41 תגובות על “צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה”

1. בס”ד י”ט באייר ע”ד

   כמי שרואה לנגד עיניו את התגשמות הבטחות התורה לפני אלפי שנים ‘ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם…’ ואת ראשית התגשמות הבטחת התורה ‘אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלקיך ומשם יקחך’ – אני רואה עין בעין ש’תורה מן השמים’.

   התובנה ש’יש מנהיג לבירה’, מביאה אותנו להנחה שגם הפרטים ערוכים בצורה שאינה מקרית, וגם אופן סידורם מלמדנו יסודות חשובים.

   ספר ויקרא פותח בנדבה ומסיים בנדבה. פותח בקרבנות ‘אדם כי יקריב מכם קרבן לה” ומסיים בהקדשות ‘איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’. יכול היה הקורא המקראי לחשוב שאלקי ישראל הוא כאחד מאלילי הסביבה שניתן ‘לקנותו’ בקרבנות ובמתנות – כאן באה תורת הכהנים ללמדנו, שהעיקר תלוי בחיי הקדושה. קדושה במאכל, קדושה בחיי המשפחה והחברה, קדושה באדם (כהנים) וקדושה בזמן (שבת ומועדים).

   השיא של חיי הקדושה הם חוקי השמיטה והיובל, שבהם עם שלם מכריז ‘כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי’. על מחוייבות זאת לחיי אמונה שמתוכם באה מחוייבות חברתית חסרת תקדים, נכרתת ברית בפרק כו, המתנה את קיום העם בארצו בקיומה. ‘אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל’. כשם שהשבת היא אות הברית ‘ביני ובין בני ישראל’ – כך הם השמיטה והיובל. בתובנה זו מגיעים ספרי שמות וויקרא לשיאם והעם יכול לפתוח במסעו אל הארץ.

   בפרק כז חוזר ספר ויקרא לדיני הנדרים וההקדשות, כחלק בלתי נפרד של המצוות אשא ציוה ה’ את משה. אך ההבדלה שעושה הכתוב בין דיני הקדושה לבין דיני הנדבות, מלמדת אותנו שיסוד היסודות הם חיי הקדושה של היחיד והחברה ואליהם מצטרפים הנדרים והנדבות.

   עוד כדאי לציין שפרק כז העוסק בהיבטים השונים של פדיון קדושה, מהווה הכנה לספר במדבר שבו ידובר בין השאר על פדיון קדושתם של הבכורות והעברתה ללויים.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   לגבי המעשרות אעיר:
   (א) המעשרות באים כאן בדרך אגב, כחלק מהדיון בשאלת אפשרות ואופן פדיון קדושה בקדושות שונות, וכאן נכנסים גם דיני פדיון מעשר. הביאור השלם של דיני המעשרות, מה ניתן ללוי מה לעני ומה נאכל במקום אשר יבחר ה’ – מקומו בספרי במדבר ודברים, בהם מתבארים בהרחבה ענייני הלויים, העליה לרגל והצדקה.
   (ב) הפרשה של 20% למלך הונהגה במצרים, כאות לכך שהאדמה היא רכושו של המלך. אחרי שהפנים האדם מישראל בפרשת היובל ‘כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי’ ֹ אז הוא בשל לרעיון של מעשר כפולֱ.

2. בס”ד ל”ו בעומר ע”ד

   שלושת סוגי המעשר שבתורה – מעשר ראשון הניתן ללוי, מעשר שני הנאכל ע”י הבעלים בטהרה, ומעשר העני הניתן בשנה השלישית והששית – נזכרים ב’וידוי המעשרות’ (דברים כו,יג-יד):
   ‘בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה’ – הם המעשר הראשון ומעשר העני; ‘לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא…’ – הוא המעשר השני, הנאכל על ידי הבעלים בטהרה.

   ויהי רצון שיקויים בנו: ‘השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש’.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   • להערותיך על המעשרות אעיר גם אני:
     1) “המעשרות באים כאן בדרך אגב… הביאור השלם של דיני המעשרות… מקומו בספרי במדבר ודברים” – כלומר לדבריך, התורה מוסרת כאן לבנ”י על מעשר שאין להם כל מושג מהו, והם אמורים לחכות 40 שנה כדי להבינו?… הדבר מזכיר אגב, את הופעתו הראשונה והפתאומית של יהושע בן נון בשמות יז, בלי כל הסבר מיהו ומהו – ההסבר מופיע רק בספר במדבר.
     אבל כמובן שהבעיה היא עמוקה יותר – שהרי עפ”י סדר התורה, בנ”י אמורים להיכנס או-טו-טו לארץ, ודיני המעשרות בבמדבר ניתנו רק בדיעבד אחרי מעשה קורח, וכל ספר דברים ניתן בדיעבד בעקבות חטא המרגלים!
     בקיצור, עדיף להניח מה שהצעתי בפוסט, לפיו ההלכה בתורה עצמה השתנתה פעמיים בנושא זה.
     2) “שלושת סוגי המעשר שבתורה… נזכרים ב’וידוי המעשרות’ (דברים כו,יג-יד)” – דברי תימה הם אלה, שהרי וידוי המעשרות נאמר “בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר” – לשיטתך יוצא שרק בשנה זו יש לתת מעשר ראשון ללוי?! מה גם שברור שה”לוי, מוזכר כאן כזהה לעני ולגר.
     אכן, חז”ל עמדו על הבעייתיות שבפסוק זה – עיין בדף היומי של אתמול (ר”ה יב:) ד”ה “או אינו אלא אף מעשר ראשון נמי יבטל”, ודוק.

3. בס”ד ל”ו בעומר ע”ד

   ברור שבויקרא כז נזכר עניין המעשר בדרך אגב. בפרק מתבארים מספר עניינים שהמשותף להם הוא: הפדיון – השאלה אם אפשר לפדות, ואם כן – כיצד?. וכך בצד הערכים וההקדשות, הבאים בנדבה; המעשרות והבכורות, הבאים כחובה – מופיע עם דין ‘כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת’, השייך לדיני העונשין (אלא אם כן, נאמר שהתורה מכירה קרבנות אדם… :). כפי שהבאתי במקום אחר – דרכה של תורה להשתמש בקישור אסוציאטיבי בין נושאים שונים.

   לשומע לא היה זר עניין המעשר. הוא שמע בודאי על ‘ויתן לו מעשר מכל’ האמור באברהם; על ‘עשר אעשרנו לך’ האמור ביעקב; ועל תקנתו של יוסף במצרים לתת למלך חומש מהיבול. שאלה מעשית עדיין לא היתה כי עדיין לא הגיע זמנו של ‘מעשר הארץ’. דיניו התבארו בהמשך הדרך, בספרי במדבר ודברים, כך שעם הכניסה לארץ היתה כבר התמונה שלימה.

   המעשר הראשון, הניתן ללוי, מתבאר בספר במדבר, שבו הוגדר תפקידו הייחודי של השבט, לשרת את ה’ ולשמור את משמרת המקדש. אחרי שמבינים אנחנו למה צריך לויים – יכולים אנחנו להבין מדוע נמנעה מהם נחלת שדה וכרם, ובמקומה מקבלים הם את המעשר.

   בספר דברים, הנאמר אחרי שכבר נכנסו חלקית אל הארץ וראו את מעשי ה’ הגדולים בכיבוש ממלכות סיחון ועוג, בשל העם להכפלת העול בהוספת עוד מעשר כל שנה.

   מעשר זה, המתבאר בדברים יד, נשאר ברוב השנים בידי האיכר. מטרתו היא ‘ואכלת לפני ה’ אלקיך… למען תלמד ליראה את ה’ אלקיך כל הימים’. יש בידי האיכר כעשירית מיבולו המחייב אותו לקחת ‘חופש גדול’ מעבודתו ולהסתופף כמה שבועות מדי שנה ב’חצרות בית ה”.

   כדי שלא יעלה על הדעת שמעשר זה בא במקום המעשר השנתי ללוי – אומרת התורה: ‘והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו…’ (יד,כז).

   ‘מקצה שלוש שנים’, אחת לשלוש שנים, בשנה השלישית והששית לשמיטה, אין אדם מפריש מעשר שני לצורך ‘אתה וביתך’. בשנים אלה הוא מצווה ‘תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך’. בשנים אלה ניתנים שני המעשרות לאחרים. מעשר ראשון ללוי, כרגיל, והמעשר השני לעניים – ‘ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו בשעריך ושבעו’.

   השנה השלישית למחזור (והשנה השלישית למחזור הבא = הששית לשמיטה) הן הנקראות בדברים כו ‘השנה השלישית שנת המעשר’, וכפירוש רס”ג: ‘שנת גמר המעשרות’, היא הזמן לסגירת החשבון. נותנים לעניים וללוי את מעשר השנה ההיא. וסוגרים את החשבון עם המעשר הראשון והשני של השנים הקודמות, שלא ניתנו ללוי או שלא הועלו למקום אשר בחר ה’.

   אכן כדברי המדרש שהביא לנו אברהם, ‘תורת ה’ – כשהיא תמימה – היא משיבת נפש’.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

4. לא אתייחס לכל הדברים, רק אעיר כי אתה מבצע מה שנקרא בלעז “reverse engineering” (הינדוס-לאחור?) – כלומר, אחרי שאתה מניח כמובן מאליו את הסבר חז”ל לכל סיפור המעשרות (לדוגמה המונחים ‘מעשר ראשון’ ו’מעשר שני’ [ראשון ושני לְמה? ואגב, המעשר השני מופיע בתורה ראשון – בויקרא!]), אתה הולך אחורה ומסביר את הפסוקים.
   עכשיו בוודאי שאפשר להסביר כך – והראיה שחז”ל כבר עשו את זה הרבה לפניך – זה פשוט לא הגיוני עפ”י פשט הפסוקים, בשל כל הסתירות שהצגתי בטבלה בגוף הפוסט.
   ולכך יש להוסיף 2 בעיות שכבר הזכרתיהן: 1) כל פרשיית מעשרות מתעלמת מחברתה וכאילו אינה יודעת עליה דבר. 2) לפי סדר התורה, המצוות בבמדבר ודברים ניתנו בדיעבד – שהרי ישראל היו אמורים להיכנס לארץ מייד, מהי אם כן משמעותו המקורית של המעשר של ויקרא?
   ויש עוד להאריך, אבל אומר רק זאת:
   “…אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי סדר התורה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה של “תולדות האמונה הישראלית” לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו…”

5. 1. כל פרשיה מניחה שהשומע או הקורא מכיר את הקודמות, ולאט לאט התמונה מתבהרת. כך נכתבת כל ספרות עלילתית. כל פרק מוסיף עוד מידע, ובסוף הסיפור – מתפענח הכל למפרע. כך הקריאה מעניינת יותר.

   ספר חוקים מסודר, שבו הכל נאמר כבר בהתחלה בצורה מפורטת, פחות מושך (מה יותר מושך? ‘דף יומי’ שבו אתה מסתבך באלף ואחד קושיות וצריך לגייס לפתרונן את מה שלמדת זמן רב לפני כן או מה שתלמד הרבה אחרי כן, או פרק ברמב”ם שבו הכל מסודר ומוגש על ‘מגש של כסף’?)

   2. מי אמר שבמדבר ודברים לא היו צריכים להיאמר?
   היעלה על הדעת שלא נלמד את סדרי הנחלות והירושה שבבמדבר? היעלה על הדעת שהתורה תסתפק באמירה על מכירת בית בערי הלויים, ולא יתבאר לנו בפירוט מה תפקידם של לויים אלה ומדוע הם זקוקים לערים מיוחדות?
   היעלה על הדעת שלא תבאר לנו התורה איך אמורה להתנהל האומה בארצה. מה יהיו סדרי השלטון והמשפט? מה יעשו במקרים של חילוקי דיעות? היעלה על הדעת שהתורה לא תלמד הלכות מלכים ומלחמותיהם?
   אין שום סימן בסוף ויקרא שהתורה עומדת להיחתם. לולא התלאות והתלונות שעבר משה במדבר, היה משה נכנס עם בני ישראל אל הארץ הטובה ומאריך ימים עד 130+ כאביו וכסבו, ואולי עד 147, 175 ו-180 כאבות האומה. על סמך מה אתה חושב שהוא עמד להפסיק את יצירת חייו בדמי ימיו?

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   • ויעויין בפוסט ‘לספר חקי – על חוקי התורה כספרות’, שגם חוקרים עמדו על העובדה שחוקי התורה אינם מנוסחים בניסוח משפטי יבש של ‘ספר חוקים’. המחוקק הוא ‘מורה לחיים’ המדבר אל תלמידיו בשיחה טבעית שבה משולבים סיפורים, דברי אמונה ומוסר, ערכים וחוקים.

     בברכה, ש.צ. לוינגר

6. בס”ד ל”ח בעומר ע”ד

   מדברי התורה: ‘בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה’ (דברים כו,יג), נראה שגם המעשרות הניתנים ללוי ולעני הנאכלים ‘בשעריך’ ללא צורך בטהרה, נחשבים ל’קודש’.

   וכך מפרש הנצי”ב (העמק דבר, שם): ‘משמעות הקודש נקרא גם על תרומה שנקרא קדש בסוף פרשת אמור… גם על מעשר שני שנקרא קדש בסוף פרשת בחוקותי וכל מעשר הארץ ןגו’ קודש לה’… גם על מעשר עני ולקט שכחה ופאה, כלשון הגמ’ תמורה דף כה: לקט קדושתו בידי שמים’.

   בהערותיו של הנצי”ב בגליון (שנדפסו במהדורות החדשות) הוא מביא ראיה נוספת לדבר: ‘כמו דאיתא על צדקה “אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט” – מיקרי צדקה לעניים “גבוה”‘.

   הדברים תואמים את דברי חז”ל: ‘מלוה ה’ חונן דל (משלי יט,יז)… אמר רבי תנחומא: כל מי שהוא מלוה לעני, כביכול כאילו מלוה להקב”ה’ (ילקוט שמעוני, שם). מה שניתן לעני נחשב ל’קודש’, אף שאכילתו היא כחולין, משום שנתינה זו נחשבת כ’נתינה לגבוה’.

   אף המעשר הניתן ללוי נקרא בתורה ‘תרומה לה’ ככתוב: ‘כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה’ תרומה נתתי ללויים נחלה’ (במדבר יח,כד), אף שמעשר זה נאכל בכל מקום ‘ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב’ (שם, יח,ל-לא) – נחשבת נתינה זו כתרומה לה’.

   אף אנו נאמר שהפסוק הנאמר בויקרא כז: ‘וכל מעשר הארץ… לה’ הוא קדש לה”, מדבר על כל סוגי המעשר, הן הנאכלים בטהרה במקום אשר יבחר ה’, והן הניתנים ללוי ולעני ונאכלים כחולין בכל מקום. גם המעשרות הנאכלים כחולין הם קודש לה’, משום שנתינתם היא לשם ה’, ל’לגיונו של מלך’ ולדלים החוסים בו, שיש לו אליהם ‘חיבה יתירה’.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   אכן, הפסוק הבא ‘ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו’, מדבר רק במעשר העולה למקום אשר יבחר ה’ ונאכל בטהרה, שלגביו נתפרש בדברים יד שניתן לפדותו, וכדברי ה’תורת כהנים’: ‘דברים המחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן’.

7. כתבת יפה, אך אני בספק אם אפשר ליצור הסברים “היסטוריים” על סמך הסדר שבו קובצי החוקים מופיעים בתורה: כלומר להניח שספר דברים משקף שינוי לעומת חוק בויקרא וכדומה. שהרי כפי שכתבת, קובצי החוקים מתעלמים זה מזה, ואין זכר בספר דברים לשינוי או לעדכון אלא מוצג שם כאילו אלה החוקים ואין בלתם, וכך גם בקבצים האחרים.
   יתרה מזאת, אתה מערב השקפה ביקורתית והשקפה מסורתית בכך שאתה מניח את התרחשותם ההיסטורית של סיפורי התורה, ובכלל זה את מתן החוקים כלשונם, שהרי כידוע לפי כל ההשערות נכתבו קובצי החוקים שבתורה בתקופת הבית הראשון לכל המוקדם.
   מכל מקום אתה עושה עבודה יפה בהצגת הבעיות, ואכן יכולתם של אנשים (דתיים, ובכלל) להתעלם מעובדות היא דבר מופלא, וגם חשוב.

8. סליחה. קראתי מהר מדי, וראיתי שההסבר הזה היה רק תיאורטי ושללת אותו בעצמך…
   יישר כוחך ששיברת!

   • תודה, וגם קריאה מהירה של תלמיד חכם צריכה לימוד :)
     לגבי הסדר ההיסטורי וסיפורי התורה – אני חושב שיש אמת היסטורית מסוימת בסיפורי התורה, וגם הרעיון של מתן חוקים משמיים – בלי קשר לשאלת מעמד הר סיני וכו’ – הוא כמעט מחויב המציאות; שכן כמו שהאיר\העיר קויפמן במקום אחר, כל המלכים והנביאים שעמדו לישראל לא התיימרו לחוקק חוקים – החוקים הם חוקי ה’ בלבד, וכך זה לאורך כל המקרא, למעט שתי חריגות שמעידות על הכלל:
     יהושע (כד, כז): “וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים”
     שמואל (שמ”א י, כה): “וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה’ ”
     ובקרוב אכתוב גם על כך.

     • “ובקרוב אכתוב גם על כך.” – יצא לך לכתוב על כך? אם כן, איפה אפשר למצוא את המאמר?

     • אכן כן – אלא ש’קצת’ חזרתי בי:
       https://ivri.org.il/2021/11/forgotten-torah/

9. בס”ד א’ סיון ע”ד

   זיקתו של ספר דברים אל הספרים הקודמים, מבוארת כבר בראשיתו של הספר: ‘הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור’. מפורש שהספר הוא ביאור לתורה. עם השלמתו נשלם ‘ספר התורה’ וניתן ללויים להניחו בארון ברית ה’ לעדות (לא,כו).

   יש הקבלה בין מבנה קובץ החוקים שלפי כותרתם נאמרו בהר סיני (ספר שמות וספר ויקרא כה-כז) לבין קובץ החוקים שבדברים. הפתיחה בעשרת הדברות והסיום בכריתת ברית המלווה בברכות ובקללות.

   בספר דברים מתחיל ביאור המצוות באמירה: ‘וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים…’ (ד,מד-מה) ובסמוך (פרק ה) מובאות עשרת הדברות. ואף כאן מסתיימות המצוות בכריתת ברית שיש בה ברכות וקללות (פרקים כו-כח).

   הביאור כולל גם הרחבה והעמקה. מימד חדש המופיע במספר מצוות הוא: הנתינה.
   כך למשל לגבי העני. בספרים הקודמים נזכרה עזיבה לעני, אם פיאה הנעזבת מדי שנה או בשמיטה ויובל בהם נעזבת כל השדה; נזכרת תמיכה בעני על ידי הלוואה ללא רבית וללא נגישה. בספר דברים יש ‘עליית מדרגה’. המלוה מצווה למחוק את כל החוב בסוף שבע שנים! לא רק עוזבים חלק מהרכוש לעניים, אלא נותנים להם: ‘פתוח תפתח את ידך לו’ (פרק טו).
   אף לגבי העבד העברי יש בספר דברים ‘עליית מדרגה’. לא רק שמשחררים אותו בסוף שש שנים, אף נותנים לו: ‘לא תשלחנו ריקם (על משקל ‘ולא יראו פני ריקם’). הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך אשר ברכך ה’ אלקיך תתן לו (טו,יד-טו).
   כנראה ‘אוירא דארץ ישראל’, ‘ארץ טובה ורחבה’ – מרחיב את דעתו של האדם, וניתן להעמיק ולהרחיב את מחוייבותו לעזור לחלשים ממנו.

   ספר דברים כולל גם רמיזות לציוויים קודמים – ‘אשר צויתיך’, ‘כאשר צוך ה’ אלקיך’ וכיו”ב – ובזה ארחיב אי”ה בהמשך בעזר הנותן ליעף כח’.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

10. 1) “הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר” – מכאן הסקת (כמו פרשנינו הקדומים) שהכוונה לביאור של התורה = ספר התורה. דא עקא, שהפסוק הבא ממשיך כך: “ה’ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה…” ללא שום קשר לתורה כלשהי – אלא אם נאמר שהציווי על הכניסה לארץ הוא-הוא התורה! (ויש מי שפירש כך, לא זוכר מיהו).
    2) ואכן, בהמשך דבריך כתבת: “בספר דברים מתחיל ביאור המצוות באמירה: ‘וזאת התורה…” – פסוק זה מקורו בפרק ד (!), הרחק מכאן… ולא תאמין, אבל קלעת לדעת אחד מגדולי החוקרים, ה”ה גערהארד פון-ראד זח”ל (=זכר חוקר לברכה), שהציע כי אכן “הואיל משה” הינו תוספת מאוחרת, שאמורה להופיע בסוף פרק ד, לקראת עשרת הדברים שבפרק ה – ראה כאן, דיבור המתחיל Verse 5:
    http://books.google.co.il/books?id=UL2vqc0zTTEC&lpg=PP1&pg=PA37

11. אני מבין ש’הואיל משה באר את התורה הזאת’ היא פתיחה כוללת לספר דברים, המהווה ביאור על ספרי התורה הקודמים, הכוללים הן דברי היסטוריה, הן דברי אמונה והן חוקים – מסתדר לי בהחלט שמשה מסכם בראשית דבריו (פרקים א-ד) ענייני יסוד בספר במדבר, עם הוספות והשלמות – את פרשיות המרגלים, כיבוש ארץ סיחון ועוג והגזירה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ.

    המסקנה העולה בפרק ד היא : ‘אני עשיתי את שלי, עכשיו האחריות עוברת אליכם!’. מעתה מוטל על העם לזכור היטב את ברית סיני, כלליה ופרטיה (כפי שיתבאר בפרקים ה-כח), ולהוציאם אל הפועל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר שיזלח”א [שיזכה לחקירות אמיתיות]

    נ.ב. את פסוק ג,לב: ‘ויצא סיחון וכל עמו לקראתנו למלחמה הוא וכל עמו למלחמה יהצה’ הכיר יפתח הגלעדי, הכותב למלך עמון: ‘ויאסוף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה’ (שופטים יא,כ). יפתח לא יודע את הכלל: ‘כל תיבה שה”א בסופה – הטל למ”ד בתחילתה’, ואינו מבין ששם המקום הוא ‘יהץ’, אך מבין בהחלט את הכלל: ‘מה שהוא שלנו- הוא שלנו’!

12. Pingback: לא מהשמיים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים | ארץ העברים

13. תודה על האתר.

    אשמח לקבל בדוא”ל

14. בס”ד י”ט בסיון ע”ד

    בעשרת הדברות שבספר דברים יש כמה איזכורים לציוויים קודמים.

    במצוות השבת: ‘שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה’ אלקיך… על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת’ (דברים ה,יא-יד).
    הביטויים ‘שמור את יום השבת’ ו’לעשות את יום השבת’, מזכירים את האמור בפרשת כי-תשא: ‘ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת…’ (שמות לא,טז).
    ההנמקה הנוספת בדברות שבספר דברים למצות השבת: ‘למען ינוח עבדך ואמתך כמוך’ (ה,יג), היא ההנמקה הניתנת בפרשת משפטים: ‘… וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר’ (שמות כג,יב).
    בכמה מקומות בתורה נתבארו פרטי המלאכות האסורות בשבת, כגון: ‘ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו’ (שמות טז,כו. ואולי זו היתה האזהרה שעליה נענש המקושש?), ‘וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות’ (שמות לד,כא), ‘לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת’ (שמות לה,ג), ופרשת המקושש (במדבר טו,לב-לו).
    נראה שבאומרו: ‘שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה’ אלקיך’, מפנה משה את תשומת לב השומעים לכך, שמצוות השבת נידונה בפירוט בספרים הקודמים, הן בטעמיה והן בפרטי הלכותיה, ויש לעיין בהם.

    גם במצוות ‘כבד את אביך ואת אמך’ נוסף בספר דברים: ‘כאשר צוך ה’ אלקיך’. אף כאן יש בספרים הקודמים ביאור משמעותי למצוה זו: ‘איש אמו ואביו תיראו’ (ויקרא יט,ג), המלמדנו שנדרש לא סתם כבוד אלא מורא, ושמורא האם אינו נופל ממורא האב.
    אף כאן ניתן לומר שהאמירה ‘כאשר צוך ה’ אלקיך’ מפנה להשלמות החיוניות שבפרשת קדושים

    הפנייה נוספת מצוייה בפרק ו,יט: ‘להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דבר ה”, וכפי שפירש רש”י (ומקורו במכילתא): ‘והיכן דבר? והמותי את כל העם וגו’ (שמות כג,כז)’.

    ובדברים יב,כא: ‘וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר צויתיך’. אף כאן ניתן לפרש כדברי הרמב”ן, שם, שהכוונה למצוות השחיטה שנתבארה בפרשיות הקרבנות שבספר ויקרא. כאן אומרת התורה, שאף שמותר לאכול בשר תאוה ‘בכל שעריך’ כצבי וכאיל, יש לזבוח, לשחוט, כפי שנצטוו מקודם בקרבנות.
    אף כאן יש לומר שהאמירה ‘כאשר צויתיך’ מפנה את השומעים לאיסורים הרבים בענייני אכילת בשר שנתבארו בספר שמות: ‘ובשר בשדה טרפה לא תאכלו’ (כב,ל), ‘לא תבשל גדי בחלב אמו’ (כג,יט), ובספר ויקרא: איסור אכילת חלב (ג,יז;ז,כה), איסור זביחה לשעירים (יז,ז), איסור אכילת דם (יז,י-טו), איסור נבלה וטרפה (יז,טז), איסור אכילה על הדם (יט,כו) ואיסור ‘אותו ואת בנו’ (כב,כז),

    בברכה, ש.צ. לונגר

15. וכן בתוכחה: ‘והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה’ (דברים כח,סח).
    האמירה כלולה בהבטחת ה’ למשה על ים סוף: ‘כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם’ (שמות יד,יג).

    • על איזכורי מעמד הר סיני וחוקי התורה בדברי הנביאים – הרחבתי את הדיבור בדיון על ‘אם התורה לא מן השמים – במה בכל זאת אני מאמין?’ חלק א’.
      על הצורך החינוכי המחייב ללמד את חוקי התורה קימעא קימעא – דיברתי גם בתגובתי ‘לקראת ניאו-בחינות’ בדיון על ‘בחינת שיטת הבחינות’, ובדיון על ‘לספר חקי – על חוקי התורה כספרות’,

16. וראה גם ״השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות. ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים תשמרו לעשות.״ והיכן ציוונו? כמובן, בתזריע-מצורע.

    • רק לא הסברת מיהם “הכהנים *הלויים*”?…

      • לכהנים יש שלושה תפקידים, שניים משותפים לכל בני לוי – להורות את העם תורה ולשמור את המקדש לבל יחללוהו; ואחד ייחודי לכהן – לעבוד את ה’ ולכפר על בני ישראל.

        הכהן המטפל במצורע ממלא את תפקיד הלוי בהורותו את דיני הטהרה והקפידו על הרחקת הטמא מן המחנה. אך בכל זאת יש צורך בכהן שיטפל במצורע, משום שכל ההליכים העוברים על המצורע נועדו לכפר עליו. כאן צריך את שפתי הכהן שילמדו את האומלל דרכי שלום ומישור ויבקשו עליו רחמים.

        לפיכך מודגשת היותו מ’הכהנים הלויים’ היודעים את סוד השמאל הדוחה והימין המקרבת!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס”ד ראש חודש אדר ע”ה

        הביטוי ‘הכהנים הלויים’ מוזכר בספר דברים בשני הקשרים: (א) תפקיד שיפוטי. (ב) שמירת התורה ונשיאת ארון הברית.

        בהקשר השיפוטי נזכרים ‘הכהנים הלויים’ בפרק יז: ‘כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך בו, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט’.
        וכן בפרק כד: ‘השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים’. מהפסוק הבא ‘זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים’ מתבקש שהזהירות בנגע הצרעת, אינה רק שמירת דיני הטהרה, אלא שמירת כבוד הריע, שעל זה נענשה מרים בצרעת.
        תפקידם השיפוטי של ‘הכהנים בני לוי’ מוצג כנימוק לנוכחותם בטקס עריפת העגלה: ‘ונגשו הכהנים בני לוי לשרתו ולברך בשם ה’ ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע’ (כא,ה).

        יש לשים לב שגם בפרק יז וגם בפרק כא מודגשת הזיקה שבין תפקידו של הכהן לשרת את ה’ לתפקידו השיפוטי. בפרק כא נזכרים ‘בנשימה אחת’ ‘לשרתו ולברך בשם ה” יחד עם ‘ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע’. וכן בפרק יז מתייחסת התורה בחומרה לממרה את פי ‘הכהן העומד לשרת שם את ה’ אלקיך’.
        המשפט לאלקים הוא. רק אדם היודע להתבטל לפני ה’ ולשרתו כעבד נאמן – הוא שיכול לזכות לכוין אל האמת ללא נגיעה אישית.
        ‘כהן’ במקרא הוא לשון שררה וכבוד: ‘ממלכת כהנים’, ‘ובני דוד כהנים’, ‘כחתן יכהן פאר’. לעומת זאת ‘לוי’ הוא ‘משרת’: ‘נתונים נתונים המה לכם’, ‘ובא הלוי ושרת’, ‘ובני הנכר הנלוים על ה’ לשרתו… להיות לו לעבדים’ (ישעיהו נו,ו).
        ‘הכהנים הלויים’ הם הראויים לשפוט ולהורות, כי הם היודעים שה’שררה’ שניתנה להם – עבדות היא!

        תפקידם של ‘הכהנים הלויים’ כנושאי התורה ושומריה, מוזכר בפרשת המלך: ‘וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים’ (דברים יז,יח). אף משה בסיימו לכתוב את התורה, נותן אותה ‘אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה’ ואל כל זקני ישראל’ (לא,ט). הלויים כולם שומרים את משמרת המקדש – ‘הכהנים הלויים’ שומרים את קודש קדשי הקדשים, את הברית והתורה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        הערה: בציטוטי הפסוקים שבמרכאות, לא הקפדתי על כתיב חסר כבתורה, אלא על ‘אם למקרא’.

      • יש מקומות בהם יש מקום לפרש כאילו יש פסיק בין ‘הכהנים’ וה’לויים’, כגון בעזרא י,ה: ‘ויקם עזרא וישבע את הכהנים הלויים וכל ישראל’. וכן בנחמיה י,לה: ‘והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלויים והעם’. וכעין זה ניתן לפרש בדברים יח,א: ‘לא יהיה לכהנים, הלויים, כל שבט לוי…’.

      • בס”ד ה’ באדר תשע”ה

        ברם, נראה יותר ש’לא יהיה לכהנים הלויים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל…’ (דברים יח,א), בא ללמד שאפילו ‘הכהנים הלויים’ המופקדים על שמירת התורה, שמהנוסח השמור בידיהם כותב המלך ‘את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים’ (יז,יז), שהייתי מעלה על הדעת שמשפני תפקידם האחראי יזכו בנחלה כדי שיוכלו להתמסר למלאכתם, מלאכת שמים – משמיעה התורה שהם כ’כל שבט לוי’ עליהם נתבאר כבר בבמדבר יח שאינם נוחלים בארץ.

        המשכו של הפסוק: ‘אשי ה’ ונחלתו יאכלון’, ‘לצדדין קתני’, ‘אשי ה”, חלקם של הכהנים בקרבנות, ‘ונחלתו’, תרומות הכהנים ומעשרות הלויים, שהם נחלתם, כמבואר בבמדבר יח.

        שלא כמלכי אומות העולם וכהניהם המנצלים את מעמדם לצבור עושר ונכסים – מלך ישראל וכהניו חיים בצניעות. המלך לא מרבה לו סוסים ולא כסף וזהב, ולכהנים אין ‘אדמת הכהנים’.

        אף במשפט המלך שבשמואל א’,ח, אפילו אם מדובר בחוק ולא בנבואת פורענות (כפי שמשתמע מפסוק יח: ‘וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם’), נאמר שהמלך יפקיע שדות וכרמים כדי לתת לעבדיו שכר על שירותם, לא לעצמו!

        לא בכדי מזדעזעת בת מלך צידונים מבעלה ה’בטלן’ שאינו יכול להפקיע את כרמו של אחד מנתיניו, והיא מלמדת אותו איך ‘אתה עתה תעשה מלוכה בישראל’

        אבל לא מפיה אנו חיים. דמותו של מלך בישראל נגזרת מדמותו של המלך הראשון, משה רבנו עליו נאמר ‘ויהי בישורון מלך’, שבמקום גדולתו שם ענוותנותו, שכל מעייניו להיטיב לצאן מרעיתו, אותם הוא נושא ‘כאשר ישא האומן את היונק’, ועליהם הוא מוסר את נפשו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ‘חלק כחלק יאכלו’ (יח,ח) – אפשר שנאמר על תרומות ומעשרות שהנותן מחליט להביאם לחלוקה לכהנים וללויים העומדים בבית ה’,

        ‘לבד ממכריו על האבות’ – בנוסף לתחייבויות של ה’אבות’, מנהיגי השבטים ובתי האב, ללויים המייצגים אותם לפני ה’. ללוי הנשאר בשערים דואגים שכניו המצווים שלא לעזבו (יד,כז), וללויים ההולכים לשרת בבית ה’ דואגים ‘האבות’ ומתחייבים לפרנסם כנציגיהם.

      • בס”ד כ:ז בטבת תשפ”א

        יש לומר ששלילת הנחלה מ’הכהנים הלויים’ המופקדים על שמירת נוסח התורה, ככתוב בפרשת המלך: ‘וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים’ – מחזקת את אמינותם של שומרי נוסח התורה, שהרי אילו היו מסלפים את התורה לכבוד והנאת עצמם, היו דואגים לשריין לעצמם נחלה ‘פטורה ממס’ ככהני מצרים. כהנים שאינם דואגים לטובת עצמם – מראים בכך את אמינותם.

        בברכה, ש”צ

17. זאת שאלה אחרת שלא קשורה לנושא הזה.

18. בס”ד ערב ראש חודש אדר ע”ה

    ספר בראשית הוא ההקדמה, ‘דרך ארץ שקדמה לתורה’, בה מוצגת דמותו האידיאלית של עובד עה’. בספר שמות נבנית החברה הראויה, שמשפטיה מיוסדים על עשרת הדברות, וביאורם המפורט ב’ספר הברית’. בספר ויקרא, אחרי שנבנה המשכן, נבנים חיי טהרה וקדושה, ששיאם בדיני היובל, שבהם החברה נתבעת להפוך את החסד לנורמה. בספר במדבר מתגבשת הזהות השבטית, שנים עשר שבטים נוחלי הארץ ושבט הלוי המחבר. ובספר דברים, מתגבשים השבטים לממלכה, המאוחדת סביב מקדש והנהגה משותפת – ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

19. עם כל הכבוד לסוגיית הכהנים והלויים, אותם כהני במות אומללים של וולהויזן, הייתי רוצה לשמוע את תשובתו של אברם לעניין הפסוקים המפנים למקומות אחרים בדברים. לכאורה רואים כאן שמחבר דברים לא רק 1) שהכיר קבצי חוקים אחרים אלא גם ידע 2) שהם נאמרו לפני זמן הנאום הגדול של משה וכן 3) ציפה שקוראיו יכירו אותם ויבינו למה התכוין.
    קפיצה מנושא לנושא היא נחמדה מאד אבל בואו נמצה את הדיון הזה.

20. השאלה מניחה שכותב ספר דברים לא הכיר כתבים ישראליים אחרים (“חומשים” בלשוננו).
    למי שחושב ככה, אכן קשה.

21. Pingback: סדר כהני חדש – לסידורו של ספר ויקרא | ארץ העברים

22. Pingback: פסוק לי פסוקך – על חלוקת המקרא לפסוקים | ארץ העברים

23. Pingback: סקירת מאמרי "בעיני אלוהים ואדם" בעיני אברם העברי | ארץ העברים

24. שלום רב לך אברהם העברי.
    אני חושב שיש אמת היסטורית מסוימת בסיפורי התורה, וגם הרעיון של מתן חוקים משמיים – בלי קשר לשאלת מעמד הר סיני וכו’ – הוא כמעט מחויב המציאות;
    *ובקרוב אכתוב גם על כך*.

    אני שואל האם כבר כתבת על כך?

    שנית אני חושב שיש להעמיק מאוד את העיקרון שציינת בדבריך שאולי יש לעשות דיאטה לתפיסה של תורה משמיים אבל בכל מקרה קשה להניח שהכל סיפור הבלים.

    ניתן להתווכח על פרט כזה או אחר ואולי אפילו לא להרגיש מחיובים לתפיסה החזלית אבל זה פשוט בלתי אפשרי שהכל מצוץ מהאצבע כמו שאתה מציג כאן בדבריך

25. על שאלתך על דברים ד
    מא אז יבדיל משה שלש ערים .. מד וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מה אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים מו בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים”
    פירש הראב”ע:
    אז יבדיל ביום שיבדיל משה אלה הערים אז יאמר את דברי הברית. והסבירו הרב יוסף אבן כספי שאז יבדיל אמר “וזאת התורה..” ופירש רשי שזאת התורה האמורה בפרשה הבאה. והם עשרת הדיברות.
    ואם כך באומרו בצאתם ממצרים שים לב שאמר שוב על אלו שכבשו את סיחון. והם שיצאו ממצרים ולאחר הכיבוש והבדלת הערים הזכיר את עשרת הדיברות שנית שהם דברי הברית.

    • כבודו לא שם לב שאני בכלל לא שאלתי על פשר ה’תקיעה’ של פרשיית ערי המקלט, אלא על סיומה:
      (מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.
      מה הכוונה “אלה העדות…”? פרשיית ערי מקלט?!
      ואגב, שים לב לפסוק הבא:
      (מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.
      האם לא ברור לך שפסוק כזה (וגם קודמו) נכתבו שנים רבות מאוד אחרי ימי משה? תקופה בה אפשר היה להתייחס לכל 40 השנה במדבר כאל יחידת זמן אחת, כך ש”אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” = “בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם”! (וע’ ירמיהו ז, כב לתופעה דומה).

    • ולעצם השאלה, אם כי כבר העלית אותה וציטטת את פירוש הראב”ע – שים לב מה כותב עליו הרמב”ן:
      “פירש ר”א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית ואינו נכון אבל הוא כפשוטו…”
      ואלו דברי הרשב”ם:
      “למה הפסיק דברי משה שהם מחוברים יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים, אלא לפי שהאריך בדברים עד עכשיו ועתה מתחיל לפרש המצות היאך ביאר את התורה הזאת, והוא צריך לומר בשפטים ושטרים שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה’ אלקיך נותן לך, ואם ירחיב לעתיד לבא ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, ועל שלש הערים שצוה לו הקב”ה באלה מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתוב כאן כי משה הבדילם כבר ולכך לא צוה לישראל”
      ואלו דברי המלבי”ם:
      “מלת אז מציין עמ”ש ואתחנן אל ה’ בעת ההיא, שעד היום ההוא לא התיאש עדיין שע”י תפלה תשוב הגזרה וע”כ לא הכין ערי מקלט אחר שלא היו קולטות עד שהופרשו כולם, חשב שיפריש אותם אחר כבוש וחלוק וכן לא היה בדעתו עוד לסדר להם כל משנה תורה, באשר קוה שיחיה ויודיעם כל דבר בעתו, אבל אחר שא”ל ה’ רב לך, אז בעת ההיא הכין א”ע ללכת בדרך עולם, והקדים להפריש ג’ ערי מקלט לקיים המצוה בעצמו:”
      מסקנה:
      אם לשאלה אחת יש כמה תשובות, כנראה שהשאלה היתה טובה…

26. בסיכום הסתירות של חוק המעשר חסר את הפדיון
    לפי ויקרא אפשר לפדות את המעשר (לכאורה פדיון גמור) בתוספת חומש
    לפי במדבר שהמעשר שייך ללויים באמת לא הוזכר פדיון
    לפי דברים ניתן להמיר (ללא חומש) בכסף שישאר שלך ואותו תעלה לירושלים

    • אכן! הוספתי לטבלה – תודה.