(ניתן לצאת ידי חובת לימוד תורה בליל הו"ר בפוסט זה, ולא גרע מ"לולב ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחדיו?!" וכדומה, ככותרות השיעורים הצפויים השנה...)

ברכת משה (דברים לג) היא אחד הטקסטים המקראיים הנקראים ביותר בעולם היהודי, כיוון שקוראים אותה שוב ושוב ושוב במהלך שמיני עצרת\שמחת תורה. למרות זאת, חלקים ממנה הם חסרי פשר לקורא\ת הממוצע\ת, גם בשל הלשון הגבוהה, וגם בשל מה שנראה כשגיאות העתקה מסוגים שונים ומשונים – ולאלו נוסף גם שילוב מאולץ של ברכות לשבטים בתוך גרעין של שירה קדומה, כמו שנראה. די לנו אם נשווה את ברכת משה לשירת האזינו המופיעה פרק אחד קודם כדי לעמוד על ההבדל הבולט – שירת האזינו מובנת יחסית, וקל לעקוב אחרי הרצף וההיגיון הפנימי שלה, בעוד שברכת משה היא אוסף מקוטע של פסוקים סתומים בחלקם, המתקשים להתגבש למסר קוהרנטי.
כדי לסייע ביד הקוראים והשומעים לצאת ידי חובת קריאת התורה, הריני מתכבד להציע נוסח קריא יותר של הפרק – וברוח חג האסיף אמשיל זאת לאיכר שנדרש קודם כל לנכש את השדה מקמשונים וחרולים (=תיקוני נוסח), ואז להפריד את הכלאיים שצמחו לו בשדה (=חלוקת הפרק לענייניו).

א. ניכוש קמשוני הנוסח

בשל הקושי הגרפי להציג את התיקונים לצד המקור, מצ”ב צילומי מסך שמציגים את הנוסח המתוקן, בהנחה שהמקור גלוי וידוע לפניכם:

כמה הערות הסבר

(ב) מִמְרִבַת קָדֵשׁ… אַשְׁדֹּת לְמוֹאָב – הפסוק מציין שמות מקומות: סיני, שעיר, הר פארן, ולכן נראה שמֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ אינו אלא טעות (או ניסיון לרכך את האיזכור של חטא משה ואהרן?). וכך גם אֵשׁ דָּת לָמוֹ: אשדת הוא הכתיב (מילה אחת), ונראה שהמילה “אַב” מתחילת פס’ ג שייכת לסוף פסוק ב’ ומכאן למו >> למואב.

(ג) פסוק קשה. נראה שהכוונה לה’ שכל העמים נתונים לממשלתו, והוא מכניע אותם לרגליו בכוח דברו – בניגוד לעם ישראל שיוצג בהמשך.

(יב) יִשְׁכֹּן לְבֶטַח עֶלְיוֹן – המילה עָלָיו נכפלה בטעות. הביטוי מקביל בדיוק לביטוי יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תה’ צא, א).

(כז) מְעַנֶּה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמָתְחִת זְרֹעֹת עוֹלָם – הצעת התיקון המבריקה הזו שייכת לנפתלי טור-סיני, והיא מתייחסת למאבקי ה’ באלי הקדם, הלא הם הים \ התהום והנחש \ תנין \ לויתן שבתוכם, כפי שנרמז בכמה מקומות במקרא. המלחמה הזו משמשת כ’תקדים’ לכך שה’ ינצח גם את עמי כנען: וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וֶאֱמֹרִי הִשְׁמִד. הרעיון מקביל בדיוק לרעיון המופיע ביש’ נא ט-י: …עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה…

ב. הפרדת כלאי השיר

אחרי הודיעו אותנו חכמי הנוסח את כל זאת, אפשר לעבור לחלק המורכב יותר, והוא להפריד את ה’ברכה’ לחלקיה. כל החוקרים, חדשים גם ישנים, הבחינו שהפרק מכיל בגדול שני נושאים שונים – 1) ברכות לשבטים. 2) שירה ישראלית קדומה המתארת את גבורות ה’. לא אלאה אותכם בניתוחים והצעות השמטה שונות (המתבקשת שבהן היא מחיקת פסוק ד – תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב – נראה ‘תקוע’, ובגוף ראשון רבים) ואציג עוד צילום מסך ובו חלוקת השירה לנושאיה – ללא ברכות השבטים שנספחו אליה:

כמה הערות הסבר

ההקדמה מדגישה את התגלות ה’ לעמו במדבר, הרחק מכל עם אחר – כשהמסר הוא שה’ הכניע את כל העמים עם קדושיהם = אליליהם (וְהֵם יֻכּוּ לְרַגְלֶךָ וְשָׁאוּ מִדִּבְּרָתֶךָ), והוא פונה רק לישראל \ לקהילת יעקב. לאחר מכן, העם הנבחר נאסף להמליך את ה’ בהר ה’ (עַמִּים שבפס’ יט = שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שבפס’ ה), שנמצא כמסתבר בבירת הממלכה הישראלית (חֶלְקַת מְחֹקֵק) – ומכאן נובע החלק האחרון המתאר את גבורות ה’,  שאיפשרו לעמו לכבוש את הארץ ולהקים בה ממלכה ישראלית*.

* אין באמור משום הצדקה ו\או השלמה, במעשה ו\או במחדל (לרבות בהשתק), לצידוד ו\או המלצה במפורש ו\או במשתמע, לשיטת שלטון ו\או משטר ישראלית (לרבות יהודית) כלשהי.