המקור המרכזי לחלקו האחרון של ספר בראשית [=סיפורי יוסף]… מורכב ממקור J וממקור E. תוצאות מחקרנו הקודם מחייבות זאת, והן היו מתנפצות לולא ניתן היה להדגים זאת.
(יוליוס וולהאוזן, ספר עם שם ארוך ומייגע, עמ’ 52)
ארבע הפרשיות האחרונות של ספר בראשית – שמבחינת פרקיהן מחזיקות כרבע (!) מספר בראשית – פורשות בפנינו את המחזור המפליא של סיפורי יוסף, מנערותו שעמדה בצל קנאת אחיו, דרך זריקתו הכפולה לבור (בדותן ע”י אחיו, במצרים ע”י אדוניו) ועד לעלייתו המטאורית למשרת משנה למלך מצרים – משרה שבזכותה הצליח גם ללמד את אחיו לקח וגם להציל את משפחתו מרעב. אבל עיניהם של מבקרי מקרא פרוסים קפדניים ונטולי-רגש מימי וולהאוזן ואילך לא הסתנוורו מיופיו הפיוטי- דרמטי של הסיפור, והם ניגשו אליו, כהרגלם, חמושים באיזמלי הביקורת הניתוח והפירוק, להוטים למצוא את ה’תעודות’ הידועות המרכיבות אותו. אך כאן נכונה להם אכזבה – שני היבטים מהותיים במחזור סיפורי יוסף הצביעו על כך ש – Achtung! – מחזור סיפורים זה אינו מציית לכללי השערת התעודות שעבדו כה יפה בסיפורי האבות…
ה’בעיות’ בסיפורי יוסף
חוסר התאימות הראשון נעוץ במישור הספרותי, שכן למעט פרק לח, הסיפור כולו נראה אחיד ורציף. ובלשונו של פרופ’ משה וינפלד:
בניגוד לסיפורים הקודמים בספר בראשית, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, והתפרים המחברים אותם זה לזה ניכרים לעיתים בבירור, הרי סיפורי יוסף… מהווים חטיבה אחת השייכת לסוג הנובלה, שעלילתה הרצופה הולכת ומתפתחת, והמתח הדראמתי העולה מגיע בה לשיאו עם התוודעות יוסף לאחיו.
(מ’ וינפלד, עולם התנ”ך – בראשית, ת”א 2002, עמ’ 206)
חוסר התאימות השני נעוץ במישור התיאולוגי, שחריגותו בולטת אף יותר:
רקעם הדתי-רעיוני של סיפורי יוסף שונה מזה של סיפורי האבות שקדמו להם. יסודות רבים המאפיינים את מסורת האבות – חוויות דתיות והתגלויות, ייסוד מקומות קדושים ופגישות עם מלאכים – נעדרים כליל בסיפורי יוסף… בהשוואה לסיפורים הקודמים, נושאים סיפורי יוסף אופי חילוני וארצי יותר. הכוח המניע את גלגלי המאורעות הוא על טהרת המניעים האנושיים, ולכאורה – ללא התערבות האל. (שם)
ההמחשה הברורה ביותר לחוסר ההתאמה למודל התעודות מופיעה כבר בנסיון-הנפל לניתוח השמות האלהיים (J =ה’, E=אלהים) – שם ה’ (J) למשל מופיע רק בפרק לט (!), לעומת שם אלהים המופיע בכל הפרקים, גם כאשר ישנם מקומות רבים שהיה נראה לכאורה מתאים יותר להשתמש בשם ה’, וכדברי פרופ’ ג’ סקינר (John Skinner) בפירושו הקלאסי לבראשית מ- 1910 (עמ’ 438-9): “העובדה החשובה ביותר היא כי הרמז למחבר [=מקור] המסופק על ידי השמות האלהיים, מכשיל אותנו כמעט תמיד… אין סיבה נראית לעין מדוע J חרג מהרגלו…”. אמנם הוא עצמו עודנו מחזיק בתומתו ומנסה להראות כיצד בכל אופן ניתן למצוא את עקבותיהם של J ו- E (ראו בנספח למטה אודות פרק לז), אך עם התקדמות המחקר רבתה האכזבה בקרב הארץ, וכדברי פרופ’ א”א ספייזר:
הקורא המצוי מודע אך בקושי לכך כי ניצב לפניו סיפור מורכב; ואף החוקר המנוסה מתבלבל לעיתים כשמדובר בהפרדת המקורות השונים… הדבר הראוי לציון הוא שהסיפור כולו נראה ‘זורם’ באופן מטעה, גם לאחר החקירות המרובות של מבקרים מודרניים…
(E. A. Speiser, Genesis, NY 1964, pp. 292, 294)
ואכן, הקורא המצוי עלול לתמוה ולשאול את עצמו: מה הם רוצים מהחיים שלנו, החבר’ה האלה?! לא מספיק ליוסף מה שעבר עליו, עוד רוצים לקרוע לגזרים את סיפור חייו?
אז חשוב להבין שמבקרי המקרא קוראים כל סיפור מקראי בצורה שבאופן פרדוקסלי מזכירה את קריאת חכמי הקבלה… כלומר – ודאי שהכתוב לא בא לספר לנו מעשה שהיה, ואם כתוב “ראובן” או “יהודה” והכתוב מגנה את זה ומשבח את זה, ודאי שאין הכוונה לראובן או יהודה האנשים (שספק אם היו בכלל), ואין הדברים אמורים אלא כנגד פולמוסים שונים בין אסכולות שונות של שבטי ישראל בתקופת המלוכה: למשל, האסכולה היהודאית (J) השלטת ביקשה להנציח את מעמדו של ‘יהודה’ כמושיע וכמי שהגן על אחיו הישראלי (יוסף, אבי אפרים), כנגד האסכולה הישראלית (E) שראתה ב’ראובן’ את הבכור הרשמי – אלא ש- J הדגיש כי הלה הודח מהבכורה בגלל פזיזותו, כשם ששבטו נעלם מן המפה עוד לפני גלות עשרת השבטים…
לכן כשמבקר מקרא מוצא רמז די ברור לכפילות בסיפור, הוא מייד מתחיל לחשוב על גרסה ‘ראובנית’ לעומת גרסה ‘יהודאית’ של הסיפור, ובמקביל משייך כל גרסה לאחת מהתעודות המוכרות כל-כך – ובוודאי כשמדובר בספר בראשית בו השערת התעודות הצליחה להסביר כל-כך יפה את הכפילויות הרבות שבו (סיפורי אשתי-אחותי, גירוש הגר, הברית הכפולה עם אברהם ועוד).
אך האם כך כך הוא?
השערת התעודות וספר בראשית – ‘הנפילה’?
ובכן, החוקרים החלו לחשוד שאולי מחזור סיפורי יוסף לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל ספר בראשית יצא – הלא סיפורי יוסף (גם ללא פרק לח) תופסים כאמור כרבע מספר בראשית – איך ניתן אם כן לטעון שהספר כולו מורכב מתעודות, כאשר רבע מהספר אינו שייך לאף אחת מאותן ‘תעודות’ משוערות?!
ואכן, אפילו פרופ’ אלכסנדר רופא, המקבל באופן כללי את השערת התעודות ובנוסף נוטה לאחֵר את סיפורי התורה ככל שידו מגעת, תמֵהַּ יחד איתנו:
אם ס”י [J] וס”א [E] היו מאספי אגדות, כפי שנגלו לנו בסיפורי אברהם, האם מתקבל על הדעת ששניהם גם יחד שינו את עורם כשהגיעו לסיפור יוסף, וכאן חיבר כל אחד מהם נובלה רצופה בעלת תכונות ספרותיות, היסטוריות ותיאולוגיות שונות לגמרי?
לא היא, אלא צריך להניח שכאן מצאו לפניהם ס”י וס”א נוֹבֶלה מן המוכן… ההפרדה הנקייה והחלקה של ספרות התורה לארבע תעודות מקבילות ורציפות… הועמדה בכך בספק.
(א’ רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים תשס”ו, עמ’ 85)
עם זאת, עצם הניסיון ההירואי לחלק את סיפור יוסף לחלקים לא בא עדיין אל קיצו. בשנת 1970 פירסם פרופ’ בשם רדפורד מונוגרפיה קצרצרה בת כ- 250 עמודים שכולה מוקדשת לסיפורי יוסף – ולאחר ניתוח מעמיק הוא אכן הגיע למסקנה שאין מקום לדבר על ‘תעודות’ במובן הוולהאוזני הקלאסי, אבל הוא הציע במקום זאת ארבע ‘שכבות’ שונות בסיפור יוסף, ללא קשר להשערת התעודות: 1) הסיפור המקורי 2) תוספת ‘יהודאית’ 3) תוספת ממקור לא ידוע 4) ולסיום – עריכה ע”י עורך סיפורי בראשית (ראו את טבלת השכבות כאן – D. B. Redford, A Study of the Biblical Story of Joseph, Leiden 1970, p. 182 ff.). ועל זה נאמר: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה… הַסִּרְפַּד…
שנה קודם לכן, אגב, פורסם ‘נייר עמדה’ של חוקר גרמני חשוב בשם רנדטורף (Rolf Rendtorff), ובו הוא קורא להפסקת ההסתמכות האוטומטית על השערת התעודות כבסיס למחקר התפתחות מסירת ספרי התורה, בשל חוסר הקשר הבולט בין המגוון הרב של הסיפורים השונים בתורה (וסיפורי יוסף ביניהם). ב- 1977 הוא פרסם את כל תורתו זו בספר שעורר הדים רבים, ונראה שנבואתו של וולהאוזן אודות ‘ניפוצה’ של השערת התעודות כמסבירה את חיבור ספר בראשית אכן התקיימה – והכל בזכותו של יוסף הצדיק…
(עם זאת, אין ספק שישנם לא מעט מקומות בהם ההשערה נראית שרירה וקיימת – ראו כאן, כאן וכאן לדוגמה).
נ”ב
מצאה חן בעיניי הערתו האירונית של הרבי מליובאוויטש שציטטתיה כאן:
“כדרך “אנשי מדע” בתקופתנו, אי אפשר לגשת לאיזו שקו”ט [שקלא וטריא = דיון] בענין כהנ”ל מבלי שיביאו ראיות שגם פרופסור פלוני סובר כן…”
בהתאם לכך, הפוסט משובץ בציטוטים ישירים מפי פרופיסורים גמורים לזניהם השונים.
נספח – ניתוח פרק לז
כמו שכתבתי לעיל, פרק לז עדיין מספק בסיס מסויים לתמיכה בהשערת התעודות, שכן יש בו שתי תמיהות מהותיות המרמזות על שתי גרסאות שונות לסיפור שחוברו להן יחדיו:
א. ההצעה הכפולה להצלת יוסף – מצד אחד ראובן מציע להצילו והצעתו מתקבלת (פס’ כא-כד), אלא שאח”כ יהודה מציע הצעה אחרת וגם היא מתקבלת (כו-כז). ושני תת-קשיים לפנינו:
- אחרי שהוסכם כי השלכתו של יוסף לבור אינה שפיכת דם (כב), ‘קופץ’ פתאום יהודה וטוען: “מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ” – מי הציע להרגו?!
- מהפסוק “וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר” (כט) נראה שראובן כלל לא היה מעורב בדו-שיח בין יהודה לאחים, אחרת היה צריך לציין שהוא נשלח ע”י האחים למכרו לישמעאלים. פס’ כט מהווה לכאורה המשך ישיר לפס’ כד, תוך ‘דילוג’ על הצעת יהודה.
ב. למי נמכר יוסף? – ישנה סתירה משולשת בין “וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים… וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים” (לז, כח) “וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם” (לז, לו) “וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר… מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים” (לט, א). בנוסף, יוסף עצמו מעיד שלא נמכר אלא נגנב מארץ העברים (מ, טו). אלו אמנם סתירות זניחות מבחינת משמעותן בסיפור אך בולטות מבחינת תוכנן.
בראשית לז – לחצו להגדלה (בסיוע המאמר הזה)
מכוח ‘חריקות’ אלו בטקסט, חילקו בעלי התעודות את הפרק לשני מקורות (החל מפס’ יח) ותוצאות החלוקה נראות בתמונה משמאל – שימו לב שאפשר לקרוא כל סיפור באופן עצמאי והוא ‘זורם’ בצורה חלקה, חשוב גם לציין שלא נמחק או הוכפל שום פסוק – מדובר בחיתוך ‘נקי’ של הפסוקים, עפ”י הרצף הקיים בפרק.
מיותר לציין שחז”ל הבחינו בשתי הבעיות והסבירו אותן בדרכם, אבל נראה שההסבר היפה והשלם ביותר הוצע ע”י הרשב”ם, ולפיו ניתן לשחזר את האירועים כלהלן (הלו”ז משוער, ונועד להמחשה בלבד :)
- 10:00 – יוסף נראה מרחוק והאחים מתנכלים להמיתו.
- 10:05 – ראובן מציע להשליכו לאחד הבורות, מתוך כוונה נסתרת להצילו.
- 10:30 – האחים זורקים את יוסף לבור, חוזרים למקום המרעה ויושבים לאכול לחם.
- 10:45 – חבורת סוחרים מדיינים מגלה במקרה את יוסף בבור ומחלצת אותו.
- במקביל, אורחת ישמעאלים מתקרבת מרחוק.
- 11:00 – האחים רואים את האורחה ויהודה מציע למכור אותו לישמעאלים.
- 11:15 – האורחה כבר ליד הבור, המדיינים מוכרים לה את יוסף.
- 11:30 – לאחר דיונים ארוכים, הצעת יהודה מתקבלת, וראובן מתנדב לבצע את המשימה (מתוך כוונה להציל את יוסף?)
- 11:45 – ראובן מגלה לתדהמתו שיוסף איננו. הישמעאלים כבר נעלמו מהמקום.
כמובן שעדיין ישנו קושי כזה או אחר בפסוקים, אבל מכאן ועד חלוקה לשני מקורות הדרך עוד רבה, וכפי שמסכם פרופ’ שמאי גלנדר:
ראוי לציין, שהכפילות בין ראובן ובין יהודה בסיפור יוסף מעוצבת באופן שאינו פוגם ברצף הסיפורי. התפר אינו גס, ואפשר בנקל להתרשם כי אמנם גם ראובן וגם יהודה הגיבו, כל אחד בדרכו, במצבים המתוארים.
(ש’ גלנדר, ספר בראשית (א), ת”א 2009, עמ’ 332)
בס”ד כ”ז בכסלו ע”ה
יוסף סוגר את המעגל שהחל בו אברהם.
אברהם ויוסף עוזבים את ארצם, את מולדתם ואת בית אביהם בדרכם אל הבלתי נודע. את שניהם מלווה חזון. אצל אברהם זו ההבטחה האלקית: ‘ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך’, ואצל יוסף החלום. החלום המשפחתי: ‘והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי’, והחלום האוניברסלי: ‘והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי’.
חלומות גדולים, מול מציאות הנראית כהולכת ויורדת:
אברהם הוא אדם מכובד בין אומות העולם ‘נשיא אלקים אתה בתוכנו/. יצחק בנו, אף הוא עשיר, אך מרוחק ונטול השפעה על החברה הכללית. הוא עוזב את קרית ארבע ומוצא את מקומו בפאתי המדבר, וגם שם הוא מורחק על ידי מלך גרר.
וראו זה פלא: ודוקא בירידה זו, מעמיקה התגשמות החזון של ‘לזרעך אתן את הארץ’, יצחק הוא היחיד שזורע בארץ ומוצא ברכה בעמלו; יצחק הוא היחיד שאינו נאלץ לצאת מהארץ!
אצל יעקב, נראית הירידה חמורה יותר. אף הוא נאלץ כאברהם לעזוב את ארצו ומולדתו ובית אביו. אך שלא כאבותיו שהם גם בגלותם אנשים עשירים ונכבדים – יעקב חי שנים רבות כגולה, כשכיר פשוט, שמעבידו מחליף את משכורתו עשרת מונים ומנסה להחזיקו כבן-ערובה. גם כשהוא מגיע להצלחה כלכלית ומצליח לשוב הביתה, קופצות עליו התלאות: בתו, הראשונה בבית אברהם, חווה את טראומת האונס, בלי ששום מלאך מתערב ומושיע; בניו מסוכסכים ביניהם; בנו האהוב נעלם לשנים רבות וכו’.
וראו זה פלא: אצל יעקב מתחילה להתגשם ההבטחה: ‘ואעשך לגוי גדול’. הוא הולך לעולמו כשסביבו שנים עשר בנים וחמישים ושמונה נכדים, שכולם ביחד, וכולם נאמנים לדרכו ויכולים להבטיח לו: ‘שמע ישראל אבינו: ה’ אלקינו ה’ אחד!’
אצל יוסף, יש ירידה ל’בירא עמיקתא’ ל’בור תחתיות’ פשוטו כמשמעו, הוא נזרק לבור, לחיי עבדות ושבי, מורחק מכל משפחה תומכת. אם נקבל את הצעתו של הרב יואל בן-נון, הוא איבד אפילו את האמונה באביו, וחושב שאביו ‘נתן את ההוראה’ למכרו. נטוש לגמרי.
וראו זה פלא: ממעמקי הבור נפתח לו פתח התקוה, וממנו הוא עולה לגדולה, ומגשים את חלומו: להביא ברכה הן למשפחתו והן לעולם כולו. מה שאברהם עשה בקטן – עושה יוסף בענק: קורא בשם ה’ במרכז הציביליזציה העולמית, ופורס לחם ומחיה לעולם כולו.
הנובלה התחילה באברהם ולא הגיעה לסיומה. ספר בראשית נגמר כשעדיין עם ישראל בגלות. התורה מסתיימת כשהעם עדיין בפאתי הארץ. גם אחרי אלפי שנים – לא הגענו עדיין אל קו הסיום. אך תובנה אחת ברורה: יש ‘תעודה’, יש ייעוד. העניינים לא מתגלגלים סתם. המשברים והנפילות עצמם – הם הפתח לעלייה פורצת דרך!
בברכה, ש.צ. לוינגר
הפתרון של הרשב”ם, שהמדיינים הם שמשכו את יוסף מהבור ומכרוהו לישמעאלים – נתקל בקושי: בהמשך נאמר ‘והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה’, כיצד חזר יוסף אל המדיינים אחרי שכבר מכרוהו לישמעאלים.
בעייה זו פותר רבי עובדיה ספורנו, המפרש כי הישמעאלים היו בעלי הגמלים, בעוד המדיינים היו בעלי הסחורה. הישמעאלים היו הידיים הפועלות, שקנו את יוסף עבור המדיינים הסוחרים:
‘וימכרו את יוסף לישמעאלים – לישמעאלים עשו את המכר בעד המדיינים הסוחרים. ולא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמים בעיירות למכור, אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעיירות… ועל ידם עשו את המכר, אבל הקונים היו המדיינים [ה]סוחרים, כאומרו: והמדנים מכרו אותו אל מצרים’ (לז,כח).
יוסף הולך למצרים בשליחות אלקית כדי להתחיל בהגשמת שליחותו האוניברסלית של אברהם. זכו המדיינים, בני קטורה, והישמעאלים, בני הגר – להיות שותפים עם צאצאי שרה בהבאת יוסף למקום שליחותו!
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס”ד ז”ך באלול תשע”ה
ירידתו של יוסף מגיעה לשיא חדש מהיבט נוסף. שלא כאבות שהיו מכובדים בעיני סביבתם כאנשי מעלה – יוסף מאבד אפילו את שמו הטוב ונחשד בנסיון לאנוס את אשת אדוניו. כמוהו נחשדת תמר כבגידה ביבמה. בשני המקרים מתבררת צדקתם של החשודים. יהודה מקבל כאן שיעור במידת ‘עין טובה’ – לדון את האדם לכף זכות – מידה שתעזור לו לא לקבל את העלילה שרקם יוסף על בנימין, ותסלול את הדרך לאיחוי הקרע.
הן יוסף והן תמר שטוהרו מהחשד, מצטרפים אל המשפחה שחשדה בהם, ומצירוף זה צומחים גואלים העתידים לאחות את קרעיו של עולם. הן החיבור של יוסף ואסנת ושל תמר ויהודה, וההמשך בחיבור של יהושע ורחב, ושל בועז ורות – מראים שיש תקוה להגשמת ייעודו של אברהם להיות ל’אב המון גויים’ – ‘נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם’, וביחד יביאו גאולה לעולם.
בברכת שנה שובה ומבורכת, ש.צ. לוינגר
Pingback: יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע (מיחזור) | ארץ העברים
Pingback: מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית | ארץ העברים
סיפור יוסף באמת מתחיל להסתבך בשלב שבו יוסף פוגש את האחים במצרים – כנראה בגלל ששתי הגירסאות היו שונות מדי, והעורך נאלץ להתערב ולשנות. נראה כי בנקודה ההיא, לפי הגרסה של J (היבוסי מחצר המלכות ביהודה), יוסף יוצא קצת רשע, ולכן כל האחים נאסרו בבית הסוהר, אצל שר הטבחים (שאין לו שום קשר עם ענייני בישול, כמובן), חוץ מיהודה שנשלח להביא את בנימין. ככתוב:
“בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא–חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם”;
ואילו לפי הגרסה של E יוסף הוא צדיק ואחלה-גבר, ולכן רק שמעון יושב באיזה מעצר בית דה-לוקס, בעוד שכל שאר האחים נשלחים להביא את בנימין. ככתוב:
“וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא. אִם-כֵּנִים אַתֶּם–אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ”
בגלל הסתירה הקשה שהיתה כנראה בין שתי הגרסאות – שלא ניתן היה לגשר עליה – הסופר נאלץ ליצר גרסה שלישית שמצטטת רק באופן חלקי ומסולף את הגרסאות המקוריות (אם כי עדיין ניתן לראות שריד להן בסיפור, למשל, בשיחות הנפרדות שמנהלים ראובן ויהודה עם אביהם). ברם, עד לאותה נקודה הסיפורים של E ושל J דווקא השתמרו בצורתם המקורית לא רע, והם לא קשים מדי לשחזור – במיוחד לא בקטע שעוסק בהכנסת יוסף לבור, או, לחלופין, מכירתו לישמעאלים… יחד עם זאת, נראה לי שכמה חוקרים באמת התבלבלו, וחילקו את הקטע בצורה שגויה – אולי בגלל שלא עמדו על השקפות העולם והאינטרסים של שני הכותבים, או בגלל שהעורך שינה מעט את מיקומן של כמה מילים ופסוקיות ברצף…
הנה, לדוגמא, האופן שבו אני משחזר את שני המקורות, כמעט ללא השמטות או תוספות, וללא כפילויות:
נתחיל בגרסה הראשונה (והקדומה יותר, לדעתי) של מקור E מממלכת ישראל. לפי גרסה זו, יוסף הוא צדיק ותמים, הבן האהוב ביותר על אביו, שגם זכה לחלומות נבואיים – בברכת האלוהים – אבל אחיו מקנאים בו בגלל זה, ורוצים להרוג אותו, עד שראובן, הבכור, מצילו מידם וגורם שיזרקו אותו חי לבור. לפי גרסה זו ראובן מופתע כאשר הוא שב להוציא אותו משם, משום המדיינים הם אלו שמושכים אותו ומורידים למצרים, ללא ידיעת איש מהאחים:
“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים .וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו, וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה ,וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ; הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה; וַיּוֹסִפוּ עוֹד [אֶחָיו] שְׂנֹא אֹתו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשַׁ. וַיֹּאמֶר, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְנִרְאֶה מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בו; לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל-אָבִיו. וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ ,אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר. וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֶל-אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו, וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.[1]
וְהַמְּדָנִים–מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם, לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה ,שַׂר הַטַּבָּחִים”…
והנה הגרסה של מקור J מיהודה, שכמובן פחות מחבבת את יוסף, ומציגה אותו כסתם שטינקר שהוציא את דיבת האחים רעה אל אביהם – ובגלל זה הם שנאו אותו ורצו להרוג אותו. לפי גרסה זו יהודה הוא זה שמציל את יוסף, כמובן, ומצליח לשכנע את האחים למכור אותו לאורחת ישמעאלים במקום להרוג אותו:
“יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם, וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר. וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה-נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה–כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה. וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתו. וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט–הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם. מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף. וַיִּקְחוּ אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף ,וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנו, הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא–אִם-לֹא. וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר, כְּתֹנֶת בְּנִי. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה.
וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה”…
הנה כי כן, ניתן בהחלט לפרק את פרק י”ז לפסוקים ולבנות מהם שתי גרסאות קוהרנטיות לחלוטין לסיפור מכירת יוסף – ובשתיהן גם אפשר לראות את אותם המאפיינים המוכרים של כל אחד מהכותבים: הסופר E מממלכת ישראל אוהב את יוסף ושקוע בהאדרתו; הסופר J מממלכת יהודה פחות מתלהב מיוסף, ויותר שקוע בהאדרת יהודה. הסופר E נותן דרור לחיבתו המפורסמת לכל עניין החלומות וחשיבותם (והוא גם זה שאחראי לפרק העוסק בחלומות שמפרש יוסף במצרים, אגב); הסופר J מכניס כאן כהרגלו איזה “איש” מסתורי שמנווט את הסיפור לכיוון הרצוי ברגע המתאים. הסופר הקדום E מדבר על “מדיינים סוחרים” קדומים, ואילו הסופר J כבר מתאר, מבלי משים, את הסחר הערבי ושיירות הגמלים “הישמעאלים” שעברו – דרך יהודה הדרומית, בעיקר – בדרכם להוביל בשמים למצרים, בשלהי המאה השמינית ובמאה השביעית לפסה”נ…
נראה אפוא שהשאלה אם יוסף היה באמת כזה צדיק, ואם ולהאוזן היה כזה רשע, נותרה עדיין פתוחה…
[1] הערה:
שימו לב כיצד הפסוק הזה של מקור E הצפוני – “וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו, וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם” – שימש השראה לנבואה קדומה מפורסמת, שעוסקת בגאולה של ממלכת ישראל ושבט אפרים (כנראה מבית מדרשם של אותם פילטי ממלכת ישראל שהביאו ליהודה את מקור E), אשר שובצה בתוך נבואות הגאולה המאוחרות של יהודה, בספר ירמיה:
“כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא… כֹּה אָמַר יְהוָה **קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ**. כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה” (מתוך ירמיה פרק ל”א)…
ניתוח יפה! אם כי שים לב שהוא לא שונה בהרבה מזה שהצגתי בסוף הםוסט (בסיוע האתר הזה):
http://thetorah.com/encountering-the-documentary-hypothesis-in-the-joseph-story/
כלומר, איך שלא יהיה יש סיפור אחד עם ראובן ומדיינים (בו ראובן מציע השלכה לבור והמדיינים צצים פתאום והורסים לו את התוכנית), וסיפור אחד עם יהודה וישמעאלים (בו יהודה מציע מכירה לישמעאלים וזה באמת מה שקורה).
אכן, כך. הטענה של הרשב”ם (ואחריו רבי עובדיה ספורנו), ולפיה האחים “התכוונו למכור את יוסף” אבל בסוף המדיינים הקדימו אותם והוציאו אותו מהבור בלי ידיעתם, יכולה אמנם לעלות בקנה אחד עם הגרסה שמספר יוסף (לפי מקור E) לשר המשקים, ולפיה הוא “גונב מארץ העברים” (בראשית מ’ 15); אבל, היא אינה עולה כלל בקנה אחד עם הדברים שאומר יוסף (לפי מקור J) לאחים, כאשר הוא מתגלה להם במצרים: “אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה” (בראשית מ”ה 4ב’ – 5א’)…
לאור זאת (ועוד), ברור כי לפנינו יש ערבוב של שני סיפורים שונים – אחד עם ראובן ומדיינים (בו ראובן מציע השלכה לבור והמדיינים צצים פתאום והורסים לו את התכנית), ואחר עם יהודה וישמעאלים (בו יהודה מציע מכירה לישמעאלים וזה באמת מה שקורה) – בדיוק כפי שתיארת.
ההבדל בין מה שמציע האתר אליו אתה קישרת – שמיצג לדעתי את גרסת החלוקה המקובלת בין רוב ‘בעלי התעודות’ (כי חלוקה דומה מצאתי גם אצל ריצ’רד אליוט פרידמן) – ובין מה שאני הצעתי, זה הזיהוי של הטקסטים השונים, והאלמנטים המופיעים בהם, עם המחברים השונים: E מישראל ו-J מיהודה. לדעתי בחלוקה המוצעת על ידם יש טעויות קריטיות, שמיחסות טקסטים מובהקים של E למחבר J, וליהפך, שמגבירות את הבלבול הרב שקיים גם כך בהמשך הסיפור…
למשל, החלוקה שהם מציעים מיחסת את מוטיב “כותונת הפסים” למקור J, וכך גם את מוטיב החלומות. לפי החלוקה שלהם, בגרסה של J נאמר “הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא” ובה גם מופיעה אותה “כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים” שנתן ישראל מתנה לבנו האהוב ביותר… ברם, החוקר הביקורתי צריך לשאול את עצמו שלוש שאלות:
א) היכן סביר יותר שנולדה הטענה שיוסף היה הבן הכי אהוב על “ישראל אביו” – ושהוא אף עשה לו איזה “כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֗ים” מלכותית (שמזכירה את כותונת הפסים הקרועה של הנסיכה תמר, וממרמזת אולי לשמלתו החדשה של ירבעם, שנקרעה בפרשת אחיה השילוני) – האם אצל סופר J מיהודה, או שמא אצל סופר E מישראל?
ב) היכן סביר יותר שנולד הסיפור על החלומות הנבואיים – שמבשרים למעשה על כך שיוסף הוא זה שעתיד לשלוט על כל אחיו, והם אלו שיבואו להשתחוות לו באחרית הימים – האם אצל סופר J ממלכת יהודה, או שמא אצל סופר E מישראל?
ג) היכן סביר יותר שנולד הסיפור לפיו יוסף היה “שטינקר” והוציא את דיבת האחים רעה אל אביהם – ורק בגלל זה, בעצם, רצו להרוג אותו האחים – האם אצל הסופר E מישראל, או שמא דווקא אצל J מממלכת יהודה?
לדעתי סביר הרבה יותר שהטענה שיוסף היה הבן האהוב ביותר על ישראל אביו; והטענה שהוא עשה לו כתונת פסים; והרעיון לפיו יוסף חלם חלומות המנבאים שהוא (כלומר צאצאיו) עתיד למלוך בראש שבטי ישראל; כולם-כולם נולדו בראשם של מספרי סיפורים וסופרים בממלכת ישראל – שבראשה מלכו מלכים מצאצאי בית יוסף ושבט אפריים. ולכן, גם סביר יותר שמוטיבים אלו, הנזכרים בסיפורנו, שייכים כולם למקור E מישראל (מה-גם שהוא זה שמרבה לדבר על חלומות במקומות אחרים [וראה לדוגמא: בראשית כ’ 6; כ”ח 12; ל”א 24])… לעומת זאת, סביר יותר שגרסת יוסף בתור “שטינקר”, שמוציא את דיבת האחים רעה אל אביהם, זו הגרסה ששייכת למקור J, ואין מה לחפש אצלו אזכור של יוסף חולם חלומות (הוא העדיף “איש” מסתורי) או תיאור של יוסף לובש “כותנות פסים” מיוחדת שקיבל מאביו האוהב (אגב, בעניין זה התלבטתי האם בכלל נזכרת “כותונת” כלשהי בגרסת J, ובסוף החלטתי שכנראה בכל זאת יש כזו; כי בסיפור יש כפילות בין “כותונת פסים” לבין סתם “כותונת” ויש גם כפילות וסתירה בפסוק “וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים – וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם”וגו’, ולכן נראה שבגרסה אחת *שלחו* את כתונת הפסים לאביהם – ובגרסה אחרת *הביאו* בעצמם כותונת טבולה בדם. ויתרה מזו, הפסוקית “חיה רעה אכלתהו” שייכת בברור למקור E והיא משהו שהאחים מתכננים להגיד לאביהם מלכתחילה, ואילו הפסוקית “טרוף טורף יוסף” שייכת בברור למקור J, ונזכרת שוב בדברי יהודה בפרק מ”ד 24, והיא משהו שיעקב עצמו אומר, כנראה בתגובה למראה עיניו)…
למעשה, סיפור יוסף כולו נולד לדעתי מלכתחילה בממלכת ישראל, ומקור E קדום יותר ממקור J (בניגוד לדעתו של ולהאוזן). ואילו הסיפור של J, הוא גרסת תגובה מאוחרת, והרבה פחות מפרגנת…
אפרופו פירגון, כנראה שגם אני לא חף מטעויות. נראה לי שבטעות ייחסתי את הביטוי “ימים רבים” לגרסה של J, למרות שהוא כנראה צריך להיות משויך לגרסה של E. כלומר:
לפי מקור E צ”ל: “וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו יָמִים רַבִּים, וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.”
ולפי מקור J צ”ל: “וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה.” (והשווה עם: בראשית מ”ד 29 – 31)