במסגרת נסיונותיי למצוא תשובות חדשות לשאלות נדושות (ע”ע “לפשרו של ראש השנה“), אדוש הפעם בשאלה שבכותרת הפוסט, שבאנגלית פשוטה ניתן לתמצתה כך: whatta (azaz)hell?!
ואני לא מדבר על השאלות הלא פתורות לגבי פרטי הטקס, כמו מהי “ארץ גזרה” ומהו “עזאזל”, האם השעיר נהרג או רק שוּלח וכדומה; אני מתכוון למהות הבסיסית ביותר של הטקס, שלפיה השעיר נועד לשאת עליו את עוונות בני ישראל ולסלקם מהמחנה – מה שמעמיד בסימן שאלה כמה עיקרי יסוד ביהדות:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה… (ויקרא טז)

ובינתיים, בעולם העתיק

כידוע, טקס השעיר המשתלח הוא לא המצאה של התורה, שהרי אומות העולם העתיק נהגו גם הן מנהגים כאלה עוד קודם לכן ואף לאחר מכן: בטקסי ראש השנה בבבל העתיקה נהגה הקרבת גדי לאֵלת השאול (אֶרֶשְׁכִּגַל, אם התעניינתם) כתחליף לאדם – זאת מעבר להפלת הגורלות שנהגה באותם טקסים, כמו ביום כיפור ‘שלנו’. בתעודה רפואית-מאגית מאשור מוצע לאדם שלא מסוגל לאכול שיקשור שעיר עיזים לראש מיטתו, וכך החולי יעבור אליו – ובבוקר יוליכו את השעיר למדבר, יחתכו את ראשו, יבשלו אותו ויקברו את הבשר בבור. טקס דומה המבוצע בעזרת חזיר מוצע בתעודה בבלית, אלא ששם מפזרים את איברי החזיר על איברי אדם חולה ומתפללים לאלים שיקחו את החזיר תחת האדם.

אבל הטקס הדומה ביותר לשעיר המשתלח נמצא בטקסט חיתי עתיק מהמאה ה-13 לפנה”ס (= סביב תאריך יציאת מצרים), שנועד להסיר איום של מגיפה ממחנה צבאי: בהתחלה מובא אַיל אחד עבור כל קצין במחנה, ובנוסף מובאת אשה עבור המלך. על ראשי האילים מולבש ‘כתר’ העשוי מחוטי צמר צבעוניים (השוו ל’לשון של זהורית’ הנקשרת לראש השעיר לפי המשנה!) והאשה מקושטת בתכשיטים שונים. לאחר מכן משלחים את האילים והאשה אל השדה, תוך הצהרה שכל רעה שהיתה אמורה לבוא נישאה כעת על ידם אל מחוץ למחנה (ראו את תיאורו של וולטר בּוּרקֶרט, חוקר יוון העתיקה, ואת השערתו המרתקת של מיקרוביולוג מודרני לפיה החיתים ביצעו למעשה שימוש ב’נשק ביולוגי’).

הסוס הטרויאני – שעיר המשתלח?!

בורקרט הביא את הדוגמה הזו כדי להסביר כמה מסורות יווניות עתיקות מהן עולה שפעולות דומות בוצעו גם על ידי היוונים, בטקס שנקרא φαρμακός (פַרְמָקוֹס = סם, רעל או תרופה*), ולעיתים κάθαρσις (קת’רסיס = טיהור), אלא ששם היו משלחים בדרך כלל אדם של ממש, עבד או פושע, מכים אותו ולפעמים גם הורגים אותו – איזופוס למשל, הידוע לנו ממשליו הרבים, נשפט למוות באיזור 560 לפנה”ס על ביזוי הכהנים בדלפי והושלך מצוק, ויש הטוענים שזה היה כחלק מטקס הפרמקוס הנ”ל. בורקרט עצמו טוען כי הסוס הטרויאני המפורסם, שבבטנו הסתתרו הלוחמים האכאים, אינו אלא רציונליזציה מאוחרת שנעשתה באודיסיאה (ד, 27; ח, 502) כדי להסביר את הטקס המקורי שכלל שילוח בהמה למחנה היריב כדי להעביר אליו את המגיפה; כלומר, הסוס ה’מקורי’ נשלח כפעולה מאגית, ולא הכיל לוחמים בבטנו! בורקרט, אגב, לא הסתפק בכך וטען עוד טענה מאתגרת-מוסכמות לגבי מקורו של השעיר לעזאזל, אליה אחזור בחלק השני של הפוסט.
* פַרְמָקוֹס – יש לציין כי כך תרגמו השבעים את המילה “מכשפה” בשמ’ כב, יז!

תפיסת ההחלפה

“זה חליפתי”… (אדם בחליפה עם בני משפחתו – צילום: נתנאל אדלר, מתוך בלוג עונ”ש)

כמובן שישנו שוני בפרטים ואולי גם בכללים בין הדוגמאות הרבות מהעולם העתיק לבין טקס השעיר הישראלי-מקראי (עיינו קויפמן שם, שם; מילגרום, גם שם). אבל מטרתי כאן אינה לעמוד על השוני, אלא לנסות להבין את המקור המשותף לכל הטקסים האלו, תהא הווריאציה ההיסטורית שלהם אשר תהא. וכאן נדמה לי שקשה לחלוק על התמונה הברורה של מטרת הטקס העולה מהדוגמאות הרבות הנ”ל, שהיא העברת הבעיה (חטא, מגפה, חולי) מהאדם אל הבהמה. במילים אחרות, הבהמה מהווה תחליף לאדם. התפיסה הזו, המניחה למעשה שבעל חיים הוא שווה-ערך לאדם במובן מסוים, קיימת עד ימינו בטקס הפגאני-לכאורה של תרנגול הכפרות (“זה חליפתי”!) עליו כתבתי כאן, ואף הראיתי בקצרה שהתפיסה הזו – הנראית לנו רחוקה ואולי פרימיטיבית – מצויה בתשתית המחשבה והחוק המקראיים, לו רק נקרא אותם כפשוטם. התפיסה הזו מקובלת מאוד גם במחקר הדתות, והספרות האנתרופולוגית מלאה בדוגמאות שונות מרחבי העולם המוכיחות אותה.
אם כך, השאלה שנותר לנו לברר במקרה שלנו היא פשוטה: את מי השעיר בא להחליף או לייצג?

השעיר = בני ישראל

ההסבר המתבקש הוא, שאם קרבן היחיד מהווה תחליף למקריב עצמו, הרי שהשעיר המשתלח מהווה תחליף לכל עם ישראל – ומעין ראיה לכך ניתן למצוא בפעולת הסמיכה על ראש הקרבן. הסמיכה היא הפעולה הראשונה שנעשית בקרבן, ולפי הפשט, כל הכפרה כולה תלויה בה: “וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו” (וי’ א, ד), כשההסבר לכך נעוץ בהיותה של הסמיכה ‘האצלה’ של אישיות המקריב אל הבהמה, וכדברי רד”צ הופמן בפירושו לויקרא (כרך א, עמ’ פט): “באמצעות הסמיכה מיופה כוחו של הקרבן על-ידי המקריב להביע אותו הצד של אישיותו באופן חגיגי”.
מה שמעניין הוא, שבעוד שקרבן היחיד נסמך לפי הפשט ביד אחת (“וְסָמַךְ יָדוֹ” – וראו ראב”ע שם!) הרי שהשעיר לעזאזל נסמך בשתי ידיים (“וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו”) – וההסבר לכך מובן: הסמיכה ביד אחת מספיקה להעברת חטא של אדם בודד, אולם שעיר יום הכיפורים נועד לשאת את חטאי כל עם ישראל ולכן נדרשה סמיכה בשתי ידיים.

השעיר = יוסף

פירוש מעניין יותר נמצא במדרש היהודי הקדום ביותר שנמצא בידינו, המכונה בשם ‘ספר היובלים’ (סביב המאה ה- 2 לפנה”ס), בפרק לד. מחבר הספר קושר בין שעיר העיזים ששחטו אחי יוסף כדי לכסות על היעלמו, לבין השעיר לעזאזל של יום הכיפורים:

האחים מציגים ליעקב את כתונת יוסף הטבולה בדם שעיר העזים (ז’אן ז’אק פורטי)

(טו) וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי… (כג) לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. (כד) לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו.*

הקישור בין מכירת יוסף ובין קרבנות השעירים בכלל מופיע מאוחר יותר גם בספרא (מילואים א, ב) ובמדרשים נוספים, ואף הרמב”ם (מו”נ ג, מו) רואה בו את טעמם של קרבנות אלו: “ואילו החכמים ז”ל קבעו שהטעם להיות כפרת הציבור תמיד בשֹעירים הוא שהעבירה הראשונה של כל עדת ישֹראל היתה בשֹעיר עזים, ברמזם אל מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: וישחטו שֹעיר עִזים…”

כך או כך, חוקר מעניין בשם קאלום קארמייקל לקח את הרעיון של ספר היובלים צעד אחד קדימה. התיזה הכללית שלו (עליה כתבתי כאן) היא שהחוק המקראי אינו אלא עיבוד של “Lawgivers” ישראלים, שלקחו סיפורים עתיקים מבריאת העולם ועד ימי המלוכה (אותם סיפורים שהיוו מאוחר יותר חלק מהמקרא), ויצרו חוקים שמהדהדים את אותם סיפורים: האיסור לשאת שתי אחיות הוא כמובן הדהוד של סיפור יעקב, רחל ולאה; חוקי העריות מהדהדים כמה סיפורים, מסיפור תמר ויהודה ועד סיפור אמנון ותמר; ועוד. השעיר המשתלח, טוען קארמייקל במאמר הזה, מהדהד גם הוא את הסיפור המקראי של מכירת יוסף כדברי ספר היובלים. אלא מה שהדרשן היהודי הקדום סָתַם, בא החוקר המודרני ופירש: לדברי קארמייקל, טקס השעיר המשתלח נועד להוות ‘המחזה’ של חטא המכירה: מכיוון שהכהן לא באמת יכול לכפר על כל החטאים הפרטיים של כל אחד מבני ישראל, נדרש איזשהו אירוע היסטורי בו חטאו כל ישראל גם יחד – והאירוע הקרוב ביותר לכך נמצא למחבר המקראי בסיפור מכירת יוסף. וכך מוסברים פרטי הטקס:

א) הכהן לוקח שני שעירים, כיוון שהאחים רימו את אביהם וסיפרו שיוסף נטרף (=שולח לעזאזל), אך למעשה הוא עדיין היה חי.
ב) השעיר החי נשחט ודמו נזרק בקדש הקדשים, כהמחזה למעשי האחים ששחטו שעיר וטבלו את כותונת יוסף בדמו.
ג) השעיר השני נשלח אל “ארץ גזירה”, אל העזאזל, שהוא-הוא החיה הרעה שכביכול טרפה את יוסף.

המחזת החטא הקדום איפשרה לעם ישראל לבצע מעין ‘קתרסיס’ (ראו לעיל!) המוני, של שחזור האשמה מצד אחד, וכפרה דרמטית עליה מצד שני. ואם זה נשמע קצת מוזר, קארמייקל מסב את תשומת לבנו לחזרה על מוטיב החטא, הפשע והדם בסיפור יוסף ואחיו:

“אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם… וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ… וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם” (לז); “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת… אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ” (מב, כא-כב); “וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים” (מג, ט); “וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים” (מד, לב); “אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ” (נ, יז)

והפסוק האחרון מדגיש כמובן גם את מוטיב הסליחה, המאפיין גם הוא את יום כיפור – יותר מזה אנחנו לא צריכים! טוב, אולי אנחנו כן צריכים, אבל קצר המצע מהשתרע וכשל כוחי מלכתוב עוד, אז…

מעבר לחלק ב >>

* אגב, האסוציאציה הזו של בעל ספר היובלים יכולה להסביר בעקיפין את המנהג האשכנזי המעט מוזר לומר את פיוט “אלה אזכרה”, על עשרת הרוגי מלכות, דווקא בתפילת מוסף של יו”כ (ולא למשל בתשעה באב, כמו בעדות אחרות) – שכן הפיוט פותח בהטלת אשמת גניבת יוסף ומכירתו על חכמי ישראל, על ידי ה”שר” (וכבר קדמוני בזה מחכמי ימינו, ראו למשל כאן וכאן).