לאחרונה קיבלתי שני מיילים בלתי תלויים עם אותה שאלה בערך: מתי בעצם קרה כל סיפור מגילת אסתר, ואיך זה מסתדר עם אירועים אחרים ששמענו עליהם במעורפל?
בזמנו הקדשתי שני פוסטים מאויירים לשאלה הגדולה של פער הזמנים הגדול (169 שנה) בין המחקר המקובל לבין ‘סדר עולם’ לגבי התקופה הפרסית \ שיבת ציון – הנה הראשון, ובסופו יש קישור גם לשני:
בעקבות הזמן האבוד – תעלומת השנים החסרות בתקופה הפרסית
אז כאן המקום להשלים את התמונה\האיור ולפרט יותר לגבי אותה תקופה עלומה, כהכנה לחג הפורים הקרב ובא.
לשם כך הכינותי מראש שלושה איורים משובבי נפש, שמתחילים במבט-על ועושים zoom-in עד לאירועי מגילת אסתר ואיך הם משתבצים בפאזל. כל התאריכים באיורים הם לפי חישובי המחַקְּרים ולמניינם, ולחיצה על התמונה תפתח אותה בגודל מלא בחלונית חדשה. לגזור ולשמור!
התקופה הפרסית \ שיבת ציון – כללי
פירוט האירועים לפי ספרי עזרא ונחמיה
פירוט אירועי מגילת אסתר
פרק י”א של מגילת אסתר, או מה בעצם הלקח לדורנו?
טוב, איורים זה נחמד ואפילו מחכים – אבל מה בעצם אפשר לדלות מתוך שפע המידע הזה?
בפוסטים שלונקקו לעיל הערתי שאירועי המגילה התרחשו כאשר בית המקדש השני כבר עמד על מכונו בארץ ישראל, ויישוב היהודי שם נאנק תחת עול הצרות וההטרדות שהיו מנת חלקם – בעוד שיהודי פרס ומדי ישבו להם על סיר הבשר ו”נהנו מסעודתו של אותו רשע” (לשון חז”ל). אבל יש עוד משהו מעניין שמסתתר מאחורי הדברים – ואפצח בסיפור קטן:
פעם זכיתי לשמוע הרצאה מרתקת של פרופ’ יוסי פליישמן, שהועברה לקצינים בצבא (הח”מ הינו רס”ן במיל’!…) – מכיוון שרובם לא היו ממוצא דתי, הרשה לעצמו הפרופ’ לשאול את הנוכחים מי זוכר מה כתוב בפרק יא של מגילת אסתר (הדתיים שתקו, כמחווה של רצון טוב). אף אחד לא ידע, והפרופ’ הקריא משהו בסגנון של “ויעלו כל ישראל מפרס וממדי אל ארץ אבותיהם וישבו בה עד היום הזה”. אחר כך הוא גילה שאין פרק כזה במגילה, ופרק הסיום – שאמור היה להוות חתימה מרגשת של סיפור ההצלה המופלא – פותח בפסוק בן האלמוות הבא: “וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם”… המסקנה שלו היתה – המגילה היא סיפור של כישלון מהדהד, בו היהודים שניצלו זה הרגע משואה, לא הבינו את הרמז ונשארו במקומם, בבחינת עולם כמנהגו נוהג – והטלת המיסים היא המחשה אירונית לכך.
לאחרונה הוציא יהודי מעניין בשם מייקל אייזנברג, ספר הנקרא “ככה ייעשה ליהודי: קריאת השכמה בראי מגילת אסתר”, עם הקדמה מאת הרד”ר בני לאו (שהוציא בעצמו ספר על המגילה עם רעיונות דומים). כאיש עסקים יהודי-אמריקאי מצליח מאוד, אייזנברג רואה את הכלכלה כגורם המניע את אירועי המגילה – שכן הכסף, העושר והמיסים (!) מהווים את סיפור המסגרת שלה:
מחבר המגילה בחר למקם את שני הפרקים, הראשון והאחרון, בתחילתו ובסופו של הסיפור. הראשון בא ומעניק הקשר לכלל האירועים בסיפור, והאחרון הוא סיכום המסר המרכזי שהסיפור מבקש להעביר לקורא. משום כך, כל ניסיון לעמוד על עיקרו של סיפור המגילה חייב לפתוח בהבנת עצם קיומם של פרקים אלו… הם חלק בלתי־נפרד מסיפור המגילה ומסיפורם של מרדכי ואסתר.
הדבר המעניין הוא, שמסקנתו העיקרית דומה מאוד לזו של פליישמן (ומן הסתם קדמו לשניהם חוקרים אחרים):
מגילת אסתר שלי היא טרגדיה — טרגדיה השבה ונשנית מדי כמה דורות ובמדינות רבות. על פני השטח, מדובר בסיפור של שמחה. אך תחתיו אורב סיפור נסתר של ניתוק, אדישות ואובדן זהות. אנשים מתנכרים לתרבות יהודית-ישראלית, לריבונו של עולם, לרעיון האל האחד, לעמו ולארצו. הם מתנתקים מהעם היהודי בכללו ומערכיו, ומפתחים זהות כלכלית או לאומית המוצבת מעל לזהות הערכית שלהם.
אמנם הניסוחים של אייזנברג פרובוקטיביים מעט, והוא שופט את מרדכי (בעיקר) בחומרה יתרה,* אבל בגדול הצדק עמו, ובלי קשר הספר נראה חידוש מרענן ששווה לקרוא.
* בסוף הספר (עמ’ 230) הוא כותב שמרדכי היה עסוק כל כך בטקס ההכתרה שלו לתפקידו החדש, עד שלא מצא זמן לפרט ה’שולי’ של ביטול גזירת המן – אם תחזרו לתרשים למעלה תראו שעברו למעלה מחודשיים מתליית המן (יז ניסן) ועד להוצאת האיגרות השניות (כג סיוון). אלא שאייזנברג לא לקח בחשבון כנראה את המנגנון המלכותי העצום – שאני מניח וקיים גם היום ולא רק בפרס – ואת הזמן שלוקח לגלגל בקשה שכזו בצינורות המתאימים. רק לשם השוואה, מי שיקרא את פרקים א-ב בספר נחמיה (שאייזנברג רואה בו גיבור חיובי) יגלה שנחמיה שומע על המצב הקשה של יהודי הארץ בחודש כסלו, ורק בחודש ניסן הוא מעז לבקש מהמלך ללכת ל’ביקור מולדת’ – כך שכאן מרדכי היה דווקא זריז יותר, ואין להוציא לעז על אותו צדיק.
Pingback: בעקבות הזמן האבוד – תעלומת השנים החסרות בתקופה הפרסית | ארץ העברים
בס”ד י”א באדר ע”ז
סיפור המגילה מדגיש את האירועים המשמעותיים לעם היהודי – הגזירה להשמידם, וההצלה המופלאה עם מפלת המן והחלפתו במרדכי.
ברם, עלייתו של מרדכי מסמנת מהפך מדיני וכלכלי בהתנהלותה של האימפריה הפרסית. מהתנהלות הוללה ומופקרת של משתאות ראווה בזבזניים, המבזים את המלך בעיני נתיניו ומדלדלים את אוצר הממלכה – שבה הממלכה תחת ניהולו של מרדכי ובת טיפוחיו המלכה אמסטריס, להיות אימפריה יציבה, כלכלית צבאית ומדינית.
משתה ההוללות שערך אחשורוש בשנת שלוש למלכו דילדל בצורה נוראה את אוצר הממלכה, בימים של מלחמה קשה כנגד המורדים היוונים. לא פלא שהמלחמה ביוון נסתיימה בתבוסה צורבת בשנים 480-479, בשנה הששית למלכות אחשורוש.
הזעם והתסכול של העם ובכירי הממלכה היה ללא נשוא. לא בכדי ביקשו בגתן ותרש לסלק את המלך ההולל והבזבזן שהמיט חרפה על הממלכה. כדי להסיח את דעת ההמון מהתבוסה המשפילה, יזמו יועצי המלך קרנבל חדש. מכרז המוני של מציאת מלכה חדשה, מכרז הפתוח לכל העמים והמעמדות שייצור אצל כולם תקוה שמהם תיבחר המלכה החדשה שתטביע את חותמה על הממלכה.
ובסוף בשנת שבע למלך נבחרת המלכה, שלאומיותה נשמרת בסוד כמוס. ושוב משתה גדול לכ-ו-ל-ם, משתה הכרוך בהנחה במס לכל מדינות המלך, להראות כמה המלך והמלכה טובים ומטיבים לכ-ו-ל-ם. גן עדן עלי אדמות :)
וכמובן, בזבוז תמידי ללא כיסוי, ירידה בהכנסות ממיסים, תוך הזרמה של משכורות עתק למשנה-למלך שנתמנה בשנת שבע תחת מרדוניוס שנהרג במלחמה עם היוונים – כל אלה מחסלים כליל את הרזרבות של אוצר הממלכה. וה’בוס’ המושחת מיסטר המן, צריך למצוא מקור הכנסה חדש שיזרים כסף חדש לקופת המדינה, ובעיקר לקופתו הפרטית הניזונת כעלוקה מהקופה הציבורית.
והפתרון הגאוני נמצא: כשלא ניתן להזרים שלל מאויבים חיצוניים – ממציאים אויבים פנימיים, וההצעה הגאונית עולה ומתקבלת. ישנו עם המצליח כלכלית אך חלש מבחינה מדינית וצבאית. מלחמה קלה ונקיה תוך ניתוב רגשי הזעם של האוכלוסיה מהשלטון הכושל אל העם החלש והשנוא, והזרמת הון תועפות, כל רכושם של היהודים, לקופת הממלכה.
המזימה של המן נכשלה. הוא הראה למלך בהצעתו הטפשית שנאמנותו נתונה לעצמו בלבד, ואמסטריס המלכה מביאה את המלך למסקנה הנכונה: ‘כי אין הצר שוה בנזק המלך’ (גם סבא חרבונה הזכור לטוב תרם את חלקו למהפך במיינו את חתרנותו של המן…). המן נבעט למעלה ותחתיו התמנה מרדכי שהצעיד את הממלכה אל אופק חדש ומבטיח.
נגמרו משתאות הפאר, חדלו השחיתות והבזבוז. היהודים אף שהורשו לבוז את שלל אויביהם, הראו את נאמנותם למלך ולאוצרו והקדישו את שלל אויביהם למילוי אוצר הממלכה המדולדל. חדלו הנחות המס הפופוליסטיות. כל מדינות המלך הבינו שיש ‘להדק את החגורה’ ואין מנוס מהטלת מס שוויוני על כל
מדינות המלך.
את עצמאותם של ‘איי הים’ שנרכשה בימי ההוללות הפרועים לא ניתן היה לבטל, אך הם נוכחו שהשלטון הפרסי חזר להיות חזק ומאיים, ואף הם נאלצו לשלם ‘מס חסות לאימפריה המתחדשת. מרדכי הוכיח בחכמתו, שהתנהלות כלכלית מושכלת ומחושבת היא היסוד ליציבות ולעוצמה מדינית!
בברכה, ד”ר שמשי חרבונינגר, המכון למחיה ולכלכלה, אוניברסיטת שושן הבירה
ר’ יואל בן נון, מבאר בדרכו את המאפיינים והמסר העולה מן המגילה.
התוצאה הראשונה בחיפוש
https://www.google.co.il/webhp?sourceid=chrome-instant&ion=1&espv=2&ie=UTF-8#q=%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C+%D7%91%D7%9F+%D7%A0%D7%95%D7%9F+%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA+%D7%94%D7%94%D7%A4%D7%9A&*
לכבוד פורים שבתי וקראתי בעניין רב את הפוסט הזה ואת הקשורים אליו. תודה רבה!
מעוניין לשאול כמה שאלות.
שמעתי לאחרונה טענה שעל פי המחקר מגילת אסתר זה סיפור מומצא. לפי דבריך אני מניח שאתה לא מסכים, אבל:
– האם אכן יש מי שטוען כך? יש ממצאים שסותרים את המגילה?
– ובכיוון השני: האם יש ממצאים היסטוריים שתומכים במגילה?
ושאלה נוספת, קצת יותר רחבה:
הזכרת באחד הדיונים את עמנואל וליקובסקי. בהקשר של כרונולוגיה חלופית עולה גם ‘התנ”ך האבוד” של יהושע עציון. האם יש כרונולוגיה חלופית מעין אלה שמקובלת בעולם המחקר?
לגבי אמינות המגילה וכו’ – הריני לצטט לך מ”עולם התנ”ך” במבוא למגילה:
***
מחבר הספר אף מתמצא בתוכנית הארמון בשושן , ומוכיח בקיאות מפליאה במנהגי הפרסים , בחוקיהם , בארגון המנהלי והחברתי של האימפריה ואף במדיניות הרב לשונית , שמלכי פרס ניהלו בתחום ממלכתם . יש אפוא לדחות את סברתם של מקצת החוקרים , שהספר נכתב בתקופה ההלניסטית
כנגד האמיתות ההיסטוריות של הסיפור שלפנינו , וכנגד זיהוי המלך , שבימיו נרדפו יהודים , עם אחשורוש , אפשר להעלות מספר טענות כבדות משקל : ו . בתוך שפע המקורות החיצוניים לא נמצא כל מידע , שבימי אחשורוש אירעו או תוכננו רדיפות אחר היהודים , ואין גם כל ידיעה חיצונית על התקפת נגד של יהודים , כמתואר במגילה ; . 2 ידוע , כי אשתו של אחשורוש , עד יום מותו , היתה אמסטריס ( Amestris ) ולא אסתר או ושתי , יתר על כן , לפי חוק הממלכה , רק בת אצולה פרסית יכולה היתה להיות מלכת פרס , . 3 אף המשנה למלך ( hazarapatis ) חייב היה להיות ממוצא פרסי , או לפחות ממוצא מדי , ורק חצרנים בדרגות נמוכות יותר יכלו להיות בני מוצא זה . 4 פתיחת המגילה – “ויהי בימי אחשורוש” – מעידה , שהסיפור נתחבר זמן ניכר אחרי תקופת אחשורוש , ויש אף לזכור , כי בימי מחבר המגילה כבר היה חג הפורים מקובל בין היהודים בתפוצות ( ראה ט , כז-כח , ( נוהג , שלהשתרשותו נדרשה תקופת זמן של כמה וכמה דורות. 5 . על פי המגילה שם המלך הפרסי מס על “איי הים” ( י , א , ( אולם ידוע , כי אחרי שנת 479 לפה ” ס השתחררו כל איי הים האגאי מעול השלטון הפרסי , ורק לאחר שנת 400 לפה ” ס , בימי ארתחשסתא השני , הצליחו הפרסים להטיל שוב מסים על איים אלה.
לאור טענות אלה , עדיף לשייך את זמנה של המגילה לשלהי התקופה האחמנית , היינו : לאמצע מאה ד’ לפה”ס (ימי ארתחששתא השלישי).
***
ובכל זאת, למרות הטיעונים כבדי המשקל, אתה מתזמן את אירועי המגילה לתקופת אחשורוש ולא לארתחשסתא השלישי.
אהה עכשיו הבנתי מה שכתבת קודם “לפי דבריך אני מניח שאתה לא מסכים” וכו’ כביכול אני מביע פה עמדה כהיסטוריון ותיק ורגיל – ולא היא! כי מי אני ומה חיי מול הרודוטוס, תוקידידס ועוזריהם משאר העמים?… אלא שהתייחסתי לאירועי המגילה כמו שהם, בלי לשפוט האם התרחשו “במציאות” או לא. והרי גם אם הם לא התרחשו במציאות, יש לשאול על רקע אילו אירועים המחבר האלמוני כתב את ספרו!
וכבר מצאנו לגדולי החוקרים שהם דנים בשאלות קיומם של אירועים מקראיים אחרים, גם בלי להאמין שהם התרחשו “באמת” – ולהבדיל, במחקר האיליאדה נשתברו אינספור קולמוסים בשאלת ההיסטוריות של הסיפור, מיקומה של טרויה וכו’ וכו’, למרות שאף חוקר לא מאמין שאכן כל המתואר שם קרה באמת.
פשיטא שלא היה כלום. איך אפשר לגזור להשמיד את כל היהודים שכבל מדינות המלך כשאין בכלל יהודים?
הראיה הניצחת היא מהרודוטוס שלא מזכיר כלל את קיומם של היהודים. אם הית עם כזה בעל מנהגים ייחודיים המפוזר בכל העמים – איך לא שמע עליו הרודוטוס אשר ‘כל רז לא אניס ליה’?
הרודוטוס נתקל רק בסורים אשר בפלשתינה שהם נימולים, והם מעידים שלמדו זאת מהמצרים. ברור שהסורים הפלשתינים לא ידעו דבר על המיתוס של יציאת מצרים כקריאת תיגר על רוחה של מצרים. התרבות המצרית היתה משאת נפשם של אותם סורים פלשתינים, והם היו מרוכזים בפלשתינה ללא גרורות בכל העולם.
נראה שפיזורם של הסורים הפלשתינים ברחבי העולם אירע בשעה שכבשו הסלווקים את פלשתינה מידי התלמיים. הסלווקים לא יכלו לקבל מצב שבגבול עם מצרים התלמית יתקיים עם בעל אוריינטציה מצרית חזקה. ועשו כל שביכולתם למחוק את זהותה של אותה קבוצה.
משלא צלח הנסיון של אנטיוכוס לבטל את בכוח פולחן המילה המצרי שהיה גאוותם של הסורים הפלשתינים – עברו אנטיוכוס ויורשיו לדרכים אחרות: ראשית כל הם פיזרו את הסורים הפלשתינים בכל רחבי העולם.
ושנית הם שלחו את משה שישתול בתוכם אידאולוגיה חדשה אנטי מצרית. את המילה לא יכלו לבטל, אך ניתקו את הזיקה שבינם לבין המצרים בהמצאת המיתוס של השעבוד המזוויע שכביכול סבלו אבותיהם מידי המצרים. הסורים הפלשתינים חונכו לתעב את כל מעשי ארץ מצרים ולנפץ את כל אליליהם.
כדי להשלים את בניית הזהות החדשה, השתילו אצל הסורים הפלשתינים זהות של עם קדום בשם ‘ישראל’ שנכחד כאלף שנה לפני כן, כעדות מנפתח: ‘וישראל אבד אבד עולם’.
עם הזהות החדשה השוללת את מצרים ואת האלילות בכלל, ועם פיזורם בכל רחבי האימפריה הסלווקית – היו הסורים הפלשתינים מנותקים כליל מכל העמים שבתוכם חיו ונאמנים מדינית לשלטון המרכזי המגן עליהם מפני שכניהם. כך נוצרו היהודים!
בברכה, ד”ר בשאר אסאד אבו מאזן, המכונה שאציוס פון לוינהאוזן
המכון לחקר העם הסורי-פלשתיני ותרבותו, אוניברסיטת אליה קפיטולינה
:) אמנם כתבת כגבר עברו יין, אבל אם נעטה ארשת רצינית לרגע, העובדה שההיסטוריונים היוונים הקדומים – כמו גם הרומאים אחריהם – לא הזכירו את היהודים אלא בדרך אגב, מראה שהיהודים לא היו כ”כ חשובים בעיניהם.
אפילו כשפליניוס כותב על האיסיים, למשל, הוא לא מציין שהם כת יהודית.
ועוד דבר מפליא שקראתי עליו אי-אז (לא זוכר איפה) הוא, שאף אחד מההיסטוריונים האלו *לא טרח לקרוא את התורה!* למרות שזו שהיתה זמינה בתרגום יווני ואח”כ לטיני לכל מאן דבעי. מה זה אומר? לא בטוח, אבל האמת שאפילו בעידן המודרני, רובנו המכריע לא טרח לקרוא את כתבי הקודש ההינדיים, למשל – ואפילו את האיליאדה \ אודיסיאה מסופקני כמה קראו במלואן, שלא לדבר על האיניאדה ויצירות קלאסיות אחרות מהתקופה הרומאית.
ולגבי כרונולוגיה חלופית – ככל הידוע לי אין כזו, ולו מפני שלזו הקיימת יש מספיק ממצאים תומכים כך שאין שום טעם להחליף אותה.
לגבי וליקובסקי – בגדול, דבריו הם הבל הבלים, כמעט מכל בחינה – עם כל ההערכה לגאוניותו. מצ”ב דברים שהעתקתי פעם מתוך “מאז היות דארווין” של פרופ’ סטיבן גולד, לאחר שהוא סותר לחלוטין את הגיאופיזיקה שמציע וליקובסקי:
***
פרשת וליקובסקי מעוררת שאלה שהיא אולי המציקה ביותר בכל הנוגע לחותמו הציבורי של המדע. כיצד יכול הדיוט לפסוק בין טענות יריבות של אנשים האמורים להיות מומחים? כל אדם בעל כושר ביטוי יכול לטוות טיעון משכנע על כל נושא שאינו בתחום המומחיות האישית של הקורא. אפילו פון-דניקן נשמע לא רע למי שקורא רק את ‘מרכבות האלים’. מעמדי אינו מאפשר לי לחרוץ משפט על הטיעונים ההיסטוריים ב’עולמות בהתנגשות’. אינני יודע הרבה על המכאניקה של גורמי השמיים, ועוד פחות מזה על הממלכה התיכונה במצרים (אם כי שמעתי מומחים זועקים חמס על הכרונולוגיה הלא-אורתודוקסית של וליקובסקי). אינני מבקש לטעון כי מי שאינו איש מקצוע, אחד דינו לטעוֹת. ועם זאת, בראותי איזה שימוש גרוע עושה וליקובסקי בנתונים המוכּרים לי, אין לי אלא להטיל ספק בדבר הטיפול שהוא מעניק לחומר שאינו מוכר לי. אבל מה יעשה אדם שאינו בקיא באסטרונומיה, גם לא באגיפטולוגיה ובגיאולוגיה – במיוחד כאשר מציגים בפניו השערה מסעירה כל-כך מטבע ברייתה, ומגמה המשותפת, כמדומני, לכולנו, לתמוך בביש-גדא?
ידוע לי כי הרבה עיקרי יסוד של המדע המודרני באו לעולם כניחושים בעלי צביון של כפירה, פרי הגיגיהם של אנשים לא-מקצועיים. אלא שההיסטוריה מספקת גם מסנן משוחד לפסיקה שלנו. אנו קושרים כתרים לגיבור הלא-אורתודוקסי, אבל כנגד כל כופר מצליח יש מאה אנשים נשכחים שקראו תיגר על רעיונות מקובלים ונחלו תבוסה. מי בכם שמע על אימֶר, קינוֹט, טרומן או לאנג – תומכיה הראשיים של האורתוגֶנֶזה (אבולוציה מכוונת) שיצאו מול הגל הדארוויניסטי? אף על פי כן אוסיף לתמוך בכל כוחי באנשים לא-מקצועיים המטיפים לכפירה. לרוע המזל חוששני כי וליקובסקי לא יימנה עם המנצחים במשחק הזה, שכל-כך קשה לזכות בו.
(סטיבן גולד, ‘מאז היות דארווין’, עמ’ 173-172)