4 תגובות על “אַל תִּבְכִּי, אִמִּי (“עיניים שלי”) – לזכר איל, גיל-עד ונפתלי”

1. Pingback: אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני | ארץ העברים

2. אבי אחי היקר – הפעם! שיחקת אותה :)
   שיר מוכר (תודות לפרנס בין שש לשבע..), שמעולם לא ידעתי מה המילים שלו
   אשריך!

   • רק הפעם? :)
     אבל למען הסדר הטוב אדגיש שהמילים המקוריות מושרות בלשון זכר, מפי גבר לאשה (רעיה? אמא?) ואני קצת שיניתי בפזמון שיהיה בלשון נקבה.

3. בס”ד י’ בתמוז ע”ד

   הנביא מנחם את רחל: ‘מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו מארץ אוייב ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם’ (ירמיהו לא,טו-טז). אך אדם, אדם הוא. הודאות של הנחמה העתידה, אינה מונעת את הכאב של ההווה,והוא זועק: ‘זכור תזכור ותשוח עלי נפשי’ (איכה ג,כ), וכדברי הפייטן: ‘בזאת ידעתי כי יש לך לזכור, אבל תשוח עלי נפשי עד שתזכור’.

   וכך עושה פלטי בן ליש מגלים, המשיב לפי פקודת המלך את הפקדון היקר שהופקד בידו: ‘וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחרים ויאמר לו אבנר לך שוב וישב’ (שמואל ב’ ג,טז). הוא מציית לפקודה ללא ערעור, אך אינו מסתיר את בכיו. [היכולת לזעוק נשמרה בידי אנשי גלים. מאות שנים אחר כך, במנוסתם מפני סנחריב מרימים הם את קולם כדי להזהיר את שכניהם: ‘צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות’ (ישעיהו י,ל) ואינם נרתעים מהחשש שהאוייב ישמע את צעקתם וירדוף אחריהם]

   שמתי לב להבדל בין פיוטי העקדה האשכנזיים לפיוטים הספרדיים. בעוד האשכנזים מבטאים נכונות מליאה למלא את מצוות ה’ ואינם נותנים ביטוי לכאב – הספרדים מבטאים את הכאב במלוא עוצמתו, יחד עם הנכונות להתבטל לרצון ה’. וכך ב’עוקד והנעקד והמזבח’ של רבי יהודה שמואל אבן עבאס, יצחק אינו מבליט את כאב אובדנו שלו, אבל חווה עד הסוף את כאבה של אימו: ‘הגידו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר נולד לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אוי לי לאם תבכה ותתייפח’. האב והבן הולכים לעקדה כש’עין במר תבכה ולב שמח’.

   חז”ל לימדונו קשת, את קשת הרגשות המתרוצצים בלב הכואב, בתארם את הקב”ה:: ‘אמר רבי שמואל בר אויא: מקום יש להקב”ה שבוכה בו ומסתרים שמו… ומי איכא בכיה קמי קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עצבות לפני הקב”ה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו? לא קשיא הא בבתי גוואי והא בבתי בראי’ (חגיגה ה). כלפי העולם חייב הקב”ה להראות עוז וחדוה, חובתו לחזק את התלויים בו שלא יפלו לייאוש; במסתרים – הלב בוכה.

   חילוק נוסף לימדונו ספרי החסידות. יש ‘עצבות’ הפסולה כי היא מבטאת ייאוש, ויש ‘לב נשבר’ שכל כולו תקוה וגעגועים אל הטוב העתידי, כיסופים המביאים את האדם לידי עשייה. סבי ז”ל שאף לעלות לארץ ולא ניתן לו. אף שנפטר עשרות שנים לפני שנולדתי, אבי ז”ל היה בן שמונה כשאביו נפטר, קלט הוא את ניגון ה’אוי אוי אוי’ של ה’תיקון חצות’ של אביו והעבירו הלאה וזכה אף להגשים את כיסופי הדורות.

   הגעגועים על הנשמות הטובות שנלקחו מאיתנו, עושים אותנו טובים יותר, נעימים יותר, קשובים יותר. משהו מרוחם יישאר תמיד איתנו.

   כדברי הכותב בדמע, ש.צ. לוינגר