אחת המצוקות הקשות בהן נתקל הציבור הדתי, אי-שם בין היחס המפלה לנשים לבין איסור קטניות לאשכנזים, היא מצוקת דבר התורה לפרשיות תזריע ומצורע. בפרשת תזריע עוד אפשר לגרד משהו על לידה וברית מילה, אבל משם והלאה – קדחת! צרעת. כיוון שכך, אזרתי כגבר חלציי וחידשתי דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, והרי הם לפניכם, כשירות לציבור אומרי דבר התורה.
הזהו מקומן?!
כידוע, דבר תורה קלאסי פותח באקספוזיציה של “…ונשאלת השאלה”, שלאחריה דקדוק קלוש באיזשהו פסוק. אלא שבמקרה דנן אין צורך להתאמץ ולדחוק קושיה לפסוק זה או אחר, שכן השאלה זועקת ובוקעת מעצם קיומן של שתי הפרשיות האלו במקום הזה – והרי ברור שאין זה מקומן, כפי שיבהיר התרשים הבא:
הסבר: פרשת שמיני, שאמורה היתה לתאר את תהליך הקדשת המשכן, נקטעה בעקבות הקטרת הקטורת ה’פרטיזנית’ של נדב ואביהוא לפני ה’ – והקטיעה הזו מעוררת מייד את השאלה: איך באמת אפשר יהיה להיכנס לפני ה’ ולהקטיר קטורת? התשובה לכך ניתנת בפרשת אחרי מות, שפותחת – כצפוי – במילים “…אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”, ומייד מעניקה תשובה לשאלה: “בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ” – כלומר, רק אהרן, ורק בדרך הזאת. ואכן, שיאה של עבודת יום הכיפורים המתוארת שם הוא הקטרת הקטורת, ובכך נסגר המעגל הטראגי שנפתח במותם של נדב ואביהוא כשביקשו להקטיר קטורת (יש לתמוה, אגב, מדוע הקטורת לא נכללה בתכנון המקורי של הקדשת המשכן? ואכמ”ל).
קשה, אם כן, למה נדחפו לכאן פרשיות תזריע ומצורע, שמפריעות למהלך המתבקש של פרשיות שמיני ואחרי-מות?
בעיית (חוסר) הסדר הפנימי
על פי תרשים הזרימה של דבר התורה הקלאסי, כאן המקום לעבור לתירוץ לא ממש קשור ולהתחיל לחתור לסיום כל עוד יש מניין אנשים עֵרים. אבל כדי לאפשר להרחיב את דבר התורה גם למקרים הקשים בהם ‘תזריע’ נפרדת מ’מצורע’, הנפתי את ידי שנית כשהיא עמוסה בצרור קושיות נוספות. הקושי המשותף להן נוגע למבנה הפנימי של פרשיות תזריע-מצורע – שכן גם אם נסביר איכשהו למה הן נתקעו כאן, קשה מאוד להבין את ההיגיון שעל פיו סודרו בהן הנושאים השונים. וכדי להבין את חומרת הבעיה, אני מצרף כאן תרשים נוסף, קשה מן הראשון, ובו כל ?! מציין קושיה שתובהר מייד:
* הערה – יש מקום לבעל דין לחלוק הן על הקושיות וכ”ש על התירוצים שאציע בהמשך, ראו הערותיו הנוקבות של יש3 בעצכ”ח, אבל “מילה (שלי) דוחה את הצרעת” (שבת קלב:) וכ”ש שיש לומר דבר תורה:)
?! א – פרשיית היולדת
פרשת תזריע נפתחת בציוויים הבאים: “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ“. ושלוש תת-קושיות בדבר:
– “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ” – Jesus, איפה הגבר כאן?!
– “כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ” – איפה נזכרו ימי נידה בכלל?!
– “יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ” – מה זה קשור לכאן?!
מה שמעניין הוא, שלשתי תת-הקושיות הראשונות יש תשובה ברורה מאליה – כל הפרשיה הזו אין מקומה כאן, אלא בפרק טו:
[דיני נידה] וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ… [דיני גבר השוכב עם אשה] וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו… [דין יולדת – אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא.]
והכל ברור ומובן: אשה נידה טמאה שבעת ימים, גבר השוכב עם אשה נידה טמא כנידה, ואשה היולדת (כתוצאה ממשכב עם גבר) טמאה גם היא כנידה!
?! ב – פרשיית צרעת הבתים
מבנה פרשיות הצרעת מסודר במבנה של א-ב-ב-א: קודם צרעת האדם, אח”כ צרעת הבגד, אח”כ טיהור צרעת הבגד (ובסופה חתימה: “זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים…”) ולבסוף טיהור צרעת האדם (ובסופה חתימה: “זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת…”).
אלא שלאחר חתימת צרעת האדם, מתחיל פתאום סיפור חדש, ש’זורק’ אותנו למציאות בה בני ישראל נמצאים במדבר ועתידים להיכנס לארץ: “כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם”. בסופה של הפרשיה מופיעה חתימה חוזרת, שמסכמת את כל פרשיות הצרעת:
זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת. לְהוֹרֹת בְּיוֹם* הַטָּמֵא וּבְיוֹם* הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.
(נראה דצ”ל “לְהוֹרֹת בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר”, ראו מש”כ כאן לגבי הפונט העברי העתיק)
החתימה הפומפוזית הזו נראית מאולצת-משהו, ומזכירה מאוד את החתימה החוזרת “אֵלֶּה הַמִּצְוֹת…” בסוף פרשת בחוקותי, אחרי שפרק אחד בלבד קודם לכן כבר נחתם במילים “אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת…” (תופעה דומה קיימת גם בדברים ד, מה, ועל כל העניין ראו כאן). לצערי אין לי תשובה טובה חוץ מזו המקובלת על רוב ככל החוקרים ולפיה גם כאן, כמו בסוף ספר ויקרא, מדובר בהוספה מאוחרת לטקסט. כלומר, לאחר שהכהנים ‘גילו’ את בעיית צרעת הבית (=עובש), נדרשה התייחסות הלכתית לנושא, וזו נמצאה על ידי הוספת פרשיית נגעי בתים במקום המתבקש, והוא לאחר פרשיות הצרעת המקוריות.
?! ג + ?! ד – מה עם הנזיר והמת?!
טוב, כאן הקהל (העֵר + שלא קורא עלונים) עלול לנוע על כסאו בחוסר נוחות: לא די לנו באי-הסדר של ספר ויקרא, עד שאתה מוסיף לנו גם את ספר במדבר?! אבל החרש לא אוכל, שהרי פרשיית הנזיר היא מעין ‘אחות תאומה’ של פרשיית המצורע (התנתקות אדם מסביבתו, שבעה ימי טהרה, קרבנות), ואילו פרשיית טומאת המת היא המשך מתבקש לפרשיות הזב והנידה העוסקות בטומאת שבעה ימים!
ולראיה, בראש במדבר ה נכתב: “וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ” – הרי לנו מצורע, זב וטמא מת באותו פסוק!
כמובן שחוסר הסדר של ספר במדבר עצמו הוא מן המפורסמות (ע”ע פרשת סוטה ונזיר, קובץ הפרשיות בבמ’ טו ועוד) – אבל לא ברור למה דווקא פרשיית הנזיר וטמא המת ‘נדחפו’ אליו, במקום לשכון אחר כבוד בספר ויקרא?!
תשובה (חלק א) – שבעה ושמונה
אוקיי, הגענו לשלב בו יש לפרוע את השטר ולהתחיל לענות למקבץ השאלות שהשתרגו על צווארנו – אך כגודל הקושיה כן גודל התשובה, ועל כן נחלקה לשני חלקים.
הבסיס לתשובה נמצא במכנה המשותף של פרשיות תזריע-מצורע, אליו שמו לב כבר רבים וכן שלמים, הלא המה המספרים 7 ו-8: המצורע מוסגר בכפולות של שבעה ימים, ולאחר שבעה ימי טהרה מגיע היום השמיני בו הוא נטהר; תהליך דומה עובר על הזב והזבה, הסופרים שבעה ימי טהרה וביום השמיני מביאים קרבנות; וכמובן שברית המילה היא ביום השמיני, לאחר שבעה ימי טומאה של האם. (אגב, קאסוטו מחדש כי בפרשיות אלו ישנם שבעה מיני טומאה [בע”ח, יולדת, נגעים, זב, קרי, נידה, זבה] ושבעה מיני נגעים, המנויים בסוף פרק יד [נגע צרעת, נתק, צרעת בגד, צרעת בית, שאת, ספחת, בהרת] – ראו אנצ”מ ב, ‘ויקרא’, עמ’ 882).
כעת, אם נחזור לאירועי פרשות צו + שמיני, נראה שגם שם אהרן ובניו התכוננו לעבודה במשך שבעת ימי המילואים, וביום השמיני הפרויקט הושלם וה’ התגלה באש במשכן – ורמז לקשר הזה מצאתי כבר במדרש (קהלת רבה יא) על הפסוק ששימש ככותרת הפוסט הזה:
“תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה – רבי יהודה פתר קרייא במילואים: ‘תן חלק לשבעה’, אלו שבעת ימי המילואים… ‘וגם לשמונה’, דכתיב ‘ויהי ביום השמיני’. רב הונא אמר: ‘תן חלק לשבעה’, אלו שבעת ימי הנידה, ‘וגם לשמונה’, אלו שמונה ימי המילה.
הבחירה לפתוח דווקא בפרשת הלידה – שמקומה הטבעי אמור להיות בפרק טו – נעשתה משום שהדגם של 8-7 מופיע בה בצורה מודגשת ומיידית (לאחר הוספת הציווי על המילה, שנוסף בדיוק לשם השלמת הדגם). בפרשיות המצורע והזב, לעומת זאת, הדגם הזה מופיע ‘לאיטו’, ולכן פרשיית הלידה הקצרה קדמה להן.
המעגל שנפתח ב- 7 והמשיך ב- 8-7, נסגר שוב ב-7 בפרשת אחרי-מות, שם מתרחש האירוע הגדול בחודש השביעי, ובו מזה הכהן דם בכפולות של שבע פעמים על הפרוכת ועל מזבח הזהב.
כדי לשמור על הערנות, הנה תרשים ההבהרה המתבקש:
תשובה (חלק ב) – הדחקת המוות והפוסט-טראומה של הכהנים
כפי שאולי שמתם לב, התשובה היפה לעיל לא עונה על קושיות ג-ד – ולהיפך: היא רק מדגישה את התמיהה על השמטת פרשיית הנזיר: שהרי גם הנזיר שמת עליו מת טמא שבעת ימים, וביום השמיני מביא קרבן (= דגם ה-8-7) – ומה היה יותר מתאים מאשר לשלב גם אותו בפרשת מצורע?!
וכאן נראה לי לחדש דבר שלא שערום אבותינו, והוא הפחד הכהני מהמוות. ולשם כך אקדים ברשותכם ציטוט מאת גדול חוקרי ספר ויקרא (ועוד), פרופ’ יעקב מילגרום:
מדוע יש רק שלושה מקורות של טומאה — נבלה, נגע עור וזיבה? חייבת להיות תאוריה כוללת שתסביר את כל המקרים הללו. יתרה מזאת, מכיוון שהתופעות שהוגדרו טומאה הן הפותחות את תהליך הסינון שיזמו הכוהנים, הרי שה”מסנן” חייב להיות פרי המצאתם. לשון אחרת, חוקי הטומאה יוצרים מערכת שמכוונת על ידי רציונל כוהני. רציונל זה מתבהר כאשר אנחנו תופסים שיש מכנה משותף לשלושת מקורות הטומאה הללו והוא המוות.
(ויקרא: ספר הפולחן והמוסר, עמ’ 12-11. ההדגשות שלי.)
הרעיון לפיו המוות הוא המכנה המשותף בין טומאות הצרעת, הזיבה\קרי והנידה הוא מבריק (אם כי נדמה לי שראיתיו בשם מישהו אחר [עדכון – ראו בתגובות]), ומעמיד אותנו על מטרתו של המקור הכהני בפרשיות האלו: הרחקה מהמוות. פרשת שמיני, כזכור, נקטעת עקב מותם הטראגי של נדב ואביהוא – ולאחר הסיפור הזה מורגש צורך עז להרחיק ולהבדיל את האדם הישראלי מכל מה שקשור במוות ובסמליו: החל מהרחקה משכרות (הדומה במעט למוות), דרך צמצום משמעותי של היתר הריגת בעלי חיים למאכל והרחקה מנבלות ושרצים, ועד הרחקה מדם טמא, מצרעת ומזיבה.
אלא שהמוות עצמו – זה שבשלו כל הסער הזה – לא מוזכר כלל בפרשיות האלו, ואדרבה – פרשת תזריע פותחת דווקא בתיאור מודגש של לידה = היווצרות חיים חדשים!
הסיבה לכך, לדעתי, היא מעין פוסט-טראומה של המקור הכהני: מותם של נדב ואביהוא הפר בצורה ברוטלית את כל הסדר הקדוש של ספר ויקרא, ובכך זעזע את כל עולם המושגים הכהני; רק בפרשת אחרי-מות (= פוסט-מורטם!…) מורגשת התאוששות ראשונה מהטראומה, וכדי ‘לעכל’ אותה מוצע הטקס המסובך של יום הכיפורים, שחלק ממנו הוא שילוח שעיר לעזאזל, אולי הדוגמה הבוטה ביותר ל’פשרה’ שנאלצו הכהנים לעשות עם האמונות המאגיות של העם. וכך כותב – בהקשר מעט שונה – אותו יעקב מילגרום ממקודם (עמ’ 11):
אין ספק שהפחדים שנבעו מאמונות תפלות בדבר כוחו ההרסני של הקודש הטרידו את הכוהנים. הם חששו שפחד כזה ירחיק את ההמונים מהמקדש… ולפיכך לימדו את העם את ההפך, שקדושת האל מייצגת את כוחות החיים… ושקדושה זו תמית רק אם ייגש אליה אדם בצורה שאינה מותרת לו.
“פחד המוות” הזה מסביר את היעדרן של פרשת טומאת מת (במדבר יט), ובעיקר את היעדרה של פרשיית הנזיר (שם ו), שכאמור מכילה גם היא דגם של 8-7 והיתה ראויה להיכלל בפרשת מצורע – אלא שהיא הנותנת; דגם ה-8-7 בפרשיית הנזיר מבוצע כאשר… מת עליו מת!
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים…
בסיומו של כל דבר תורה מקובל לייחל לגאולה (“ויהי רצון ש…” וכו’), אז במקום זה אני מעדיף לצרף גם לכאן תרשים המחשתי, לסיכום החלק השני של התשובה – ויהי רצון שיהא הדבר שקול כאילו וכו’…
הכוזרי כבר קישר בין נידה וזיבה למוות.
הדרשנים טוענים גם שהלידה היא התרוקנות חיים של האם. דחוק לדעתי.
קישור טומאה- מוות נעשה ע”י הריה”ל בכוזרי וכך היה מקובל לפרש העניין אחריו.
בדור האחרון הציע הרב יהודה הנקין לשכלל ההסבר כך שיכלול גם את היולדת הטמאה (הגם שלידה הינה הפך המוות) בכך שאין המדובר בהרחקה ממוות אלא בהרחקה מהניגוד לאלוקות- ובאותה מידה שאיננו מת איננו נולד וע”כ הטומאה בשניהם שווה.
אני הצעתי הסבר יותר משוכלל משל הרב הנקין אך כעת לא זכור לי מה הוא היה ):
אהה, זכרתי שמישהו קדם למילגרום! לחיבת הקודש והתיעוד בבלוג, הריני לצטט את הכוזרי (מאמר שני, ס):
***
כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין עֵרֶךְ בֵּין שִׂכְלֵנוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִטְרַח לְבַקֵּשׁ עִלַּת אֵלֶּה הַגְּדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, מִבִּלְתִּי שֶׁאֶגְזֹר שֶׁהוּא כֵן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל, וְהָאֵבֶר הַמְּצֹרָע כַּמֵּת וְהַזֶּרַע הַנִּפְסָד כֵּן,מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בַעַל רוּחַ טִבְעִי מוּכָן לִהְיוֹת טִפָּה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנָּה אֱנוֹשׁ, וְהֶפְסֵדוֹ כְנֶגֶד כֹּחַ הַחַיּוּת וְהָרוּחַ.
https://he.wikisource.org/wiki/ספר_הכוזרי_מאמר_שני_(אבן_תיבון)
ובגלל הדימוי למוות האשה מנודה, מורחקת מן המקדש ולדעת הרמב”ן גם אסור לדבר אתה ומבטה מזיק.
חז”ל דאגו לקשר את פרשת מצורע ללשון הרע, מה שהקל על הדרשנים.
טוב, זה הפך לנדוש נראה לי כבר בימי חז”ל… (מעין “רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור מתנמנם”:)
דרשנים בימי קדם יכלו לדבר על נידה וזבה בריש גלי, זה היה חלק מהווי החיים היומימי. האם תעלה היום על דעתך לשאול את עמיתתך לעבודה, “תסלח לי גבירתי, האם את נידה? אם כן נא לא לטמא את כסאי ונא להתרחק מקופסת החלב שלי”.
היום זה בלתי אפשרי, לא נותר לנו אלא לסגת אל מחוזות לשון הרע.
נכון, ובתלמוד יש עשרות אמירות ומעשים שהיו גורמים לגדולי דורנו להחוויר\להאדים אם היו נאמרים היום. ועדיין, קשה למצוא איזושהי תובנה דרשנית מעניינת שעולה מדין שיער צהוב, או שקערורות ירקרקות אדמדמות וכו’…
הצבע הלבן והשחור הם פשיטות, כי שחור אין בו שום צבע ואילו לבן כולל את כולם ולכן כהן גדול משמש ביום כיפור בבגדי לבן. הצבעים האחרים הם חלקיים ולכן הם חריגה מסדר הבריאה וכו’
בס”ד ד’ טהרות ע”ח
פרשיות הטהרה לא מופיעות כאן כתוצאה מ’תאונה היסטורית’. אחרי שהוקם המשכן ונתבארו סדרי הקרבנות – מבארת התורה שלמקדש צריך לגשת ביראה ובזהירות. ומה שקרה ביום השמיני המחיש לעם מה קורה כאשר ההתלהבות אינה מלווה בזהירות יתירה.
בהמשך מבארת התורה שיש לחיות חיים של טהרה – והתורה מבארת איך נשמרים מהטומאות ואיך מיתקנים ומיטהרים מהן. החל בטומאות קלות שדי להיטהר מהן בטבילה, והמשך בטומאות המצריכות הרחקה, אם לזמן קצוב ואם לזמן בלתי קצוב, ובסופן צריך להקריב קרבן שעל ידו חוזרים אל הסדר. ובפרשת אחרי מות מתבאר שאף המקדש צריך כפרה מטומאות בני ישראל אחת בשנה.
בטהרה משיא הטומאה, המוות, תטפל התורה רק לקראת הכניסה לארץ החיים, שבה יתחיל פתח התקווה לתיקון טראומה זאת, המעיקה על האנושות מיום גירוש האדם מגן עדנו!
בברכה, ש”צ לוינגר
טוב, זה לא ממש עונה לשאלות, אבל אעיר רק על מש”כ “בטהרה משיא הטומאה, המוות, תטפל התורה רק לקראת הכניסה לארץ החיים” – ונתעלם ממך שבשלב הזה חטא המרגלים עוד לא קרה, וככל שהקורא יודע בני ישראל אמורים עוד דקה וחצי להיכנס לארץ.
בס”ד כ”ו בניסן ע”ח
לאברהם – שלום רב,
לשאלה מה עושות פרשיות הטהרה בין שמיני לאחרי מות, עניתי שפרשת אחרי מות היא המשך עניין הטיפול בטומאות, ומבארת שכשם שהיחיד צריך כפרה בקרבן בהיטהרו מחלק מהטומאות – כך המשכן צריך כפרה ‘מטומאות בני ישראל’ ודרך כפרה זו מבוארת בפרשת אחרי מות.
לגבי השאלה מדוע לא הוכנס כאן גם הטיפול בשיא הטומאות, בטומאת המת, עניתי שכדי להיטהר מטראומת המוות, שהיא נוראה לא לכהנים בלבד אלא לכל אדם, צריך כוחות נפש גדולים ואדירים לאין שיעור.
אם טומאת נבילות, נדה וצרעת וכיו”ב הן ‘תקלה’ הניתנת לתיקון ב’מוסך’, טבילה קרבן וכיו”ב – הרי המפגש עם המוות מביא את האדם לתחושה של ‘טוטאל לוס’, לשם מה להמשיך לחיות הלאה כשהסוף בלתי נמנע?
אין מרפא לתחושה מדכאת זו, אלא בתובנה ששירת חייו של אדם אינה נפסקת במותו. כל מעשיו ושאיפותיו בחייו עוברים כאפר הפרה אל המים החיים המשקים ונותנים חיים לבאים אחריו שימשיכו את מפעל חייו.
תובנה זו יכולה לצמוח כאשר קיימת ההכרה שהווייתו של היחיד אינה נפרדת, אלא הוא איבר מהכלל. והכרה זו לא יכולה לצמוח במדבר. היא נוצרת רק בארץ, כשחיים תוך תביעה מתמדת של ‘ואנשי קדש תהיו לי’ ובאחווה של ‘ואהבת לרעך כמוך’, כשמסוגלים לוותר על הקניין הפרטי בשמיטה ויובל – אז ניתן לדבר על ריפוי מטהר של חדלון המוות.
ולפיכך זקוקה פרשת הטהרת מטומאת המוות להקדמה של פרשיות קדושים אמור בהר ובחוקותי, המלמדות להיות בקדושה באהבה ובאחדות, ולא רק ללימוד אלא לעמידה ממש על סיפה של הארץ. אילו זכינו היתה פרשת חוקת נאמרת מיד עם שוב המרגלים ותחילת המסע אל הארץ, ומשלא זכינו – היה צורך בארבעים שנות הבשלה שהביאו למוכנות נפשית לחיי אומה בארצה.
בברכה, ש”צ לוינגר
בס”ד כ”ו בניסן ע”ח
הרעיון שהצעתי בפיסקה הרביעית, שהפרה הנשרפת ואפרה מתמזג במים החיים ומטהר את האדם, מסמלת את האדם שמת אך שאיפותיו ומפעל חייו ממשיכים להשפיע ולהחיות את הבאים אחריו – הולך בכיוון של התיזה שהציע ‘בעל האכסניא’ בדיסרטציה שלו, שבעלי החיים מסמלים במקרא תכונות אנושיות.
הפרה מסמלת את הפריון, נתינת החיים, ואת ההנקה, הענקת כוחות חיים לדור הבא. הצבע האדום מסמל את הרצון להתבלט ולהטביע חותם מרשים בעולם, והיותה ‘תמימה אשר לא עלה עליה עול’ – מבטא את שאיפת האדם לחירות. כל אלה קיבלו מכה קשה עם מותו של האדם, אך לא לגמרי. הם יכולים להוות מקור מים חיים שימריץ את הדור הבא להמשיך את מה שהתחיל האדם.
בברכה, ש”צ לוינגר
בס”ד א’ אייר ע”ח
בסוף פרשיות הטהרה (תזריע-מצורע) בא הסיכום: ‘והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני’ (טו,לא). הנכשל בטומאות – מטמא לא רק את עצמו, אלא את משכן ה’, ולכן גם על המשכן יש צורך בכפרה: ‘וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם’ (טז,טז).
חמורות מהן הטומאות שבפרק יח, תועבות העריות, ‘מעשה ארץ כנען וארץ מצרים’, המטמאות לא רק את המשכן אלא את הארץ, ועליהן מזהירה התורה: ‘אל תטמאו בכל אלה… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
אחרי הזהירות מלטמא את המקדש והארץ, באה פרשת קדושים ומצווה ציוויים יתרים על ‘הצו הקטגורי’ האוניברסלי, ציוויים בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, שתכליתם: ‘והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה’, ואבדל אתכם מן העמים להיות לי’ כ,כו) – ציוויים שעל ידם נהיה מיוחדים לה’ וקשורים אליו יותר מכל העמים.
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס”ד ל”ג בעומר ע”ח
בהתאם לשיטת בעל-האכסניא שבעלי חיים מסמלים תכונות אנושיות – ניתן להסביר את ההבחנה בין שתי הצפרים בטהרת המצורע ושני השעירים של יום הכיפורים.
הצפרים מסמלות במקרא בין השאר את השאיפה לחופש (הבאתי כמה דוגמאות בתגובתי על ‘ציפור ישראלית בגלות יוונית’). צפצוף הצפרים מבטא את הדיבור החופשי הספונטני, שאליו חוזר המיטהר עם חזרתו אל החברה האנושית שממנה הורחק.
הוא חוזר להיות ‘ציפור חופשית’ הממלאת את פני השדה בציוצה הספונטני, אך עליו להיות מודע לצד ההרסני שיש בדיבור חסר גבולות וביקורת עצמית. דם הציפור השחוטה יזכיר לו שיש גם ח”ו ‘מות ביד הלשון’, וזכרה המלווה את הציפור החיה – יביאה לזהירות בכוח הדיבור שינוצל כראוי.
ושני שעירי העזים מסמלים את תכונת העזות, שהיא טובה כשהיא מוקדשת לה’, שלא ליבוש מפני המלעיגים ולא להיגרר לדרך חטאים, אך אינה טובה כשהיא מביאה לזלזול בערכים ובאנשים יקרים.
ההבדלה בין שני השעירים – מלמדת את האדם את הצורך להבחין בין מידת העזות השלילית , לבין ה’עוז’ החיובי, הנחוץ לשב כדי לעמוד בפני פיתויים וחברה רעה שאליהם הורגל, ולאחוז בעוז בדרך הטוב והישר.
בברכה, ש”צ לוינגר
שילוב העוז והענווה הנצרך ל’בעל התשובה’ – בא לידי ביטוי גם בשילוב בין עוצמת הארץ לשפלות האזוב ובין ברק בשני לקטנות התולעת שבטהרת המצורע!
לגבי טומאת יולדת- וורט ששמעתי מהרב יצחק בן דוד (ביוטיוב) הוא שלידה, בדומה למוות, היא מפגש מטלטל של האדם עם טבעו הגופני וכניעה לו.
ולכן לבודד את היולדת כמו נידה? ראי לעיל.
לולא דמסתפינא…
מדוע מילה נוהגת ביום השמיני?
ונראה, שנשים רבות מתו בלידתן, ולאחר שקם הבעל מהשבעה ניתן היה למול את הבן.
ושוב עניין המוות עלה בחלוננו.
או-וואה, זה כבר קיצוני!:)
בס”ד א’ באייר ע”ח
לשלומי – שלום רב,
יותר מסתבר לדמות את המילה ביום השמיני, למה שנאמר: ‘שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה”. באקט המכאיב של המילה יש צד של ‘קרבן’, המלמד את היהודי הקטן והוריו שלפעמים צריך גם להקריב משהו מן הנוחות וההנאה לשם ה’. אך לפני כן נותנים לאם ולבן לשמוח יחד ולהיקשר באהבה. אחר כך ילמדו שיש בחיים גם סבל!
בברכה, ש”צ לוינגר
ביולדת נאמר, “בכל קדש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא”
מניין הגיע המקדש? בכל הפרשיות, לפני ואחרי מוזכר רק אהל מועד.
וכל הטעמים המסבירים מדוע יולדת מטמאת בגלל הדימוי למוות ממש דחוקים.
אכן איזכור מוזר קצת – אם כי המקדש נזכר פעמיים קודם לכן: “מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ”, “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”.
ולגבי הדימוי למוות – החוקרים מציעים הסבר קרוב, מצ”ב מתוך עולם התנ”ך לפרק יב:
“בחברות הקדומות עוררו האונות המינית והפריון רגשות עזים, במיוחד לגבי תפקידם ופעולתם של הזרע, הוסת והלידה. היולדת, שזה עתה הפגינה פוריות, היתה פגיעה במיוחד, במונחים דתיים. היא משכה אליה את הכוחות הדמוניים, ששאיפתם היא לאבד את החיים.”
בס”ד ח’ באייר תשא”ף
היולדת בשבועות שאחר הלידה פגיעה לאו דווקא בשל ה’כוחות הדמוניים’ של חוקרי המקרא, אלא משום שהלידה היא תהליך קשה פיזית, המלווה בכאבים דימומים וכו’. לא בכדי נחשבת היולדת במשך שבוע ל’חולה שיש בו סכנה’ ובמשך חודש שלם אחרי הלידה – נחשבת היא כ’חולה שאין בו סכנה’.
גם בתקופתנו, עם כל שכלולי הרפואה המודרנית, מתוארת התקופה שאחרי הלידה כ’תקופה מתישה של הסתגלות, של עייפות מתמדת, של סערת רגשות. לצד תחושת השמחה והסיפוק, מתעוררים רגשות אחרים קשים יותר, כמו חוסר אונים כעס תסכול אכזבה עויינות דחייה ודכדוך. נשים רבות יותר ממה שניתן לשער עוברות משברים בתקופה זו. קשיים אלה חריפים יותר כיום בחברה המודרנית יותר מאשר בעבר… ונוצר מצב שבו התמיכה הניתנת ליולדת ע”י משפחתה, פחות זמינה’ (טלי סמני ומירי נהרי, ‘השבועות הראשונים אחרי הלידה – חווייה בקרב יהודי אתיופיה’).
כותבות המאמר שראיינו נשים באתיופיה, בה עברו היולדות ל’מרגם גודג’ו’ (בקתת הנידות והיולדות) מציינות ‘כי מרביתן חוו חווייה זו כחיובית ומעצימה’. היולדת היתה פטורה במשך 40/80 יום מכל עבודות הבית. אפילו אוכל לעצמן לא היו צריכות להכין, אלא חברות וקרובות משפחה היו מכינות אוכל בחוץ ומביאות להן. היולדות לא היו בודדות. המילדות היו נשארות איתן בבקתת היולדות כמה ימים, ובדרך כלל היו איתן במשך כל הזמן נשים נוספות – נידות או יולדות – והיה זה עבור היולדת זמן של מנוחה והסתגלות אל התינוק תוך קבלת הדרכה מנשים מנוסות יותר. חופשת לידה של 40/60 יום ללא עול של עבודות הבית ובסביבה נשית תומכת.
מעין בבואה למצב זה, משמשים כיום ‘בתי החלמה ליולדות’, המאפשרים ליולדת ותינוקה לחיות זמן מה באוירה תומכת, המלווה בעזרה והשגחה רפואית, המאפשרות להן מנוחה ואיסוף כוחות לקראת החזרה הביתה, ולא לצאת ישר מבית החולים לשגרת הבית המתישה.
בברכה, ש”צ
המנהג שנהגו ‘ביתא ישראל’ שבאתיופיה, שהיולדת היתה מתרחק. מביתה 40 יום לבן ו-80 יום לנקבה – לא מיישב עם האמור בתורה שהיולדת טמאה רק שבעה ימים לבן וארבעה עשר יום לבת, והימים 8-40/15-80 הם ‘ימי טהרה’ שבהם ‘תשב בדמי טהרה’. בימים אלה נחשב היולדת כטהורה ומותרת לבעלה, רק עליה להימנע מאכילת קדשים וביאה אל המקדש, והיא נחשבת כהגדרת חז”ל כ’טבול יום ארוך’.
בברכה, ש”צ
המשכן נקרא ‘מקדש’ בכמה מקומות בס’ ויקרא: ‘וכפר את מקדש הקדש’ (טז,33)’ומן המקדש לא יצא’ (כא,יב); ‘ומקדשי תיראו’ (יט,ל;כו,ב).
אם דיני היולדת נועדו להיות “חופשת לידה של 40/60 יום ללא עול של עבודות הבית” היה צריך לכתוב “בכל אוכל לא תיגע ואל המטבח לא תבוא…” :)
לכן אומר אני הדרש יידרש, אבל הפשט הוא שזה קשור למציאות מטאפיזית (בעינינו) של טומאה וטהרה, וההסבר שקושר את זה למוות \ כוחות טומאה וכו’ הוא הכי סביר.
בס”ד כ”ד לעומר תשא”ף
לאברהם וליש – שלום רב,
לא אמרתי שדיני הטומאה נועדו לתת מנוחה למי שסובלת מכאבים. אבל כבר ריה”ל בכוזרי ביאר שהטומאות קשורות תמיד במצבי אובדן סבל וכאב. הטומאה הגדולה ביותר ‘אבי אבות הטומאה היא האדם המת. טומאה קלה יותר יש בבעלי חיים מתים וכן יש טומאה במצבים של חולי סבל ואובדן, כצרעת וזיבה.
הנידה נקראת בתורה ‘דווה’, שכן המחזור החודשי מלווה תדיר בסבל וכאב, ואף היולדת, יחד עם השמחה על לידת הוולד – עוברת היא כאב וייסורים בשבועות הראשונים שאחרי הלידה, ולכן ‘כימי נדת דוותה תטמא’ 7/14 ימים.
גם לבן הבין שאישה נידה קשה לה, ולמרות השתוללות זעמו על גניבת אלהיו – לא העלה בדעתו להקים את בתו ש’דרך נשים לה’ מכר הגמל ‘ מכר הגמל עליו ישבה, אין מחייבים אישה במצב של דווי אפילו לקום מפני אביה.
התפיסה של המקרא – בניגוד למצרים או לנוצרים – היא שהגישה את ה’, והקריבה אל הקודש והמקדש – צריכה לבוא מתוך חיות ושמחה, וכתיאורו של הושע ‘אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג’ (שמכאן למדו בברכות ו’ שיש לרוץ אל בית הכנסת ואל בית המדרש). הכואבים והדוויים ממתינים לריפויים ואחריו הם שבים לעלות אל בית ה’ ‘בקול רנה ותודה’.
וכפי שהזכרתי, בתהליך ריפוייה של היולדת יש שני שלבים. 7/14 יום שבהם היא טמאה ‘כדווה בנדתה’ ו-33/66 ‘ימי טהרה’ שבהם היא נחשבת כהורה, ורק מנועה מלאכל בקדשים ולבוא אל המקדש, עד שבסיום ‘ימי טהרה’ היא מביאה את קרבנה המסמן את חזרתה לחיי המקדש.
‘דמוני תקופת המקרא’ מקבלים את ההקצבה השנתית – השעיר המושלך אליהם ‘לעזאזל המדברה’ – ובתמורה מתבקשים הם לצאת מחיינו ולא להידחף אל עולמם הדתי של עובדי ה’.
בברכה, ש”צ
הרש”ר הירש עומד על הצמידות של איסור ‘ואיש אשר יקח את אחתו’ לאיסור ‘ואיש אשר ישכב את אשה דוה’ (ויקרא כ,יז-יח), ומסביר שהקשרים של איש ואשתו בימי נדתה הם קשרי האהבה של אח לאחותו, קשר נפשי רצוף הקשבה ועזרה אך לא קשר של ריגוש מיני.
אפשר לדמות את הקשר בין איש לאשתו בימי נדתה גם לקשר שבין ארוס לארוסתו, קשר נפשי ללא מגע פיזי. הטבילה מסמנת חזרה אל חיי הנישואין, כניסה מחודשת לחופה.
בס”ד י’ איר תשא”ף
בעקבות חטא עץ הדעת נגזרו על האדם ואשתו המיתה וייסורי תהליך הלידה ‘בעצב תלדי בנים. המפגש של האדם עם המוות ועם ייסורי הלידה את הפצע הפעור בחייה של האנושות – חטא עץ הדעת.
אף הצרעת הבאה כעונש על דיבור לא טוב – מזכירה את חטאו של הנחש שהסית את האדם ואשתו בדברו סרה נגד האלקים, ונענש בהרחקה תמידית מהאנושות, איבת עולם בין הנחש לאדם. אף מהאלקים הורחק הנחש, כדברי חז”ל, במצאו את מזונו תמיד בעפר ללא צורך לבקש מא-ל אוכלו.
‘טמא’ ו’טמן’ קרובים זה לזה. הסתגרותו של הטמא מבטאת בושה כלפי האלקים הכועס עליו, כאמור לגבי מרים ‘ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים’. כשם שאדם ואשתו התחבאו מפני ה’ עקב בושתם מחטאם. וכך מביא המפגש עם גזירת המוות והייסורים, תוצאת חטא האדם – להיטמאות = להיטמנות.
ובע”ה כשיתוקן חטא עץ הדעת ויקויים ‘בלע המות לנצח ומחה ה’ דמעה מעל כל פנים’ – תסור גם החרפה, ותחת ההיטמנות בבושה – יבואו התגלות וגילה.
בברכה, ש”צ
ש”צ
מנוחה, ניחא, מדוע טומאה?
ובקתת היולדת משמשת לבקתת נידה, איך אתה מנהל בית בצורה כזו?
וממה שהוזכר למעלה שרק בימי טוהר של יולדת מוזכר המקדש, אתה למד ששאר דיני טומאה וטהרה נוהגים גם בחולין.