מה לעזאזל?… (חלק א)

scapegoatבמסגרת נסיונותיי למצוא תשובות חדשות לשאלות נדושות (ע”ע “לפשרו של ראש השנה“), אדוש הפעם בשאלה שבכותרת הפוסט, שבאנגלית פשוטה ניתן לתמצתה כך: whatta (azaz)hell?!
ואני לא מדבר על השאלות הלא פתורות לגבי פרטי הטקס, כמו מהי “ארץ גזרה” ומהו “עזאזל”, האם השעיר נהרג או רק שוּלח וכדומה; אני מתכוון למהות הבסיסית ביותר של הטקס, שלפיה השעיר נועד לשאת עליו את עוונות בני ישראל ולסלקם מהמחנה – מה שמעמיד בסימן שאלה כמה עיקרי יסוד ביהדות:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה… (ויקרא טז)

קראו עוד

לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

על שוורים ואנשים

פרק מט בבראשית מוכתר בדרך כלל בכותרת “ברכות יעקב לבניו”, למרות ששלושת הבנים הראשונים כלל לא מתברכים, אלא להיפך. למעשה, למעט יהודה ויוסף שזוכים לברכה ארוכה ומפורשת, לגבי כל השאר לא ברור האם מדובר בברכה או בתיאור מצב.
שנית, בולט לעין חוסר העקיבות ושינויי הסגנון בין ‘ברכה’ ל’ברכה’, זאת מעבר לניסוחים העמומים, האופייניים לשירה המקראית הקדומה.
ושלישית, ה’ברכה’ פותחת בהבטחת יעקב להגיד לבניו מה שיקרה אותם אחרית הימים (פסוק א), אך התוכן ברובו כלל אינו קשור לכך (וידועים דברי חז”ל\רש”י כי יעקב אכן ביקש לגלות להם את הקץ ,אלא שהסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים).

תופעות אלו מעידות – לדעת המחקר המקראי – שאין המדובר ב’תיעוד מוקלט’ של ברכת יעקב לבניו אי-שם בארץ גושן, כי אם באוסף של פתגמים (אפוריזמים) קדומים, מימי השופטים ככל הנראה, שאוספו להם יחדיו כדי לבטא את אופייו המיוחד של כל שבט וכדומה. אגב, ר’ יצחק אברבנאל אינו רואה בעיה לטעון כי ראובן, שמעון ולוי קוללו ע”י יעקב כיוון שהם עתידים (!) לחטוא במדבר.
קראו עוד