26 תגובות על “למה ללמוד תנ”ך?”

1. מאמר יפה מאוד, תודה!
   לי נראה שבאמת יש קשר ברור בין חזרת עם ישראל לארצו ובין העלייה המחודשת של ההתעניינות בתנ”ך. שהרי התנ”ך (ברובו) נכתב בזמן ריבונות יהודית, ואילו התלמוד (הבבלי) – בגולה, ואפילו המשנה – תחת ריבונות עם זר, ועם חורבן המקדש.
   לי נראה גם שבדבריך אתה בעצם ממשיך דברים שאמר שפינוזה ב”מאמר תיאולוגי מדיני” שלו.
   יישר כוח.

   • בס”ד כ”ג בשבט פ”א

     לחגי – שלום רב,

     המשנה משקפת את ‘רוח הגלות’? והרי המשנה מליאה בדבריהם של רבי עקיבא ותלמידיו שלא השלימו עם השלטון הזר ויצאו למלחמה כדי לפרוק את כולו ולהגיע לקוממיות מדינית. וגם כשהניסיון להגיע לחירות מדינית דוכא – ממשיכים התנאים לתכנן איך ייראו החיים במציאות של גאולה וחירות.

     במשנה, וביאוריה בתלמודים, לא הסתפקה רק בביאור ‘אורח החיים הדתי’ שנותר ליהודי בזמן הגלות. סדר זרעים עוסק במצוות התליות בארץ. סדרי קדשים וטהרות מוקדשים כמעט כולם להלכות שקיומן תלוי בבית המקדש. ועליהן מצטרפות מסכתות יומא חגיגה וסוטה, וחלק ניכר מפסחים – העוסקות בהלכות המקדש וקדשיו. אף מסכת סנהדרין עוסקת ברובה הגדול במציאות של סנהדרין היושבת בקוממיות ב’לשכת הגזית’ שיש לה סמכות גם בדיני נפשות.

     אף סדרי נשים ונזיקין משקפים מציאות שבה יש ליהודים אוטונומיה שיפוטית נרחבת. אוטונומיה שהוכרה גם על ידי שליטי האומות, ונתבססה על ידי האמון שנתן הציבור בהנהגתו התורנית. גם בעיצומו של ‘שעבוד המלכויות’ – היוותה היהדות בהנהגתם של חז”ל ‘מדינה בתוך מדינה’ שהתנהלה לפי משפט התורה.

     המקרא מבטא בעוצמתיות את הערכים הגדולים, והמשנה וביאוריה בתלמודים, מתווים את הדרך הפרטנית ליישום הערכים הגדולים בחיי המעשה, ומהם ניתן ללמוד איך מתנהלים חיי חברה וקהילה המושתתים על התורה.

     בברכה, ש”צ

     • אולי קהילה אבל לא מדינה

   • לא צריך ישראל להתבלבל כמה שנים היינו עם יוסף בן יעקב חופשים במצרים וכמה שנים היינו עבדים אחרי מות יוסף במצרים, גם נבואת אברהם מגדירה את מספר שנות השעבוד מצרים הם ארבעה מאות שנה, אבל זה רק על שעבוד אחרי מות יוסף, אבל (פרק י”ב פסוקים מ-מא): “וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” זה מספר הכולל גם את החיים הטובים עם יוסף וגם את העינויים עם מלך מצרים אשר לא ידע את יוסף הצדיק

2. אם ברצוננו לחשוב על מדינה יהודית, מהיכן ניתן למצוא השראה, מהתלמוד או מהמקרא?

   • מהמקרא כמובן – בהסתייגויות המתבקשות. החידוש הגדול של המקרא הוא שהמלך אינו אלהים, אלא אחד מהעם + אמור להיות נגיש לתלונות העם, וזה רלוונטי עד היום.
     אגב, גם בתלמוד יש לא מעט השראה לשלטון יהודי – בית הנשיא וריש גלותא. מהסיפורים עליהם עולה תמונה של פוליטיקה במיטבה\מירעה (תלוי בעיני מי) – מאבקי יוקרה וכבוד, דת ומדינה, הון ושלטון ועוד…

   • בס”ד ב’ באייר ע”ח

     הדגם של מדינה שמציב לנו המקרא הוא ממלכה שכראשה עומד נביא, כמשה יהושע ושמאל, או מלך שנמשך על ידי נביא, כגון שאול ודוד שנמשחו על ידי שמואל, ובית דוד השואב את כוחו מנבואת נתן הנביא לדודף ‘ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם’ (שמואל ב’, ז,יו).

     אף הגואל העתידי מתואר כמנהיג בעל סגולות נבואיות, שבו יתקיים ‘והריחו ביראת ה”, ומכאן דחו חלק מהחכמים את המחשבה שבן כוזיבא עשוי להיות מהמלך הגואל, שהרי בן כוזיבא היה גבור חיל, אך משולל כוחות נבואיים, והרי הדגם המקראי למלכות כרוך תמיד בנבואה.

     מי שחידש שהמלך הגואל את האומה ונלחם על עצמאותה לא חייב להיות בעל סגולות נבואיות, ודי לו שיילחם את מלחמות ה” כנגד האויבים – היה רבי עקיבא, שהיה ‘נושא כליו של בן כוזיבא המלך’ ועודד אותו במלחמתו נגד הרומאים. אולי למד זאת רבי עיבא מהכתוב ‘דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל’, שהיוזמה תבוא ‘מלמטה’ ללא גילוי נבואי ‘מלמעלה’.

     אע”פ שמרד בן כוזיבא נכשל, אימץ הרמב”ם להלכה את העיקרון שהמלך הגואל א צריך להיות נביא ולא לעשות מופתים, אלא לחדש את העצמאות על פי התורה, להילחם את מלחמות ה’ נגד אויבי העם ולקבץ את הגלויות – ואז ייחשב ‘בחזקת שהוא משיח’.

     אף לגבי מלכות בית חשמונאי קבעו חז”ל יחס חיובי אע”פ שאינם מבית דוד. הן בברייתא של ‘מאי חנוכה’ מוזכר: ‘משגברו מלכי בית חשמונאי וניצחום’, והן ב’על הנסים’ ניתן דגש חזק על המלחמות והתשועות שנעשו ‘מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו’ שניצחו אל ‘מלכות יון הרשעה’. קבעו לזכר הניצחו ןהלל שלם והדלקת נרות שמונה ימים, שאינה בטלה גם עם החורבן. אף הרמב”ם בהלכות חנוכה מתאר כחלק בלתי נפרד מהנס: ‘וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה’, הוי אומר: גם מלכות הורדוס וצאצאיו נחשבת ל’מלכות ישראל’ שיש להודות עליה!

     המשנה והתלמוד מבססים גם דגם של שלטון עצמי לא מלוכני המבוסס על הסכמת הציבור, אם על ידי בית דין, ואם ‘בני העיר’ או ‘טובי העיר בהסכמת בני העיר’. דגם זה נהג בכל קהילות ישראל, כך שליהודים היה כבר נסיון של מאות שנים של משטר פנימי דמוקרטי. בני העיר יכלו גם להתארגן למלחמה נגד ‘גויים שצרו על עיירות ישראל’, והותר לחלל שבת במלחמה זו אפילו באו ‘על עסקי תבן וקש’ שאם לא כן’נוחה הארץ להיכבש לפניהם’, והלכה זו נפסקה בשו”ע או”ח סי’ שכט, ואינה ‘הלכתא למשיחא’.

     אף בשלטון בית הדין והמלך נקבעו יסודות דמוקרטיים. הפסיקה ע”פ רוב דיעות נדרשה על הפסוק ‘אחרי רבים טות’. נקבע ש’אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה’. אף מלכותו של מלך שנמשח על ידי נביא כדוד, תלויה בהכרת העם במלכותו. לפיכך אומרת אביגיל לדוד שאינו יכול לשפוט את המורדים בו שכן ‘לא יצא טבעו בעולם’, וכן בזמן מרד אבשלום היה דוד מתכפר בשעירה כהדיוט, שכן ‘אין מלך בלא עם’.

     חז”ל הכירו גם במלכות שאינה מבלת את סמכות התורה, שהרי גם במלכות של עובדי אלילים נאמר ‘דינא דמלכותא דינא’ (אם חוקיה שומרים על שוויון, כדברי הרמב”ם בפי”א מהל’ גזילה), וחז”ל התירו להיטמא בטומאה דרבנן כדי לראות בכבוד מלכי גויים ‘כדי שאם יזכה ויבחין’. והורו להתפלל גם בשלומה של מלכות גויים ‘שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו’.

     האפשרות למלכות בלי נבואה, לשלטון לא מלוכתי, והכבוד אף למלכות שאינה מבוססת על תורה – סללו את הדרך לקבלת האפשרות של מדינה, אף שאינה ‘מלכות של תורה’.

     אף היכולת והמצווה לעלות לארץ כדי לחונן את עפרה – נקבעה להלכה בתלמוד. בניגוד לדעת רב יהודה שנסמך על הפסוק ‘בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם’ – נפסקה הלכה כרבי זירא שמצווה לעלות לארץ ולהתיישב בה גם כשהיא תחת שלטון גויים. בני זוג כופין זה את זה, ואף עבד כופה את רבו לעלות לארץ.

     אמנם נאסר מכח ‘שלוש השבועות’ לעלות כחומה’ ולמרוד באומות, אך לעלות ולהיישב ברשיון האומות, ולפתח את יישוב הארץ היא מצווה רבה. חז”ל התירו לומר לגוי לכתוב שטר קניין על קרקע בשבת משום יישוב א”י.

     זרמי עליה משמעותיים של חכמי ישראל היו בכל הדורות, ככל שהמצב המדיני איפשר זאת. מאות מבעלי התוספות עולים לעכו. והרמב”ן מבסס את היישוב בירושלים במאה ה-13. רבי אישתורי הפרחי מתיישב בבית-שאן במאה ה-14 ומניח את היסודות ההלכתיים לחקלאות יהודית בספרו ‘כפתור ופרח’. החל מהמאה ה-14-15 מתפתח. צפת והגליל העליון, ונעשה נסיון ע”י דון יוסף וגרציה נשיא להקים את טבריה כעיר ‘מודרנית’.

     במאה ה-18-19 זורמים לערי הקודש המונים מתורכיה מאיטליה ומצפון אפריקה, ומאשכנז והונגריה, פולין וליטא, וך תפיסת עולם ברורה שהתעוררות מלמטה ליישב את הארץ – תביא ל’אתערותא דלעילא’. באמצע המאה ה-19 עם ההתעוררות הלאומית באירופה ובארצות הבלקן מגיעים הרבנים אלקלעי קלישר וגוטמכר לתובנה שיש לעלות ולהתיישב בארץ בצורה, ולהקים התיישבות חקלאית-פרודוקטיבית מאורגנת, בשאיפה לקבל רשיון מהשלטון התורכי לשלטון אוטונומי ולבניין המקדש.

     להתעוררות זו שמניעיה היו דתיים-גאוליים, מצטרפים בשנות ה-80 גם יהודים מזרח אירופה, רוסיה ורומניה, הרואים ביישוב חקלאי בא”י מקלט מהרדיפות. אף שבין המעוררים היו משכילים שהתפקחו מהניסיון להיגאל ע”י התבוללות – עדיין מרביתם של העולים והמתיישבים הם ‘יהודים של בית הכנסת’ שבשלהי מלחמת העולם השניה הגיע מספרם לכ-50,000, רובם דתיים או מסורתיים.

     רק בסוף הה ה-19 ותחילהה ה-20 מתחילה התגברות משמעותית של דורשים לציון שמקצתם גם עולים, מחוגים שדימו שהליברליזם המערבי או הסוצאליזם יביאו ישועה לעם ישראל, ואז קמה הציונות המדינית שכוחם של החילונים היה רב בה, אך אלה לא שאבו את עיקר השראתם מהמקרא ולא מהתלמוד, אלא מהרדיפה האנטישמיות ומהלאומיות המודרנית.

     מלבד תקופה של כשלושים שנה – מתחילת שנות ה-20 עד סוף שנות ה-40, שהיתה סלקציה מכוונת שמיעטה מאד את כניסתם של יהודים שומרי מצוות – העליות שלפני כן ואחרי כן באות ברובו ע”י יהודים שומרי מצוות ומסורת, שאת אהבתם המסורתית לארץ שאבו מהחומש והתפילות, הפיוטים והתפילות ומהמדרשים ואגדות חז”ל שעוררו בהם את האהבה לארץ.

     בברכה, ש”צ לוינגר

     • בס”ד ג’ באייר ע”ח

       לאברהם – שלום רב,

       בדבריי הראיתי בבירור שבמקרא עולה רק מלכות של מלך שהוא עצמו נביא כגון משה שעליו נאמר ‘ויהי בישורון מלך’, או מלך ‘אשר יבחר ה”, שנבחר ע”י נביא, כשאול ודוד שנבחרו ע”י שמואל, ובית דוד שיועד למלכות לעולם ע”י נתן הנביא.

       אפילו החשמונאים שהקימו מלכות דה-פקטו, הקפידו שלא לקרוא לשלטונם ‘מלכות’ ומטבעותיהם נטבעו בשם ‘הכהן הגדול וחבר היהודים’ עד שהגיע ינאי שחתם במטבעותיו ‘יהונתן המלך’ (וביוונית: ‘בסילאוס אלכסנדרוס’). ובמינוי של שמעון למנהיג הודגש (בס’ מקבים א’) שהמינוי הוא עד שיעמוד נביא, מתוך התובנה המקראית שמלך צריך להיבחר ע”י נביא.

       בניגוד למקבים עצמם, לחז”ל לא היתה כל בעיה להכיר בהם כמלכים. לא רק בברייתא של ‘מאי חנוכה’ מוזכרים לשבח ‘מלכי בית חשמונאי’ שניצחו את היוונים. אפילו יהודה בן גדידיה המתריס כלפי ינאי המלך ‘הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן’ לא רואה כל בעיה בכתר המלוכה שבראשו. ותקופת מלכותה של אלמנתו של ינאי ‘שלמצה המלכה’ מוגדים ע”י חז”ל כתקופת זוהר.

       וכפי שהזכרתי, גם לגבי מלכי בית דוד, ראו חכמים את הסכמת העם כתנאי הכרחי לתקפותה של מלכותם. דוד, אף שנמשח ע”י נביא, אינו יכול להעניש את המורדים בו כשאין ‘טבעו יוצא בעולם’ ומתכפר בשעירה כהדיוט כשהוא מאבד את הסכמת העם.

       קביעתם של חז”ל, הניחה את היסוד ללגיטימיות של שלטון לא-מלוכני, השואב את כוחו לא מבחירה ע”י נביא, אלא מהסכמת העם, שלטון השואב את כוחו מ’דינא דמלכותא’ או מהסכמת ‘בני המדינה’.

       לגבי זיקתם למקרא של אבות הציונות החילונית וניכורם כלפי התלמוד. הציונים החילונים לא קיבלו גם את ערכיו של המקרא, שכולו מיוסד את אמונה בה’ ומחוייבות למצוותיו. הם השתמשו בתנ”ך לחיזוק ערכים לאומיים וחברתיים שנטלו מתרבות המערב תוך השלכת האמונה והמצוות, ובסופו של דבר, גם הרלבנטיות של המקרא עצמו עומדת בסימן שאלה גדול כיום בציבור החילוני.

       וגם בין מעצבי הציונות החילונית היו דיעות שונות. בן-גוריון וחלק מחבריו בתנועת העבודה אכן הרימו על נס את המקרא ה’ארץ-ישראלי’ לעומת התלמוד ה’גלותי’ (אגב, שטות גמורה, שהרי המשנה שאותה מפרש התלמוד היא יצירתם של רבי עקיבא ותלמידיו מניפי נס המרד ברומאים, וחלקים נרחבים מהמשנה והתלמוד עוסקים בהלכות מלכות מקדש וסנהדרין ובמצוות התלויות בארץ).

       לא כך היתה דעתו של ביאליק, המבאר במאמרו ‘הלכה ואגדה’ (בפרוייקט ‘בן יהודה) את חשיבותה של ההלכה היוצקת לתבנית מעשית ונותנת ‘מושב בחיים’ לערכים הנשגבים שבמקרא ובאגדה. ונאמן לחזונו פעל ביאליק להנגשת ספרות חז”ל לעם כמקור להשראה. הוא עצמו כינס את ‘ספר האגדה’, והוא יזם הוצאה עממית של המשנה עם פירוש עממי מודרני, מפעל שהושלם אחרי פטירתו.

       גם בן-גוריון הבין בסופו של דבר, שלא רק המקרא אלא כל ‘ארון הספרים היהודי’ צריך להיות מכונס כמקור השראה לעם כולו. וכך בשנות החמישים כאשר מאות אלפי עולים התגלגלו במעברות וחיו על קיצוב – מצא בן-גוריון תקציב לכינוס צילומי כל כתבי היד העבריים ולהעמדתם לרשות החוקרים. אף בבית המשפט העליון של המדינה המתחדשת מינה בן-גוריון גם את חוקר המשפט העברי והספרות הרבנית, הרב פרופ’ שמחה אסף, כדי שישפיע מרוחו של המשפט התלמודי על משפט המדינה.

       כל הדיון אם המקרא מיותר או התלמוד מיותר הוא מגוחך. כל אוצרות הרוח שלנו חיוניים לבניית קומה רוחנית שלימה, הן לאדם הדתי והמאמין הרואה בתורה הכתובה והמסורה את גילוייו של דבר ה’ ורצונו, והן לאדם החחפשי בדיעותיו הרואה בשניהם חלק חשוב בזהותו של עם ישראל ותרבותו.

       בברכה, ש”צ לוינגר

   • טוב, יש כמה סתירות בדבריך – ואסתפק בכמה הערות על החשמונאים כמודל “תלמודי” למלכות (לדבריך):
     א. החשמונאים בקושי מוזכרים בתלמוד (בערך כמו אלכסנדר מוקדון, רק לשם השוואה).
     ב. האיזכור של נצחון החשמונאים על היוונים בברייתא הידועה של “מאי חנוכה” הוא כל כך אגבי, שנראה שלא בא אלא לשלול אותו – שכן הנס המודגש הוא נס פך השמן.
     ג. נס פך השמן עצמו הוא המצאה חז”לית, ולא תועד במקורות החשמונאיים (ספרי מקבים).
     ד. ספרי מקבים הודרו מהספרות היהודית, כנראה “הודות” לחז”ל שלא ראו בהם ערך.
     ה. גם תפילת “על הניסים”, הטקסט היחיד בו מוזכרת המלחמה כאירוע בעל חשיבות, לא מופיעה בתלמוד משום מה.

     ולגבי העלייה לארץ – אתה מערבב מין בשאינו מינו. הנושא הוא הקמת מדינה – לא עלייה של בודדים משיקולים משיחיים או מלחץ הפרעות. ובצירוף מקרים מוזר, אלו שעשו את זה בפועל העריצו את התנ”ך וסלדו מהתלמוד, אם בכלל הכירו אותו.

     • לא היה ניתן לקבל את ההכרה הבינלאומית במפעל הציוני ללא שהיה כאן יישוב משמעותי. ורובם של-50,000 היהודים שישבו כאן בזמן מלחמת העולם הראשונה היו דתיים או מסורתיים, אם מאנשי היישוב הישן ואם מאנשי העליה הראשונה, שעלו מתוך הכיסופים המסורתיים לציון.

       גם החלוצים החילוניים שהגיעו עם העליה השניה ואילך, והיו לכוח דומיננטי עקב הסלקציה הקפדנית של ההנהגה הציונית שהגבילה את שיעור העולים הדתיים ל-15%, היו ברובם מבני מזרח אירופה שגדלו ב’חיידר’ המסורתי שינקו את הכיסופים לציון מהחומש ומרש”י והתפילות, מקולו של אבא ב’תיקון חצות’, מדמעותיה של אימא כששמה מעות ליישוב א”י בקופת רבי מאיר בעל הנס, מהחץ והקשת של ל”ג בעומר ומפירות ‘חמישוסר’ של ט”ו בשבט, שהותירו את חותמם בנפשם גם כשמרדו בדת. אנשי מערב אירופה שלא גדלו על המסורת, גם אם תמכו בציונות – נשארו בדרך כלל בגלות.

       ומשקמה המדינה ונפתחו השערים, עלו מאות אלפים מיהודי המזרח וצפון אפריקה, לא מאידאולוגי ציונית ולא מחמת הרדיפות, אלא מתוך הכיסופים המסורתיים. אף רובה של העליה מארצות הרווחה באה מיהודים דתיים ומסורתיים, שהכיסופים המסורתיים של העם לארצו מצטרפים לאידיאולוגיה הציונית, ומביאים אותם מתוך רצון חופשי לעשות מהפך בחייהם.

       בברכה, ש”צ לוינגר

     • למקרא דבריך עולה השאלה הידועה – אם הכל כ”כ טוב, למה כ”כ רע? :)
       כלומר, אם כל הדתיים עלו מכוח כיסופים וכו’ – איך המפא”יניקים הציויינים הרשועים הארורים השתלטו על המדינה?!
       ואז נזכרתי שפעם כבר דנתי לפניך בקרקע בנושא (שכחתי באיזה פוסט) ובסוף פניתי לפרופ’ יוסי גולדשטיין שאישר שאכן העליות הראשונות היו ברובן של יהודים אורתודוקסיים, אלא שרק הציויינים השכילו להקים מוסדות וארגונים לנהל את כל העסק הזה – והם-הם הדברים שכתבתי לעיל: החכמה היא לא לעלות ל”ארץ הקודש” ולאכול מכספי החלוקה, אלא להקים מדינה – ואת זה, מה לעשות, עשה דווקא משיח בן גוריון, ולא למשל סבא שלי ושלך…

     • בס”ד ערב יום העצמאות תשע”ח

       לאברהם — שלום רב,

       טבעם של מיתוסים שאינם מתפוגגים בקלות, אולי כדאי שתקיים עוד שיחה או שתיים עם פרופ’ יוסי גולדשטיין :) אבל גם היישוב הישן לא התקיים רק על ‘חלוקה’. אצל הספרדים קיבלו ‘חלוקה’ רק תלמידי חכמים. רוב בני הקהילה היו סוחרים ובעלי מלאכה. וגם בין האשכנזים היתה מגמה חזקה לצאת מהחומות ולייסד יישובים חקלאיים. אף עיר מולדתך, פתח-תקווה, נוסדה על ידי אנשי היישוב הישן כיואל משה סלומון, נצר לתמידי הגר, ויהושע שטמפפר ור’ עקיבא יוסף שלזינגר, מתלמידי החת”ס, שראה בהוצאת פירותיה הקדושים של ארץ ישראל חיוב כמו הנחת תפילין (כמבואר בחידושיו לפ’ לולב הגזול).

       גם במושבות שהוקמו ע”י חובבי ציון היו רוב המתיישבים שומרי תורה ומצוות. המשילים החילוניים נשארו ברובם בחו”ל ומשם תמכו כספית ואירגונית, אלה שבפועל עלו כדי לעבוד את אדמת הארץ היו ברובם הגדול ‘יהודים של בית הכנסת’. מכיוון שבתנאי המשטר העות’מני נזקקו המושבות לתמיכת הברון רוטשילד ויק”א, ופקידיהם הקימו מערכת חינוך ששאפה להכניס את הנוער תחת כנפי התרבות הצרפתית וגרמו לתהליכי חילון, שקיבלו חיזוק אחרי הקמת המנדט הבריטי, כאשר היישוב היה במשבר כלכלי חמור עקב הרדיפות של התורכים בעת המלחמה, דבר שהיקל את השתלטות הציונות החילונית. ברור שכשאתה יושב בחו”ל ומתעסק בצבירת כוח פוליטי וכלכלי – אתה יכול ‘לשבת על הברזים’ ולקבוע ‘נומרוס קלאוזום’ לדתיים. אחר כך יבואו אליהם בטענות: ‘איפה הייתם כשבנינו את המדינה?’

       אגב, גם כיום יודעים אנשי השמאל הקיצוני לשלוט במוקדי הכוח, בתקשורת, במערכת המשפט ובעולם האקדמי, הרבה מעבר לשיעורם האמיתי באוכלוסיה שרובה הגדול לאומי ומסורתי. האם משום כך אנחנו צריכים למחוא להם כפים ו’להסיר בפניהם את הכובע’? בסופו של דבר, בטווח של דורות, מנצח במלחמת הקיום היהודי מי שיודע לאחוז בגאווה במורשתו, רק מי ששורשיו היהודיים יציבים, הוא שימצא את הכוחות להתגבר על כל הקשיים ולהתמיד בעשייה למען העם והארץ.

       בברכה, ש”צ לוינגר

     • על ערכו של “היישוב הישן” אמר בן-גוריון בשנת תשי”ג במעמד לרגל מלאת 75 שנים לפתח תקווה:

       “העליה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה ושלישית – הם מטעים. עלית ביל”ו לא היתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת ציון המאורגנת ואחריה התנועה הציונית – אנו רגילים רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות.

       יישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים. ועליות אלה – עליות של בודדים ושל קבוצות שלימות – היו כרוכים בקשיים ובסכנות הרבה יותרגדולים מהעליות החדשות שאנו רואים בהן ‘התחלת המפעל הציוני’…

       … והדורות הראשונים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו לפני ‘בראשית’ של הדורות האחרונים – ראויים להוקרה ולהערצה מצידנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך רוחם ומדרכי חייהם”

       (דברי פתיחה לספרו של גצל קרסל, ‘אם המושבות פתח-תקווה’, בהוצאת עיריית פתח-תקווה תשי”ג. מצוטט בויקיפדיה, ערך ‘בן-גוריון, דוד’

3. מה שמיכי אברהם רוצה זה לנתק אותנו ממשפחת העמים ולהמציא לנו יהדות אחרת ומתבדלת. התנ”ך הוא מה שמחבר אותנו לשתי הדתות הגדולות – הנצרות והאסלאם. הנצרות כוללת בין כתבי הקודש הנוצריים את התנ”ך כברית הישנה, והקוראן כולל בתוכו הרבה מסיפורי המקרא (בפרפראזה מסוימת). זאת עמדת בכורה של היהדות, שאין שום אפשרות וטעם לוותר עליה.

   • לזכותו של הרמ”א ייאמר שהאמור שם לא משקף את דעתו לגבי היחס לגויים וכו’ –
     * ראה מאמרו “גוי שההלכה לא הכירה”:
     https://musaf-shabbat.com/2013/10/04/גוי-שההלכה-לא-הכירה-מיכאל-אברהם/

     ההערה שלו על ייחודיותו היהודית של התלמוד לא באה אלא לומר: אם כבר אתם רוצים יהדות איכותית, אז למה תנ”ך? לכו על התלמוד! וכמובן שלזה מצטרפת אהדתו לפילוסופיה \ לוגיקה, ודחייתו תחומי ידע “שוליים” כמו תנ”ך, אנתרופולוגיה ועוד (במילים אחרות, לדעתו האדם הוא מוח שמחובר באופן מקרי לגוף:)

4. תודה על הסיכום.
   אני לא מסכים לדבריך בשתי נקודות. אתה טוען טיעון לוגי. הנחה: התנ”ך לא נכתב על ידי אדם אחר, אלא נאסף ונערך על ידי אנשים שונים. מסקנה: לא נכון לטעון שיש לו מטרה כל שהיא, חינוכית, היסטורית, או אחרת.

   אני חושב שאין קשר בין הטענה למסקנה. נכון שהתנ”ך נכתב ונערך בידי אנשים שונים. אבל, לכל כותב הייתה מטרה, ולעורכים הייתה מטרה. כאשר ישבו הזקנים והתלבטו מה להכניס לקאנוניזציה, הייתה להם מסגרת כיצד אמור להיראות התנ”ך. הם החליטו משיקולים שונים מה להכניס ומה להוציא. בין יתר השיקולים עמדה התפיסה שלהם – מהי מטרת התנ”ך.
   כך היה גם בתהליך הקנוניזציה הנוצרי.
   סוג של דוגמה לדבר ראיתי בשם פרנץ רוזנצוויג כאן
   http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/broyer3.htm
   כאשר טוענים נגד הסתירות בתורה, עלינו לזכור שהתורה אינה רק ספר בעל מספר מקורות (g/e/d/p), אלא גם ספר של עורך אחד, שראה בה יצירה הומוגנית.
   באותה מידה, גם אם מקורות התנ”ך רבים, יש לו עורך אחד. העורך הוא העם היהודי, שבחר להכניס לתוכו את הטקסטים המתאימים למטרה מסוימת (מטרה חינוכית). כמובן שהיו גם שיקולים זרים, אבל זה היה השיקול המנחה והרשמי.
   2. גם אם התנ”ך הוא “מגדיר זהות”, אני לא חושב שזו סיבה מספקת ללמוד אותו. גם בגלל שלא לכל אדם יש נטיות לאומיות כה מוצקות, שבגללן הוא ישקיע כה רבות בתנ”ך.
   וגם בגלל שכיום יש מגדירי זהות לא פחות חשובים. לימודי השואה ומלחמות ישראל אינם נופלים מלימודי תנ”ך.
   אז נכון שלתנ”ך יש ערך כמה שהגדיר את הזהות הלאומית.
   אבל אני לא חושב שזה טיעון ישכנע במיוחד, צעיר בתיכון שלא בא לו על בגרות בתנ”ך עכשיו.

   • לגבי עריכת התנ”ך – התנ”ך לא נערך, אלא נאסף. כלומר, בשלב שבו “ישבו הזקנים והתלבטו מה להכניס לקאנוניזציה”, כדבריך, התוכן של הספרים כבר היה די סגור, כך שהחלטה על הוצאת ספר בגלל כמה בעיות לא היתה מעשית כ”כ (ע”ע באגדה על הסתירות ביחזקאל שבגללן ביקשו לגנזו ולא גנזו). אגב, לא נראה ש”ישבו זקנים” וכו’, כי התהליך לקח מאות שנים.
     אמנם בהמשך חזרת בך וכתבת ש”העורך הוא העם היהודי” – זה הרבה יותר קרוב לאמת, וזה תורף דבריי למעשה! התנ”ך משקף את זהותו של העם היהודי, שנהג “לאחסן” אותה בספרים קדושים, בניגוד לעמים אחרים שהעדיפו אפוסים בע”פ, טקסים וכו’.

     לגבי התנ”ך כמגדיר זהות לעומת אלטרנטיבות אחרות – כמובן שכל מלחמות ישראל ועצם המגורים בארץ, הם בזכות התנ”ך בסופו של דבר, וכל חילוני מצוי מכיר בזה – אלא שהוא מוצא את הלימוד עצמו משעמם, וזה בסדר. אבל אתה מוזמן לנסות ללמד אותם גמרא בסגנון המרתק של הרב מיכי, ותראה מה ייצא…
     (הוא, אגב, התעלם לגמרי ממצב לימודי הגמרא במגזר הדתי – “כישלון מפואר” נראה לי תיאור מתאים – בטח ביחס להשקעה עצומה בשעות הלימוד וכו’)

5. ומישהו הזכירני אשכול ישן בפורום עצכ”ח בו נידונו עניינו עצמאות, תנ”ך, תלמוד והלכה:
   http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2956424&forum_id=1364
   ובעקבותיו הוספתי לסוף הפוסט כאן את התמונה הנפלאה הבאה המצויה שם:
   https://i1.wp.com/ivri.org.il/wp-content/uploads/2018/04/yiddishe_meluche.jpg

6. התנ”ך היה ויהיה לנצח ספר קדוש וחשוב!!!

7. לא הבנתי על מה ההתלהבות מהתלמוד.

   א. הוא לא דבר ה’, ודאי לא יותר מהתנ”ך.
   ב. ההיסטוריה שהוא מלמד לא שווה במשמעותה ואמינותה לזו בתנ”ך. אמנם התנ”ך מלמד אותה מנק’ מבט דתית ובצורה לא מדויקת לפעמים, אבל התקופות והתיאורים בו הרבה יותר מעניינים ומשמעותיים (בריאת העולם, המהפכה החקלאית, היווצרות העם, תקופת השופטים והמלוכה…)
   ג. אלה לא ערכי היהדות בכלל, ואתה לא באמת תוכל למצוא בו ערכים יהודיים שאין כבר בתנ”ך.
   ד. אם יתאפשר לי ללמוד תנ”ך או תלמוד אני אבחר 100% מהפעמים בתנ”ך.
   בתלמוד אין לוגיקה, יש מסקנה ידועה מראש וממציאים חוקים יש מאין כדי להגיע אליה. אין בו אגדות, יש פרופגנדה. קשה שלא להשתעמם מאי הרלוונטיות והמיסיונריות שבתלמוד.
   לדעתי הסיבה שאנשים לא אוהבים את התנ”ך היא בעיקר בגלל שמלמדים אותו עם פרשנות רבנית ולא בצורה רצינית שמעוררת מחשבה וביקורתיות.
   ה. “התלמוד הבבלי הוא יצירה יהודית מקורית וייחודית רק לנו”
   לא הייתי מתגאה בזה.

   • א. הוא לא דבר ה’ הוא בירור של דבר ה’ ובזה כבר יש לו יתרון על ספר בראשית נניח.
     ב. בטח המהפכה הנאוליתית ואתה אומר שבגמרא באים עם מסקנות מוכנות מראש, אבל באמת ספרישמות במדבר יהושע שופטים מלכים עזרא ונחמיה הם ספרי הסטוריה הרבה יותר מהגמרא.
     ג. אין כזה דבר ערכים יהודיים יש ערכים נכונים או לא ( לנכונים לדעתך אתה קורא ‘יהודים’).
     ד. רואים שלא למדת גמרא פעם אחת או שאתה לא יודע לוגיקה מהי.
     ה. שאל תתגאה.

8. אבל לא נסתפק רגע, כי בהיותינו זוכים לתורה שבעל פה האמיתית, בית דין הגדול שבלשכת הגזית למשל, ‘במקום אשר יבחר ד’ בתוקף לאומי חסונ ובטוח שלא יהיו משועבדים לחתימת התלמוד, ידרשו בתורה ויכריעו כאשר יראה להם. וגם ענן הקראי שאמר ‘חפישו באורייתא שפיר’, בזמן הגלות והפזור הרבה אשמה, וגרם לקרע חלק מישראל ולהבדילו מעל עם ה’ ואם היו לדבריו שומעים רבים בעמינו, אין די לבאר את האסון שהיתה שיטה חפשית כזאת מביאה להכות את ישראל לרסיסים. אבל, בהיות לנו חסן לאומי מלא אמץ וגבורה, אז הלא ‘מציון תצא תורה’, ותורה שבעל פה החיה שתשוב לאיתנה, ודאי יהיה לה עסק ישר עם תורה שבכתב. והמקרא שכתוב ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן’ או ‘אל השופט אשר יהיה בימים ההם’ יתקיים במובנו הרחב. ואז לא יוכל העם להתאונן שהוא סובל מתקנות שאינן לפי זמנו ומלימודים שאינם לפי דורו, כי רק השופטים שבדור הם יהיו מנהלי התורה ולהם החובה לשמוע.

9. הבאת שאלה:
   מה הייתם כותבים בתקציר שבכריכה האחורית של התנ”ך\התלמוד? נסו ותראו שתמיד משהו יישאר בחוץ!
   התשובה לכך: היא התפתחות זהות עם ישראל מתוך הקשר בין הבורא לבריאה.
   בנוסף יש ספר שמבאר את כל סדר התורה. שום פרשה לא באה במקרה במקומה.

   • נשארו בחוץ:
     * שיר השירים (אין עם ישראל + אין זהות [לפי הפשט])
     * איוב + קהלת (אין עם ישראל)
     נ”ב – מהו אותו ספר?

10. בשלושתם מונחת השאלה על הקשר בין הבריאה לבורא וישראל הוא עיקר הבריאה בו הקשר הזה מתגלה.
    שיר השירים על פי הפשט עוסק במהותו של קשר. והצטרפותו לתנ”ך מלמדת שהוא קשר בין הבורא לנברא. איוב גם כן. וקהלת על ניתוק הקשר שהוא הבל הבלים לבריאה ורק חיבור של “סוף דבר הכל נשמע את האלהים יראה ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם”.
    אז אולי נדייק יותר ונאמר: “התפתחות הקשר בין הבורא לבריאה”.

    • טוב, אלו סתם פלפולים, במחילה… אבל גם לשיטתך שיר השירים זו טאוטולוגיה: הוא נמצא בתנ”ך כי הוא קשור לבורא + בריאה. ומאיפה אנחנו יודעים את זה? עובדה שהוא הוכנס לתנ”ך…
      ושלא להוציא הגיליון חלק, אחתום בבדיחה טאוטולוגית-יהודית (מס’ 657 אצל דרויאנוב):

      בחבורה של מתנגדים ספר אחד מהם בגנותו של צדיק.
      היה שם גם חסיד אחד, קפץ וקרא:
      עפר לפיך! הרבי יש לו כל ערב-שבת גילוי-אליהו ואתה מתחצף לספר בגנותו.
      שאל המתנגד:
      זו מניין לך, שיש לו גילוי-אליהו כל ערב-שבת?
      השיב החסיד:
      מפיו הקדוש שמעתי.
      ליגלג עליו המתנגד:
      שמא הוא משקר?
      צעק החסיד:
      רשע! אדם, שיש לו גילוי-אליהו, ישקר?!
      (https://benyehuda.org/read/3710)