(ניתן לצאת ידי חובת לימוד תורה בליל הו"ר בפוסט זה, ולא גרע מ"לולב ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחדיו?!" וכדומה, ככותרות השיעורים הצפויים השנה...)
ברכת משה (דברים לג) היא אחד הטקסטים המקראיים הנקראים ביותר בעולם היהודי, כיוון שקוראים אותה שוב ושוב ושוב במהלך שמיני עצרת\שמחת תורה. למרות זאת, חלקים ממנה הם חסרי פשר לקורא\ת הממוצע\ת, גם בשל הלשון הגבוהה, וגם בשל מה שנראה כשגיאות העתקה מסוגים שונים ומשונים – ולאלו נוסף גם שילוב מאולץ של ברכות לשבטים בתוך גרעין של שירה קדומה, כמו שנראה. די לנו אם נשווה את ברכת משה לשירת האזינו המופיעה פרק אחד קודם כדי לעמוד על ההבדל הבולט – שירת האזינו מובנת יחסית, וקל לעקוב אחרי הרצף וההיגיון הפנימי שלה, בעוד שברכת משה היא אוסף מקוטע של פסוקים סתומים בחלקם, המתקשים להתגבש למסר קוהרנטי.
כדי לסייע ביד הקוראים והשומעים לצאת ידי חובת קריאת התורה, הריני מתכבד להציע נוסח קריא יותר של הפרק – וברוח חג האסיף אמשיל זאת לאיכר שנדרש קודם כל לנכש את השדה מקמשונים וחרולים (=תיקוני נוסח), ואז להפריד את הכלאיים שצמחו לו בשדה (=חלוקת הפרק לענייניו).
א. ניכוש קמשוני הנוסח
בשל הקושי הגרפי להציג את התיקונים לצד המקור, מצ”ב צילומי מסך שמציגים את הנוסח המתוקן, בהנחה שהמקור גלוי וידוע לפניכם:
כמה הערות הסבר
(ב) מִמְרִבַת קָדֵשׁ… אַשְׁדֹּת לְמוֹאָב – הפסוק מציין שמות מקומות: סיני, שעיר, הר פארן, ולכן נראה שמֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ אינו אלא טעות (או ניסיון לרכך את האיזכור של חטא משה ואהרן?). וכך גם אֵשׁ דָּת לָמוֹ: אשדת הוא הכתיב (מילה אחת), ונראה שהמילה “אַב” מתחילת פס’ ג שייכת לסוף פסוק ב’ ומכאן למו >> למואב.
(ג) פסוק קשה. נראה שהכוונה לה’ שכל העמים נתונים לממשלתו, והוא מכניע אותם לרגליו בכוח דברו – בניגוד לעם ישראל שיוצג בהמשך.
(יב) יִשְׁכֹּן לְבֶטַח עֶלְיוֹן – המילה עָלָיו נכפלה בטעות. הביטוי מקביל בדיוק לביטוי יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תה’ צא, א).
(כז) מְעַנֶּה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמָתְחִת זְרֹעֹת עוֹלָם – הצעת התיקון המבריקה הזו שייכת לנפתלי טור-סיני, והיא מתייחסת למאבקי ה’ באלי הקדם, הלא הם הים \ התהום והנחש \ תנין \ לויתן שבתוכם, כפי שנרמז בכמה מקומות במקרא. המלחמה הזו משמשת כ’תקדים’ לכך שה’ ינצח גם את עמי כנען: וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וֶאֱמֹרִי הִשְׁמִד. הרעיון מקביל בדיוק לרעיון המופיע ביש’ נא ט-י: …עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה…
ב. הפרדת כלאי השיר
אחרי הודיעו אותנו חכמי הנוסח את כל זאת, אפשר לעבור לחלק המורכב יותר, והוא להפריד את ה’ברכה’ לחלקיה. כל החוקרים, חדשים גם ישנים, הבחינו שהפרק מכיל בגדול שני נושאים שונים – 1) ברכות לשבטים. 2) שירה ישראלית קדומה המתארת את גבורות ה’. לא אלאה אותכם בניתוחים והצעות השמטה שונות (המתבקשת שבהן היא מחיקת פסוק ד – תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב – נראה ‘תקוע’, ובגוף ראשון רבים) ואציג עוד צילום מסך ובו חלוקת השירה לנושאיה – ללא ברכות השבטים שנספחו אליה:
כמה הערות הסבר
ההקדמה מדגישה את התגלות ה’ לעמו במדבר, הרחק מכל עם אחר – כשהמסר הוא שה’ הכניע את כל העמים עם קדושיהם = אליליהם (וְהֵם יֻכּוּ לְרַגְלֶךָ וְשָׁאוּ מִדִּבְּרָתֶךָ), והוא פונה רק לישראל \ לקהילת יעקב. לאחר מכן, העם הנבחר נאסף להמליך את ה’ בהר ה’ (עַמִּים שבפס’ יט = שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שבפס’ ה), שנמצא כמסתבר בבירת הממלכה הישראלית (חֶלְקַת מְחֹקֵק) – ומכאן נובע החלק האחרון המתאר את גבורות ה’, שאיפשרו לעמו לכבוש את הארץ ולהקים בה ממלכה ישראלית*.
* אין באמור משום הצדקה ו\או השלמה, במעשה ו\או במחדל (לרבות בהשתק), לצידוד ו\או המלצה במפורש ו\או במשתמע, לשיטת שלטון ו\או משטר ישראלית (לרבות יהודית) כלשהי.
לא יכול לחכות כבר לספר…
איך מתקדם?
עוד איזה 100-200 פרקי תנ”ך לסיום…
לא “אב חובב עמים כל קדושים בידיו” אלא “אף חובב (חתן משה) עימם (עם יהוה ואשרת למו) – או שמא “עימך” (איתך, הו! עם ישראל! [חילוף של כ’ ו-מ’ שדומות בעברית הקדומה]) – כל קדשיו (אולי הם “בני חובב” הכהנים הקינים שמתלווים לישראל [והופכים ל”שבט הלוי”], או שמא כלי הקודש: האוהל המדייני הקדוש והארון) בידיך (הו! ישראל!), והם ת’כו ( = עמק סוכות, במצרית) לרגליך (או כי הם נתונים לפקודתך “לרגלך” כמו “העם אשר ברגלי [גדעון]”, או פשוט כי הם למטה, בעמק סוכות, בגילגל שליד אדם העיר, יחד עם “יהושע” [הוא כינוי לחובב?]; ואתה, הו! ישראל! יושב למעלה בהר אפרים, ובבית אל/און, יחד עם דבורה הנביאה, ככתוב: “תחת און ראיתי אהלי כושן, ירגזון יריעות ארץ מדין” וגו’)…
הקטע הזה מתאר את הסיטואציה שבה חבר שבטי הקינים, מבני חובב חתן משה, שלא מזמן חצו את הירדן וכבשו יחד עם העמלקים את יריחו “עיר התמרים” מידי ברית שבטי ישראל המקומיים הותיקים (שאבותיהם, בעיקר “בני יוסף” ישבו בכנען עוד מאז ימי גירוש/יציאת החיקסוס ממצרים בימי יעחמס, בראשית המאה ה-16 לפסה”נ) – אך בהמשך נחלו תבוסה במורד ההר מידי אהוד בן גרא ואנשיו – מציעים לכרות ברית עם דבורה ואנשיה, שיושבים באזור הר בית אל וגבעון והסביבה; ואחרי הברית הזו שנערכת באוהל המשכן, בגילגל שליד אדם העיר (או שמא דווקא במקדש בית אל ברית שבשכם תחילה?), ואחרי בחירת והמלכת האל הקיני ‘יהוה’ בתור “אלוהים חדשים” בישראל, הם יוצאים יחדיו למלחמה האחת המשותפת של יהושע (הקיני/עמלקי) ודבורה (הישראלית המקומית) נגד יבין מלך חצור, האחד והיחיד, על מי מרום/מרוז/מגידו…
בקיצר – זו הסיטואציה שבה ברית שבטי ישראל המקומית הוותיקה (שחלקה ישב פה מאז ימי גירוש החיקסוס, כאמור), ושלפני כן עבדה את ‘אל’, הוא “שור-אל” אבי הפנתאון הכנעני שעל שמו אנו נקראנו תחילה “ישר-אל”, במקומות כמו “בית אל
וברית” שבשכם ו”בית-אל” ואולי גם “פנואל”), הכירה לראשונה את ‘יהוה’ אלוהי הקינים המדברי שעלה עם מאמיניו מסיני ושעיר ופארן ושדה אדום (או בקיצור מארץ השאסו של יהוה), ובחרה בו בתור “אלוהים חדשים” שימלוך בישראל ושיצא לפני העם למלחמה נגד יבין וקואליצית מלכי כנען שעמו…
הניצחון שהושג במלחמה הזו, שכלל כנראה גם איזה מאורע “ניסי” – שבמסגרתו גם טבעו מרכבותיהם של יבין וסיסרא ומלכי כנען ונגרפו נסחפו בנחל קישון (שהוא כנראה דווקא נחל תבור המשתפך לירדן) – הניצחון הזה הוא שהגדיל את הפופולאריות של אלוהי הצבאות החדש ‘יהוה’, שבזכות בחירתו כמובן עם ישראל “לחם שערים” והכניע את האויבים, הוא זה שמתואר יפה בסוף השירה הזו של ברכת משה לעיל; והוא גם זה שמתואר בשירת דבורה (שגם היא מזכירה את עלית יהוה יחד עם עלית חבר שבטי הקיני) וגם בשירת חבקוק (המתאר את אותה טביעה של אויבים בנחל קישון, כמו בשירת דבורה), וגם במזמור הקדום שמסתתר בתהילים ס”ח – שאותו ניתן לשחזר בערך כך:
יהוה, בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן,
אֶרֶץ רָעָשָׁה – אַף-שָׁמַיִם נָטְפו מִפְּנֵי יהוה:
זֶה סִינַי מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
יהוה יִתֶּן-אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב: רֶכֶב אֱלֹהִים, רִבֹּתַיִם
אַלְפֵי שִׁנְאָן – יהוה בָּא מסִינַי בַּקֹּדֶשׁ.
הַר-אֱלֹהִים הַר-בָּשָׁן – הַר גַּבְנֻנִּים, הַר-בָּשָׁן;
לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים אִם-תִּשְׁכְּבוּן בֵּין המִשְׂפַתָּיִם(?);
הָהָר חָמַד ‘אֵל’, לְשִׁבְתּוֹ – אַף יְהוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח(?).
האֵל לָנוּ ‘אֵל’, לְמוֹשָׁעוֹת – וְיהוִה [‘צבאות’?]–לַמָּוֶת תֹּצָאוֹת.
אך יהוה, יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו – קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו.
אָמַר אויב, מִבָּשָׁן אָשִׁיב – אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם,
לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם – לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ, מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ.
בִּזַּרת עַמִּים, קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ – בְּפָרֵשׂ (תהום) שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ, תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן.
עָלִיתָ לְ(מֵי-)מָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי – לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בְּ(אוהל משכנך-בגילגל שב)אָדָם (העיר). שָׁם בִּנְיָמִן, צָעִיר רֹדֵם – שָׂרֵי יְהוּדָה, רִגְמָתָם; שָׂרֵי זְבֻלוּן,
שָׂרֵי נַפְתָּלִי…
מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן, וּנְוַת-בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל – כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה
בַכֶּסֶף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ.”
למותר לציין שבשלב זה בני ישראל ויוסף הוותיקים לא זנחו את אמונתם גם ב’אל’/’שור-אל’; הוא ‘אל אלוהי ישר-אל’ הוותיק; “אביר יעקב” בעל “תועפות (קרני) הראם”, אשר לו הם המשיכו ייחס את הוצאתם ממצרים בימי החיקסוס (ככתוב “אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו” וגו’) ואף עשו לכבודו פסלי עגלים/שוורים ברחבי הממלכה, כולל בדן (למרגלות “מקום משכנו של אל” בהר חרמון שבבשן) ובבית אל – אלו שעליהם אומר הושע, לפי תיקון נפתלי הרץ טור-סיני: “זנח עגלך שומרון… כי מי[]ש[ו]ר[-]אל, והוא חרש עשהו, ולא אלוהים הוא, כי שבבים יהיה עגל שומרון” וגו’… ברם, לאחר זמן רב אבותינו איחדו את האמונה ב’אל’ וותיק זה ובאותו “אלוהים חדשים” יהוה, שעלה מהמדבר והצטרף בימי דבורה לישראל, יחד עם חובב (חתן משה) וחבר כהניו הקינים הלויים הקדושים – שגם הביאו לנו באותה הזדמנות את סיפור בריחתו של הנכבד המצרי משה למדבר, את מסורת הנדודים במדבר, ואת סיפור התגלות האל יהוה בסיני/חורב שם “מצא אותנו נודדים ומיללים בישימון” (מסורות שחוברו לימים עם המסורת הקדומה של סיפורי יוסף ויציאת מצרים של בני ישראל הוותיקים, מימי החיקסוס, שיוחסה ל’אל’; ויחד הם הפכו לסיפור אחד)…