כידוע הקפידו בקהילות ישראל על קריאת המגילה לפי הנוסח ה’נכון’ ושמיעת כל מילה ומילה בה. כרגיל, האשכנזים הלכו עם זה עד הסוף, ובשל שתי תקלות היסטוריות קלות, נהגו האשכנזים לחזור ולקרוא פעמיים את המילים (ח, יא) “לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג | לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד” וכן (ט, ב) “וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם | בִּפְנֵיהֶם” – למרות שהגרסה השנייה היא טעות נוסח ברורה שהשתרבבה אי-אז בהדפסת מקראות גדולות ע”י יעקב בן חיים (שאגב, התנצר בסוף ימיו). ועד כדי כך גברה תאוות הנוסח ה’נכון’, שהוסיפו טעות על טעות ובקריאת פרשת זכור (דברים כה) הקפידו האשכנזים לכפול גם את המילה “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר | זֶכֶר עֲמָלֵק”, כאשר הגרסה הראשונה (והנכונה!) נהגית “זֵייכר”, והשנייה נהגית כמבטא הישראלי הרגיל. הטעויות הברורה בשני המנהגים האלה כבר הוצגו במאמר שנון ונוקב מאת הר”ב ברויאר, שסיכם לגבי שניהם:
כאשר אנחנו קוראים את המגילה על -פי נוסח כל רבותינו נשמתם עדן, אנחנו גם מקימים גלעד ומזכרת נצח לאותו מומר משומד, שתרם לנו את הנוסח המשובש שלו. יימחה זכר עמלק, אבל ייזכר לעד המומר בן אדוניהו (שמו המלא: יעקב בן חיים בן יצחק בן אדוניהו) – בצד בן אשר, בן מיימון ורבותינו, זכר כולם לברכה?!
נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק – דרך ודאי ולא דרך ספק!
