי התורה. הלא על־כן הבעתי בסוף מאמרי את המשאלה לביקורת־מקרא ישראלית חדשה לפי המתודה של המטריאליזם ההיסטורי.

תגובתו של רבי (השני?)

רבי על האנצ’ המקראית

חיפוש נוסף בנבכי ארכיון העיתונות העלה תעודה מעניינת נוספת, שנכתבה שנה בדיוק לאחר המאמרים לעיל: ב- 6/6/1954, סוקר אותו יעקב רבי את מפעל-האדירים של האנציקלופדיה המקראית, תוך שהוא מבקר את המגמה העומדת ביסוד כמה מן הערכים “להחזיר בכל מחיר את עטרת המסורה ליושנה”. האשם העיקרי בכך לפי רבי, הינו לא אחר מאשר פרופ’ מ”ד קאסוטו – אותו קאסוטו עליו כתב רבי באהדה יחסית אך שנה קודם לכן – שאחראי לכתיבת הערכים אודות חומשי התורה השונים:

כידוע היה מלומד זה מתנגד חריף ל”תורת התעודות” בחקר התורה… אפשר היה לקבל סברה זו כנושא לדיון, לולא טרח קאסוטו ליישב באופן טוטאלי, בכל מקום ומקום, את ההבדלים הסגנוניים גם כשהם בולטים ביותר ואינם משאירים יסוד לפיקפוק, שאמנם יש כאן כתובים שנכתבו בידי מחברים שונים בתקופות שונות. על־כורחך אתה בא לידי מסקנה שקאסוטו, המלומד עתיר־הידיעות ורב־המקוריות, בעל הזכויות הגדולות בחקר השירה האפית המקראית — כפות כאן על־ידי השקפותיו הדתיות האורתודוכסיות. שקוד הוא “להציל” את הדעה המסורתית בדבר קדמות ספרי התורה ואחדות חיבורם ועריכתם. אמנם, בתור איש־מדע מודרני אירופי, אין הוא יכול להכריז בפשיטות שהתורה חוברה בידי משה, אך משתדל הוא להוכיח שזמן חיבורה קרוב למעמד הר־סיני, לתקופת כיבושי הארץ וההתנחלות.

אמור מעתה: שתי תעודות סותרות יש לפנינו, ומי ששנה זו לא שנה זו. או שמא לאחר ההערה מהחבר ושיץ, שינה יעקב רבי את טעמו והתיישר בהתאם לערכי התנועה?

קישורים לכתבות (באדיבות אתר העיתונות היהודית ההיסטורית)

• ביקורתו של ושיץ – חלק 1
• ביקורתו של ושיץ – חלק 2
• תגובתו של רבי
• סקירתו של רבי את האנציקלופדיה המקראית