הרעיון של פרללומניה מהפוסט הקודם מצא חן בעיניי, ובפוסט הזה אני מתכוון לעבור כל גבול ולקשר בין היארצייט של הביטלס, פלמנקו, פאקו דה לוסיה, ראווי שנקר, הינדואיזם, שאלת מקדש הדממה, חנוכת המשכן ושירת הים (=פסח).
אז הבה נתחבר לאוזניות, נעבור לישיבת לוטוס ו… נתחיל.

“עד שלא שקעה שמשם של הביטלס…”

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן…
(לתמונה המקורית)

ערב פסח הקרב ובא חל ב- 10 באפריל, הלא הוא היארצייט לפירוקה של הביטלס בשנת 1970 (והמעריצים נהגו לסיים שמיעת אלבום שלם ולהיפטר מתענית:) אמנם אני אישית לא מתחבר כל כך לשירים שלהם ומעדיף כידוע פלמנקו – אבל מתישהו גיליתי קשר מופלא ומעניין בין נסיכי הפופ המערבי לבין מלך הפלמנקו הספרדי, פאקו דה לוסיה.
לאחר מותו המפתיע (התקף לב) של פאקו לפני שלוש שנים, התפרסמו בכל רחבי העולם כתבות הסוקרות את חייו ומנסות להסביר את סוד קסמו. אחת המעניינות שבהן היתה של המוזיקאי מארק האדסון, שאין לו ולא היה לו שום קשר לפלמנקו, ודווקא משום כך המשפט הבא שלו צד את תשומת ליבי:

פאקו דה לוסיה, שנפטר בפברואר, היה גיטריסט הפלמנקו הגדול ביותר בדורו, אדם שהשפעתו על החיים בספרד היתה גדולה לפחות כמו זו של הביטלס בבריטניה. (מתוך כתבה בטלגרף)

אז קודם כל, לטובת רובכם שבטוח מכירים כמה שירים של הביטלס אבל (כמעט) בטוח לא מכירים את יצירותיו של פאקו, הנה קומפילציה שיצרתי להראות במה כוחו גדול, ושזכתה עד כה ל~ 90,000 צפיות כ”י:

עכשיו אם נחזור להשוואה בינו לבין הביטלס – ברור שהיא לא בהיבט המוזיקלי נטו שכן אין מה להשוות את הווירטואוזיות והטכניקה של הפלמנקו לרדידות הפופית של הביטלס ושות’ – אבל מבחינה תרבותית פאקו הצליח להוביל למהפכה הדומה למהפכת ה’היפיות’ הביטלסית. ומה שמעניין הוא, שהפריצה של פאקו בפרט והפלמנקו בכלל לעולם המערבי התרחשו בתחילת שנות ה- 70′, במקביל לפירוקם של הביטלס. אבל מסתבר כי בעולם הרוחני אין מגבלות של זמן, ומייד אראה איך נטוו קשרים נסתרים מעין בין שני גיבורי התרבות האלו.

הקשר ההודי 1 – ראווי שנקר

לקראת סוף שנות ה- 70 אירח פאקו בתוכנית טלוויזיה מיוחדת את ראווי שנקר – גאון המוזיקה ההודי שניגן בסיטאר, הכלי שמייצג במורכבותו הכמעט-הזויה את התרבות ההודית כולה. וככה נראה המפגש בין ה’גורו’ שפתח את הודו לעולם המוזיקה המערבי, לבין מי שעתיד היה לעשות אותו דבר לפלמנקו הספרדי:

עכשיו, שנקר נודע לעולם לא רק בזכות כישורי הנגינה שלו, אלא גם ואולי בעיקר בגלל העובדה ש… ג’ורג’ האריסון מהביטלס ניסה ללמוד אצלו לנגן בסיטאר! כפי שניתן לראות בסרטון, אחרי קטע נגינה קצר של פאקו (Fuente y Caudal), קטע נגינה קצר של שנקר ושיחה קצרה, מגיעה השאלה הבלתי נמנעת באותם ימים (3:09): “אתה חבר טוב של הביטלס – מי מהם…?” אך ראווי קוטע אותו מייד וממהר לתקן בחוסר נחת: “לא, לא של הביטלס, רק של ג’ורג’ האריסון, שהיה תלמידי וחברי”…
הסתייגותו של ראווי שנקר נבעה, אם הבנתי נכון, מהתנגדותו לשימוש בסמים + הערכתו הלא-גבוהה למוסיקת הפופ הבריטית – והוא לפחות העדיף את פאקו על הביטלס. בכל מקרה, העובדה היא שבעוד שפאקו הזכיר את הביטלס, הרי שהללו לא הכירו אותו או את הפלמנקו שלו.

האמנם?

הקשר ההודי 2 – באנגלו ביל

אז מסתבר שהחוט המשולש ביטלס – הודו – פלמנקו חזק יותר משחשבתם. כי הנה נגלה לי ברוה”ק (=גוגל) שהביטלס כתבו ב- 1968 שיר פארודי בשם The Continuing Story of Bungalow Bill בעקבות מקרה שקרה להם בעת שהותם באשראם המפורסם של מהרישי יוֹגי: אחד מחברי האשראם, שדי עצבן אותם, יצא למסע פילים שבמהלכו הרג נמר – בניגוד גמור לרוח הצמחונית והפציפיסטית של האשראם. השיר  נקרא “באנגלו ביל”, כמחווה עוקצנית לצייד הביזונים וגיבור המערב הפרוע הידוע, באפלו ביל (Buffalo Bill).
ומה הקשר לפלמנקו?
ובכן, אם תקשיבו לפתיחת השיר תגלו להפתעתכם שהוא פותח בסולו קצר של גיטרת פלמנקו! מה שמוזר הוא שלסולו אין שום קשר לשיר עצמו, שמתחיל בפתאומיות ב- 0:08 בסולם אחר ובאווירה אחרת לחלוטין, וגם בוויקיפדיה לא מוסבר מה ראו הביטלס על ככה ומה הגיע אליהם שהחליטו לשלב את הסולו הנ”ל בתחילת השיר?!
מכיוון שב- 1968 פאקו טרם היה ידוע מחוץ לספרד ועדיין לא נפגש עם שנקר, התשובה מוכרחה להיות רוח הקודש ההינדית (?) שהתנוצצה בחברי הביטלס והטרימה את פריצתו של פאקו לעולם המערבי…

המוזיקה ההודית והפלמנקו

המוזיקה ההודית, כמו כל התרבות ההודית, היא מורכבת בטירוף ולא זכיתי לעמוד על אפס קצֶהָ – אבל ממה שכן הבנתי, מתברר שיש כמה וכמה קווי דמיון בינה לבין הפלמנקו: בשניהם הכלי המרכזי הוא כלי מיתר (סיטאר \ גיטרה), כשלצידו כלי תיפוף (tabla \ cajón), בשניהם הנגינה מבוצעת בישיבה (על שטיח \ כסא), בשניהם יש לריקוד תפקיד מרכזי, ושניהם מבוססים על עשרות “ענפים” מוזיקליים מובחנים (rāgas במוזיקה ההודית, palos בפלמנקו). ואכן, החוקרים משערים שמקורם של הצוענים בכלל והפלמנקו בפרט הוא מחבל פנג’אב בצפון הודו, בין השאר בגלל דמיון בסגנון המוזיקלי.
לא מפתיע, אם כן, לראות אמנים שמבצעים פיוז’ן הודי-ספרדי והתוצאה היא מרתקת – הנה למשל לא אחרת מאשר אנושקה שנקר, הבת-של ומוזיקאית יוצאת דופן בזכות עצמה, מספרת על ‘מסע שורשים’ שעשתה בעקבות הפלמנקו ושתוצאותיו היו הקלטה של כמה קטעים חדשניים עם אמני פלמנקו:

ואם יש את נפשכם לשמוע את אחת היצירות המוזיקליות הטובות של כל הזמנים (לדעתי כמובן) – פַּנו לעצמכם 3 וחצי דקות ותשמעו את IndiaLucia (הֶלחם של הודו + אנדלוסיה + [אולי] פאקו דה לוסיה?) מבצעים את הקטע הבא שנקרא Kyabathe, המקבילה ל- !Olé הספרדי:

המוזיקה כדת ומקדש הדממה

בפוסטים האחרונים כתבתי קצת על הטקס ההינדי המכונה “טקס האש”, וציינתי את העובדה שהטקס מלווה בדקלום \ שירה בלתי פוסקים של קטעים מ’תורת הקרבנות’ ההינדית, היאג’ור וודה (Yajur Veda). אמנם מקורה של המוזיקה ההודית הוא בפולחן הדתי, מה שנקרא ‘ליטורגיה’ בלעז, אבל עובדה היא שבטקס האש אין שום כלי נגינה, ריקוד או שירה של ממש! ואגב התגלה לי במקרה הסבר אפשרי לדיקלום הזה – מקריאה של כתבה שמסבירה למה אנשי הרכבת היפנים מבצעים ‘טקס’ מוזר של קריאות קולניות + תנועות ידיים חדות, ראו בהערה למטה.

בזמנו עוררתי את שאלת ‘מקדש הדממה’, כשם ספרו של פרופ’ ישראל קנוהל, שחלק על מו”ר יחזקאל קויפמן זח”ל שסבר שעבודת המשכן \ המקדש היה חפה מכל שירה או מוזיקה שהיא (ראו קטע מדבריו משמאל). לפי ספר דברי הימים רק בימי דוד המלך (לכאורה) הוכנסה המוזיקה לעבודת המקדש וכמובן שהחוקרים יאמרו לכם שספר דה”י אמין מבחינה היסטורית בערך כמו הקשר הרטרואקטיבי בין הביטלס לפאקו, אותו טוויתי לעיל…

בכל מקרה, לפחות מתיעוד טקס האש נראה שהצדק עם קויפמן (מי יגול עפר מעיניו!) – אם כי הוא היה קיצוני יותר וטען ש”הכהונה הישראלית הרחיקה לגמרי מן הפולחן המקדשי את המלה המדוברת”, אם כי היה ניתן לדמיין את הכהנים מדקלמים את ספר ויקרא בנוסח תימני, בדומה לברהמינים.
עם זאת, ולמרות כל הנ”ל, נראה לי די ברור שהצדק עם קנוהל ולא ייתכן שהמקדש הישראלי התנהל ללא מוזיקה עד ימי דוד, לכאורה, לא כל שכן עד ימי המקדש השני – ושתי ראיות בדבר. הראיה הראשונה מקורה בפרשת השבוע הבא (=אחרי פסח), שבמרכזה טקס חנוכת המשכן. שיאו של הטקס היה ירידת האש מן השמים, ושם נאמר:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

ואין רינה אלא מוזיקה, כמובן. הראיה השניה היא מהפרשיה שנקרא בשביעי של פסח, שכל כולה שירה אחת גדולה:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה… אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה’…

ושימו לב שגם כאן השירה נבעה מתוך “וַיַּרְא כָּל הָעָם” = “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל”, שכן המוזיקה היא ראייה רוחנית של העולם, כידוע מהספה”ק.
ואם תשאלו, איזו מוזיקה בדיוק ניגנו במקדש, לשיטתי? אז כבר כתבתי בזמנו שאין (לי) ספק והמוזיקה העברית הקדומה היתה מוזיקת הפלמנקו – וחשוב לזכור שהפלמנקו נחשב כשלעצמו דת לכל דבר בדרום ספרד, וחג המולד מעוטר כולו ביצירות פלמנקו מגוונות, אם תהיתם.

אבל גם בלי זה, צאו וקראו את שירת הים ותגידו לי אתם האם מה שמכונה היום מוזיקה “יהודית” (=שירים משעממים של אביתר בנאי, ישי ריבו ושות’ – שלא לדבר על ה’כליזמר’ שנלקח מאת הצוענים…) יכול היה ללוות את שירת הים האדירה? או שמא הפלמנקו, על עוצמתו וקצביותו, הוא-הוא המוזיקה היותר מתאימה לכך? וכידוע, במקביל לשירת הגברים, התרחש גם האירוע הבא על שפת הים:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

האם הכוונה למשהו בסגנון אתי אנקרי, מבלי לפגוע בזכויות, או אולי למשהו קצת יותר עשיר, כמו זה?…