התורה מחזיקה בשיא ספרותי מעניין, שמעולם לא זכה להכרה רשמית: יש בה את המספר הגבוה ביותר של דיאלוגי אדם-חיה לכמות מילים נתונה. המספר, אגב, הוא שניים: הדיאלוג בין הנחש לחוה (בראשית ב) והדיאלוג בין בלעם לאתונו, בפרשת השבוע הנוכחית (במדבר כב). אל תנסו להיראות מופתעים, אני מניח שזה לא ממש עניין אותכם – אבל בכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, בכל הספרות האֶפִּית של המזרח הקדום יש סה”כ 2-3 דיאלוגים בין בעלי חיים לאדם – וצריך לזכור שהספרות הזו כוללת טקסטים בהיקף עצום, ממסופוטמיה דרך אוגרית ועד חת ומצרים העתיקות.

לעובדה המוזרה הזו התוודעתי בעודי מעיין במאמר מרתק של חוקר המקרא ג’ורג’ סברן (George Savran, יהודי ואפילו דתי, אגב) בו הוא משווה בין סיפור האתון לסיפור הנחש. כידוע, כשקוראים מאמר הכי חשוב זה הערות השוליים – ואכן בהערה 17 מצאתי כתוב שדיבור אנושי-חייתי הוא נדיר מאוד בספרות המזרח הקדום; והראיה, שאותו סברן מעיד שם שהוא מצא רק 2 דוגמאות כאלו, בספרות המצרית העתיקה. כמובן שלא סמכתי עליו, אלא רצתי מייד לבריטיש מוזיאום לקרוא בעצמי בלוחות החימר האכדיים ש… טוב, לא להגזים, אני הקטן הסתפקתי בקריאה מהירה של כמה אנתולוגיות חלקיות שתורגמו לעברית –המצרית של י’ גרינץ (סיפור ארוך הכולל פרות מדברות), החיתית של א’ זינגר (דיאלוג קצרצר בין מלך לנשר), והמסופוטמית של ש’ שפרה וי’ קליין (ללא תוצאות). בנוסף חרשתי את ANET על מפתחותיו, וגם שם לא מצאתי מזור, ובקיצור, סברן צודק – אין כמעט דיאלוגים בין אדם לחיה בספרות האפית של המזרח הקדום.
עדכון – פרופ’ אורי גבאי טרח לעדכנני כי באפוס השומרי אנמרכר ואנסוחכשדנה (שלא מופיע באנתולוגיה של שפרה וקליין) מופיע מכשף שגורם לפרה + עז לדבר עמו – ראו כאן באנגלית, שורות 170 והלאה. וברוך שחלק מחכמתו וכו’..

אכילס vs כְּסַנְתּוֹס

אכילס וסוסו (נניח)

אבל מסתבר שמה שאין במזרח, יש במערב. למזלי, התרתי לעצמי ללמוד חכמה יוונית בשעה שאינה יום ואינה לילה, ובעודי קורא את האיליאדה המיוחסת להומרוס זי”ע, הגעתי מותש מקרבות לסוף השיר התשעה עשר. בשיר הזה מתחולל מהפך דרמטי – אכילס סירב עד כה להשתתף במצור היווני על טרויה, בשל זעמו על אָגָמֶמנון מלך היוונים שלקח את פילגשו; אלא שאחרי שהֶקטור הטרויאני הרג את פַּטְרוֹקְלוֹס, חברו הקרוב, אכילס מחליט סוף סוף להיכנס בעובי הקורה ולצאת להילחם. או-אז הוא קופץ למרכבה שלו, ופונה אל שני סוסיו, כסנתוס ובליוס, בקריאה נרגשת (שורות 403-400):

כְּסַנְתּוֹס וּבַּלְיוֹס, פְּרִי-בֶטֶן פּוֹדַרְגָּה*, מִסּוּסִים הֻלָּלוּ! (נימפה מיתולוגית)
עַתָּה הֵיטִיבוּ וְחִשְׁבוּ לְמַלֵּט אֶת-נֶפֶשׁ רוֹכֶבְכֶם
אֶל-מַעֲרֶכֶת דַּנָּאִים*, עֵת נָשׁוּב שְׂבֵעֵי-מִִלְחָמָה, (אחד משבטי היוונים)
אַל-תִּטְּשׁוּנִי, כְּנָטְשְׁכֶם אֶת רֵעִי פַּטְרוֹקְלוֹס שָׁם חָלָל!

מסתבר שפנייה אל סוסים בקריאת דרבון היא דבר מצוי באיליאדה (ח, 184; כג, 402) – אבל החידוש המפתיע כאן הוא תגובתו של הסוס כסנתוס לקריאתו של אכילס (שורות 418-404):

עָנָה לוֹ כְּסַנְתּוֹס הָעַז וּמְהִיר-הָרַגְלַיִם…
הֵרָה* לִבְנַת-הַזְּרוֹעוֹת הִיא נָטְעָה בְקִרְבּוֹ אֶת-קוֹלוֹ: (אֵלה, אשת זאוס)
“גַּם הַפַּעַם נְפַלֵּט חַיֶּיךָ, אֲכִילֵס הָעִזּוּז;
אֶפֶס יוֹמְךָ כְּבָר קָרַב, וְלֹא בְאַשְׁמָתֵנוּ אֲנַחְנוּ,
בְּאַשְׁמַת הָאֵל זֶה הַגָּדוֹל וְהַגְּזֵרָה זוֹ הַכֹּל-יְכֹלָה.
לֹא בַּאֲשֶׁר פִּגַּרְנוּ אוֹ הָיוּ רַגְלֵינוּ עֲצֵלוֹת
גָּזְלוּ הַטְּרוֹיִים אֶת-נֶשֶׁק פַּטְרוֹקְלוֹס הָאִישׁ מֵעַל כְּתֵפָיו.
לֹא, כִּי הָאַדִּיר בָּאֵלִים*, בֶּן-לֵטוֹ יְפַת-הַמַּחְלָפוֹת, (אפולון)
פְּגָעוֹ בֵין הַחֲלוּצִים וַיְחוֹנֵן אֶת-הֶקְטוֹר הַתְּהִלָּה.
אָנוּ נָחִישָׁה, נָעוּפָה בְּרוּחַ זֶפִירוֹס*, שֶׁעָלָיו (רוח המערב, ואבי הסוסים)
אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הוּא הַמָּהִיר בָּרוּחוֹת בְּתֵבֵל. גַּם אַתָּה,
גְּזֵרָה הִיא אֲשֶׁר תִּפֹּל בְּיָדוֹ שֶׁל-אֵל וְשֶׁל-אָדָם”.
סִיֵּם אִמְרָתוֹ, וַיִּסְגְּרוּ בְעַד קוֹלוֹ קְהַל הָאֶרִינְיוֹת*. (*אלות נקם מיתולוגיות)

או בעברית פשוטה: האלה הֵרה פתחה את פי כסנתוס וזה ניבא לאכילס שסופו למות במלחמה – והדבר לא יהיה באשמת הסוס, אלא בשל הגזירה שנגזרה בידי האלים. נראה שהסוס היה ממשיך לדבר עוד קצת, אבל אז האריניות המסתוריות סגרו את פיו – ואכילס מנצל את ההזדמנות וסוגר חשבון עם הסוס (424-420):

עָנָה לוֹ מִתּוֹךְ חֵמָה אֲכִילֵס מְהִיר-הָרַגְלַיִם:
“כְּסַנְתּוֹס, מַה תְּנַבֵּא לִי מָוֶת? אֵין לְךָ צֹרֶךְ בָּאֵלֶּה!
אָכֵן, גַּם נַפְשִׁי אָנֹכִי יוֹדַעַת, כִּי פֹה עָלַי לָמוּת
הַרְחֵק מֵאָבִי אָהַבְתִּי, מֵאִמִּי הוֹרָתִי; וְאוּלָם
מְנוּחָה לֹא אֵדַע עַד אִם-הֶלְאֵיתִי הַטְּרוֹיִים בִּקְרָבוֹת!”
עָנָה וַיִּדְפֹּק בְּקוֹל גָּדוֹל אֶת-סוּסָיו תְּמִימֵי-הַפַּרְסָה.

אכילס vs בלעם

אם נחזור לפרשת השבוע שלנו וניזכר בפרשיה המפליאה של בלעם ואתונו (כב, כב-לה), נראה שיש כמה קווי דמיון מעניינים בינה לבין הסצינה האיליאדית של אכילס וסוסו:

היוונים vs סוסים מדברים

התיזה של הספר הזה היא פשטנית באופן מביך:
בני אדם מדברים; בעלי חיים אחרים לא.
האבחנה הזואולוגית הנדושה הזו שימשה כבסיס – ולמען האמת, כמוטיבציה – למסע החיפוש המעמיק ורב-ההשפעה של היוונים הקדמונים בדבר המשמעות של הֶיות בן אנוש.

במילים אלו נפתח ספרו המעניין של החוקר הקלאסי ג’ון הית’, The Talking Greeks: Speech, Animals, and the Other…, בהוצאת קיימברידג’ המהוללת (הית’, אגב, היה שותף בכתיבת ספר מפורסם יותר בשם Who Killed Homer?, עליו כתבתי כאן).
בספר מנסה הית’ לבסס את הטענה הלכאורה מובנת מאליה הזו, לפיה היוונים הקדמונים האמינו שבעלי חיים אינם יכולים ואינם אמורים לדבר. לשם כך הוא סוקר בהרחבה את החשיבות העצומה שיוחסה לדיבור (λόγος = logos) כמבטא את ייחודו של המין האנושי, הן אצל פילוסופים יווניים והן אצל ממשיכיהם הרומאים. הדיבור, לתפיסתם, מאפשר לאדם לבטא את מחשבתו ובכך הופך אותו לרציונלי – וכידוע, משמעותו של המונח λόγος הפכה עם הזמן למציינת רציונליות או היגיון, בעוד שהמונח (ἄλογος (alogos שימש ביוונית עתיקה כשם נרדף לבעל חיים (ביוונית מודרנית, למרבה התדהמה, άλογο הוא סוס! ועל כך בהמשך).
דוגמה קלאסית לתיזה של הית’ ניתן למצוא באחד ממשלי איזופוס, המכונה “זאוס, החיות ובני האדם” (מס’ 311 באינדקס של פֶּרי):

אומרים כי בעלי החיים נוצרו ראשונים וכי הוענקו להם מתנות על ידי האל: עוצמה לזה, מהירות לזה, וכנפיים לזה.
האדם עמד שם עירום ואמר: “אני היחיד שהותרת ללא מתנה!”
ענה לו זאוס: “אתה כפוי טובה, למרות שהוענקה לך המתנה הגדולה מכל! הלא אתה קיבלת את יכולת הדיבור (λόγος) הרווחת בקרב האלים כמו גם בקרב האנשים, והיא חזקה יותר מהחזק ביותר, ומהירה יותר מהמהיר ביותר!”
או-אז, בהכירו במתנה שקיבל, הלך האדם לדרכו כשהוא מלא ביראת כבוד והכרת תודה.

הנה לנו מקור מפורש שתולה את יתרונו של האדם על פני החיות ביכולת הדיבור שלו!
הרעיון הזה חוזר במקורות עתיקים אחרים, למשל במשל נוסף אודות פרומתאוס שיצר בפקודת זאוס את האדם והחיות מעפר ומים (מזכיר משהו?), ואז גילה שה-  (ἀλογα ζῴα (aloga zoa, כלומר בעלי החיים הלא-מדברים \ הטפשים, רבים יותר מבני האדם.
מהיוונים הגיע הרעיון אל הרומאים (ראו דוגמה מאחת הסאטירות (1:3) של של הוראטיוס משמאל) ומשם, כנראה גם אלינו, היהודים – כשהדוגמה הידועה ביותר היא תרגומו של אונקלוס לפסוק “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב, ז) שתורגם כך: “וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא“. כמובן שהתרגום הזה מנוגד לחלוטין לפשט הכתוב, שמשתמש באותו ביטוי בדיוק גם כלפי בעלי החיים כמה וכמה פעמים (א, כ-ל;ב, יט) – ואכן, היו גישות אחרות ביהדות הבית השני לנושא הזה, ולא כאן המקום להאריך.

אין סוסים שמדברים יוונית?!

כל הרעיון הזה לפיו היוונים וממשיכיהם שללו מבעלי החיים את יכולת הדיבור, נראה טוב ויפה. אבל הלא עינינו ראו ולא זר את אותו שיר תשעה עשר של האיליאדה, שבסופו – כזכור – סוסו של אכילס מנהל איתו דיאלוג ממושך! האין זו ראיה שבעיני היוונים הקדמונים בעלי החיים כן יכלו לדבר?
אז הבדיחה הבאה (במקור על כבשים שחורות בסקוטלנד) עשויה להבהיר את התשובה:

כלכלן, פיזיקאי ומתמטיקאי נסעו ברכבת ביוון. לפתע ראו סוס מדבֵּר.
“תראו, כל הסוסים ביוון מדברים!” קרא הכלכלן.
“לא! יש כמה סוסים מדברים ביוון, זה הכל”, תיקן אותו הפיזיקאי.
“נו, באמת!” רטן המתמטיקאי. “יש ביוון לפחות סוס אחד, שבאופן חד-פעמי נראה כאילו הוא יכול לדבר”…

במילים אחרות, העובדה שכסנתוס דיבר לא אומרת שום דבר לגבי יכולתם העקרונית של בעלי החיים בכללם לדבר – והראיה, שהיתה נדרשת כאן התערבות מיוחדת של האלה הרה ש”נטעה בקרבו את קולו”; בנוסף, הסוס לא בדיוק דיבר, אלא היה רק מעין ‘צינור’ להעברת מסר מהאלה לאכילס; ובנוסף, כסנתוס (וחברו בליוס) הוא לא סתם סוס: הוא היה בנם של זפירוס ופודרגה (שני ‘אֵלונים’ זוטרים) ולכן הוא זכה ליכולת דיבור אנושית. מש”ל.

אם נחזור לסיפור אתונו של בלעם, נוכל לראות שגם הפרשנות היהודית לדורותיה התקשתה בשאלה כיצד ייתכן שאתון תדבר, והוצעו לכך תשובות שונות: חז”ל במסכת אבות (ה, ו) קבעו ש”פי האתון” הוא אחד מהדברים שנבראו “בערב שבת בין השמשות” (כלומר, ואין בכך חריגה מהטבע), הרמב”ם טען במורה הנבוכים (ב, מב) שכל מעשה האתון היה “במראה הנבואה” ובעקבותיו הציע ר’ יוסף אבן כספי כי “היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברוכבו כמנהג רבים מבני אדם… והגיע לו כל הדמיון הנזכר” – וכן על זה הדרך.

הסוסים כמייצגים את נפש האדם (שירו של שמעון פרנס)

כמו שהערתי מקודם, המילה (άλογο (alogo ביוונית מודרנית משמעה “סוס”, ואין מתאים יותר מלסיים את הפוסט בשיר יווני שרובכם אמורים להכיר לפחות את נעימת הפתיחה שלו – בהנחה ששמעתם פעם את שמעון פרנס ברדיו:

ואם תקראו את התרגום המילולי שלי להלן, תגלו שהמשורר, קוסטאס בירבוס (Κώστας Βίρβος), מחלק את חייו לשניים – החלק הטוב מיוצג על ידי הסוס הלבן, והחלק הרע על ידי הסוס השחור; ומכאן חיזוק נוסף לרעיון שלי לפיו הבהמה משמשת כייצוג נפשי של האדם (אגב, משהו קרוב לזה מופיע במשל מפורסם של אפלטון, ששם אותו בפי סוקרטס בדיאלוג ‘פיידרוס’, אודות שני סוסים הרתומים למרכבה, האחד טוב והאחד רע, והם מסמלים את ‘יצר הטוב’ ו’יצר הרע’ שבאדם):