הרד”ק כתב “כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה” (יהושע ה, יד), וכשהתותחים רועמים וכו’ – אבל לאור מה שנראה כסיומה העצוב\עלוב של עוד התכתשות איזורית, עליה אמר הנביא בהפטרת ט’ באב (היום): בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַ(ה)בְנוּ אָרֶץ, חשבתי לפרסם מעט מהרהוריי בחודש האחרון –  הרהורים סביב פרשיית שאול וחמלתו על אגג מלך עמלק.

כבר אחד מחז”לנו, שבניגוד לכמה מהַגְּגִים מודרניים שביקשו לראות בשאול פעיל זכויות אדם והומניסט אנטי-קלריקלי, הִנגיד באירוניה צינית את חמלתו המדומה כלפי אגג (שאת כל עמו על נשיו וילדיו הרג לפי חרב), אל מול אכזריותו כלפי נוב עיר הכהנים:

אגג מובא לפני שאול – גוסטב דורה

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול “לך והכית את עמלק”, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תהי צדיק הרבה”.
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: “סוב אתה ופגע בכהנים” יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תרשע הרבה…”

אבל הרהוריי לא עסקו בפסיכו-אנליזה של שאול והסיבה לחמלתו על אגג (ברוח ימינו הרופסים הייתי אומר כי שאול רצה שתישאר לו “כתובת” לפעם הבאה…), אלא באנליזה של עצם הציווי האכזרי על השמדת עמלק “מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמ”א טו, ג) – מה זה ועל מה זה?!

ההסבר הידוע והמקובל טוען מצד אחד כי זהו דבר ה’ ואין להרהר אחריו, ומצד שני מתנחם בכך שהמצווה למעשה אינה תקפה מזה אלפי שנים ומה שנותר ממנה הוא פולקלור שמתמצה בהכאת המן בפורים. אבל בשורות הבאות אנסה לסקור בקצרצרה 3 דעות אחרות בנושא + להציג כמה ציטוטים מרתקים של חוקרי מקרא נוצרים דווקא, בעלי השלכות אקטואליות מפתיעות.

הסברו הריאלי-היסטורי של הרב יעקב מדן

הרב יעקב מדן (במאמר שקראתי פעם ולצערי לא מצאתיו ברשת) משלים את התמונה החסרה בתורה, ומאפיין את עמלק כשבט העוסק בפשיטה על שבטים אחרים, במטרה לחטוף שבויים ולמכור אותם כעבדים. עמלק נהג לנצל נקודות תורפה, או זמנים בהם הגברים היו בקרב, ואז תקף, וכדברי התורה: וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ. דוגמה קלאסית לכך מצויה בסיפור אודות הפשיטה על צקלג (שמ”א ל, א-ב): וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג… וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ. האכזריות שלהם מתבטאת גם בהשלכת העבד המצרי החולה למות בשדה (שם פס’ יג): נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה.

לדבריו, עמלק זה אינו נכדו של עשו (=בראשית לו, יב), שכן אז הוא היה קרוב משפחה שלנו, אלא כדברי בלעם (במדבר כד, כ): רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק – ועל שם אותו עם עתיק קרא אליפז לבנו בשם עמלק (!). בשל אופיו הנבזי והאכזרי, ציווה ה’ להשמידו כולו, כיוון שאין כל תקווה שיתקן את דרכיו אי-פעם, אחרי מאות שנים של חיי שוד וביזה.

הסברו הפסיכולוגי-אנליטי של אבשלום אליצור

הסבר אחר, נועז, חתרני, קיצוני (ועוד…) מספק ד”ר אבשלום אליצור במאמר בשם זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית, בנימוק שניתן לתמצתו במשפט הבא מהמאמר:

הופעתו של העם שמעצם לידתו הוא נעלה על כל העמים האחרים אירעה כמעט בד בבד עם הרעיון כי יש עם רע מלידה שאין לו זכות קיום.

לדבריו, השנאה לעמלק נובעת מצורך פסיכולוגי להגדיר את עצמך על-ידי שלילת האחר, המתבטאת בשנאה “מטפיזית” כלפיו. עמלק ודאי שלא חטא בחטאים חמורים מאלו של המצרים או האשורים הקדמונים, ולמרות זאת דווקא אותו ציוו להשמיד – וזאת דווקא  בשל קרבתו המשפחתית לעם ישראל!
יותר מכך, עמלק מוצג כמורד באלהים והוא מופיע בדיוק כשעם ישראל מגלה פקפוק באמונתו בה’: …וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק… כלומר, עמלק הוא ה”צל” של ישראל והמלחמה בו “היא דרך נוחה להתמודד עם הפן האסור הזה החבוי בנפש היהודי עצמו”.
אליצור ממשיך ומשווה זאת לאיסור על החזיר, לגילוי עריות, לשנאה התהומית של היטלר ליהודים… בקיצור – קשה לקריאה אבל מעורר מחשבה.

מעניין לציין כי גם יהודה עציון (“עמלק, בין מלכות ומקדש” – מאמר במוסף שבת) כתב דברים מאוד דומים – אם כי גישתו הפוכה לחלוטין: “ושכזה הוא עמלק – אויב אולטימטיבי, היפך דמות ישראל ממש כתמונת הראי – יודעים אנו כבר מראש ומקדם”, ראו שם בדבריו.

הסברו של אברם העברי

מלחמה לה’ בעמלק (איור: מנחם הלברשטט)

כנין-נינו של אברם הלוחם העברי, שלא היסס לתקוף חזרה את חוטפי אחיו, אני מזדהה יותר עם הסברו הריאלי-היסטורי של הרב מדן התולה את הציווי באופיו של עמלק כשבט בזוי החי על חטיפת אנשים – כתבתי בעבר על המחלוקת המעניינת בין פרופ’ קויפמן לרב שרלו בדבר קדימות המוסר על הדת\פולחן (“הפרימט המוסרי“), ואין לי ספק שהציווי על השמדת עמלק לא חורג מאותה קדימות מוסרית – כמובן ביחס למוסר המקובל אז.
עם זאת, ישנן כמה נקודות שברצוני להוסיף – ואף לחלוק – על דבריו:

ראשית, עמלק מוגדר כמי שלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (לפי פשט הכתוב בדברים כה, יח הכוונה לעמלק, לא לישראל!)
ומהי יראת אלהים?
המקום הראשון בתורה בו מוזכרת יראת אלהים הוא דווקא בדרך השלילה (בראשית כ, יא).: “…רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי…”. כלומר – חוסר יראת אלהים מאפיין רוצחים. שבט שאינו ירא אלהים כעמלק, אלא חי על חרבו ולהוט לרצח נחשב כ”קם להרגך” בכל רגע נתון, ולכן דינו הוא – “השכם להרגו”.

שנית, הציווי על מחיית עמלק מופיע בפרשת כי-תצא, כסיום לדינים שונים שבראשם דיני המלחמה. ההתקפה השפלה על ישראל מייד כשיצאו כעבדים נמלטים ממצרים, ולא זו בלבד, אלא התקפה דווקא על הנחשלים מאחור, מהווה הפרה בוטה של חוקי המלחמה האנושיים המקובלים. רק לשם השוואה, באותה פרשת כי-תצא (כג, ד-ה) נאמר: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה’… עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. שימו לב שהביטוי המודגש חוזר בדיוק גם בציווי על מחיית עמלק: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

ושלישית, אני סבור כי עמלק התוקפני הוא-הוא עמלק מצאצאי עשו אחי יעקב, בניגוד לדברי הרב מדן ובהתאמה לדברי אליצור: ודווקא בשל קרבת משפחתו אלינו, ההתקפה הבוגדנית שלו על ישראל היא חמורה הרבה יותר.
והלא כך מאשים עובדיה את אדום – הוא-הוא עשו! – בנבואת הזעם הקצרה שלו שנשתמרה במקרא (פס’ י-יא):
מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם. בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ… גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם… וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה’ דִּבֵּר.
ולא רק עובדיה, אלא אף מלאכי, עשרות שנים אחרי עובדיה אומר בראש נבואתו (א, ד):
כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה’ עַד עוֹלָם.
כלומר – על אדום להישמד כיוון שעמדו מנגד ביום צרתו של ישראל, לא כל שכן עמלק!

ראיה נוספת לכך שמדובר במעשה הנובע מסיבה מוסרית, ולא מאיזו “קפריזה” אלהית, ניתן למצוא בדברי שמואל לאגג לפני שהרגו (שמ”א טו, לג): כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ. שמואל לא מדבר על ציווי אלהי כלשהו, אלא על נקמה אנושית של מידה כנגד מידה, וזהו לדעתי הטעם האמיתי לציווי.
כמובן שכל השלכה אקטואלית לאויבים אחרים, הקרובים אלינו משפחתית אך אינם יראי אלהים (=רוצחים), חוטפים אנשים ובזים לכללי המלחמה הבינ”ל, היא על אחריות הקורא…

עמלק ומחקר המקרא (הנוצרי)

חרם – ככה זה נראה…

בעיניים של מחקר המקרא, חשוב לזכור שחרם טוטאלי שכזה לא היה דבר נדיר – הנה מישע מלך מואב מתפאר במצבתו לאחר לכידת העיר נבו: “וַאֶהֱרֹג כֻּלָה, שִבְעַת אֲלָפִן גְבָרִן וְגֻרִן (=גורים, ילדים) וּגְבָרֹת וְגֻרֹת (=גורות, ילדות) וּרְחָמֹת (=עלמות בתולות), כִּי לְעַשְתָר כְּמֹש (האלה אשת כמוש) הֶחֱרַמְתִהָ”, וזאת ללא התגרות כלשהי מצד אנשי נבו אלא כתגובה מאוחרת להשתלטות הישראלית על אדמת מואב.
ההבדל הוא כמובן בהשלכות האקטואליות – בעוד שאחרי המאה ה-8-9 לפנה”ס לא נמצא מי שטען לתוקפה הנצחי של מצבת מישע, הרי שלתוקפו הנצחי של התנ”ך יש לא מעט טוענים… ומה נעשה בציווי החרם על עמלק?

לכאורה, כמי שמצוי אצל מחקר המקרא, הייתי יכול לנסות ולתרץ בפשטות כי הציווי הזה הוא פיקציה אידיאלית-מגמתית השייכת לאחת התעודות או המקורות של התורה – שהרי כך מקובלנו למשל לגבי ציווי החרמת עממי כנען וביצועו על-ידי יהושע, שיוחסו במחקר לרפורמה הדויטרונומיסטית של יאשיהו, ולמעשה לא התרחשו מעולם (=יהושע לא  היה ולא נברא אלא משל היה – וגם אם היה, הוא ודאי לא השמיד את כל יושבי כנען).

אלא שכאן המצב קשה הרבה יותר, שכן הציווי והביצוע מופיעים בשלושה מקורות שונים לחלוטין – הראשון בשמות יז (= מקור J): “וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב… כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”, השני בדברים כה (=מקור D): “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם” והשלישי בספר שמואל שצוטט לעיל (=מקור ישראלי שקדם בהרבה לתורה). לא זו בלבד, אלא שרמז כמעט מפורש ל”פספוס” בכך שאגג לא נהרג נמצא כידוע במגילת אסתר, שם מודגש מוצאו האגגי של המן, שכמעט והשמיד את כל עם ישראל – כך שהמסורת על הצורך בחיסולו המוחלט של עמלק מבוססת ברחבי המקרא ולא ניתן לתלותה בקפריזה כזו או אחרת של איזושהי אסכולה.

כתוצאה מכך, גם חוקרי המקרא – חלקם הגדול נוצרים המאמינים בתנ”ך כדבר האל גם אם נכתב על-ידי בני אדם – נתקלו כאן בקושי מוסרי לא פתיר. כך לדוגמה נכתב בגילוי לב בפירוש מדעי- פופולרי על ספר שמואל:

עלינו להיות מודעים לכך שמדובר כאן גם בסוג של קרבן… עבור הלוחם הישראלי, העמלקים לא סתם נטבחו באכזריות אלא ניתנו לאלהים במובן מסוים.
עם זאת, אנו כנוצרים יכולים רק להסכים שלישראלים היה עוד הרבה ללמוד על אופיו של אלהים, ובבושה עלינו להודות כי ייתכן וצאצאינו בעוד 3000 שנה יחשבו גם אותנו לפרימיטיבים ולבעלי אמונה נאיבית…
האמת העצובה היא שיותר מדי פעמים בהיסטוריה, נוצרים – ואחרים – הצדיקו אכזריות ואלימות גלויה על-ידי שימוש בפיסקאות כאלו מהתנ”ך.

ולא אוכל שלא לצטט את הקטע הבא מאותו ספר:

…נראה שכל עוד עמלקי אחד נשאר בחיים, אף ישראלי, גם רודף שלום, לא היה בטוח בדרום הארץ.

הסבר אחר מצאתי אצל פרופ’ ברווארד צ’יילדס (Brevard S. Childs), מגדולי חוקרי המקרא של המאה ה- 20 ופרוטסטנטי אדוק, בפירושו לספר שמות (עמ’ 317, ההדגשה שלי):

אחת מהטיפולוגיות הפחות מוצלחות של לותר היתה השוואת עמלק ליהודים שנלחמו כנגד ישו.
הרבה יותר קרובה לרוחו של הסיפור היא הסנטימנטליות של ר’ דה-פורי* (בפירושו לשמות מ- 1961) שהעיר על הפסוקים הללו: ‘אויבו של ישראל הוא אויבו של אלהים… התקפה על ישראל היא התקפה על אלהים עצמו. זו עדיין אמת גם בימינו‘.
בהסתכלות בהקשר הדתי בו נאמרו הדברים, ההצהרה הזו תזכה לתומכים רבים בין נוצרים. אך הבנתה כאסטרטגיה פוליטית, מהווה ניצול לרעה של התנ”ך, שקשה למצוא גדול ממנו.

כך, מי שרואה בהשוואת היהודים לעמלק טיפולוגיה “לא מוצלחת” גרידא, נחרד כשמנסים לייחס חלילה השלכה פוליטית-ישראלית למלחמת עמלק ביהודים…

 *רולאן דה-פורי (Roland de Pury) היה כומר פרוטסטנטי שוויצרי, שבעת מלחמת העולם השנייה שהה בצרפת. מעבר להתנגדותו הבולטת לנאצים אותה ביטא בדרשותיו, הוא אף סייע ליהודים רבים להימלט לשווייץ ובשל כך נכלא על-ידי הגסטאפו. ב- 1976, שלוש שנים לפני פטירתו, הוכתרו הוא ואשתו ז’קלין כחסידי אומות העולם ע”י  “יד ושם”.