25 תגובות על “יָפָה כַלְּבָנָה – על זוגיות יהודית ותרבות המערב”

2. בזמנו קראתי מאמר של הרב ליכטנשטיין שהוטרד מכך שהוא לא מצא ביהדות ערכי משפחה כמו בארצות הברית שקיים שם ביטוי, משפחה שמתפללת ביחד, נשארת ביחד.

   • אין מצטטין אלא אם כן מקשרין תחילה!
     אבל יגעתי ומצאתי (כנראה) את המאמר המדובר, “המשפחה בהלכה”:
     http://www.daat.ac.il/daat/vl/Mishpaha/Mishpaha03.pdf
     אמנם הביטוי שציטטת לא מופיע שם, אבל לקראת הסוף הוא מדבר על המשפחה בעידן הוויקטוריאני והשינויים שחלו בה במערב – ושהובילו להשפעה גם על המשפחה היהודית, והוא כותב:
     “באנגליה וצרפת השינוי מורגש. ובבחינת “ווי עס קריסלט זיך אזוי אידלט זיך”*, ברור שתופעה זו לא פסחה על עולמנו היהודי” – והם-הם הדברים שכתבתי במסקנה על היהדות כלבנה המשקפת את החמה, ואשריי שכיוונתי וכו’…

     * צ”ל: “װי עס קריסטלט זיך אַזױ ייִדלט זיך”, שמשמעו, אם הבנתי נכון: “ככל שלועסים את זה, ככה זה הופך לטעים”, כלומר – לאט לאט רעיונות מחלחלים אלינו עד שהם נטמעים והופכים לחלק מאיתנו.

     • תודה, לא ידעתי שהמאמר ברשת.

3. כבר דשו בנ”ל טוביה החולב וזוגתו שתחי’
   כמובן שמי שחושב שבתורה כפי שניתנה בסיני היה את כל הנדרש לעמ”י לכל ימי אלפי שנות קיומו בעוה”ז אינו אלא טועה ועיקר חיי היהדות לא נמסרו אלא לחכמי התורה החיים אשר בידם להתיר אסורים ולאור מותרים מחד וכן לאמץ חכמת הגויים כשתמצא כזו מאידך

   • לגבי ט(ו)ביה החולב – כאמור לעיל, אין מצטטין אלא אם כן מקשרין תחילה! ואמנם חזקה על כל יהודי שיידע בע”פ את המחזה, אבל אני הק’ לא זכיתי…
     ולעצם העניין, אם קראת את הפוסט ראית שגם לחז”ל לא היה הרבה מה להוסיף על דברי התורה. ואם היה לי כוח הייתי ממשיך לצטט שו”תים עד עצם היום הזה ומוכיח לך שהשינוי קרה רק במגזרים מסוימים ורק בעשורים האחרונים, ומסופקני אם “חכמי התורה” ממגזרים אחרים יסמכו ידיהם על כך , בלשון המעטה (צא ולמד מה אירע לרב יהושע שפירא עם שיטת 12 הצעדים שאימץ, עד שזו הוכרזה כנוצרית! וזה עוד באותו מגזר…)

4. בס”ד כ’ באב ע”ח

   אינני יודע אם יש ל’תרבות המערב’ הרבה מה להציע בענייני זוגיות. תרבות שהצליחה לערער את עצם השאיפה לזוגיות עד למצבים שרבים אינם רוצים כלל להינשא, ומאלה שנישאים – עומד שיעור הגירושין על עשרות אחוזים ובארצות רבות רוב הנישואין מתפרקים, ספק רב אם יש לה מה להציע לזוגיות. כשאדם מעמיד את ה’מימוש העצמי’ שלו במרכז, כשהשאיפה לכסף ו’קריירה’ עומדת בראש, ואוירת המתירנות מאפשרת גם בעת שנשואים ‘לפזול’ לצדדים ולבקש ריגושים מחוץ לבית – קשה מאד לקיים זוגיות יציבה.. יפה, על כל פנים, שעם כל הקשיים המובנים, מנסים גם בתרבות המערב לעשות משהו כדי לעצור את זרמי ההרס המאיימים על אושרה של המשפחה.

   לתורה יש אמירות רבות בענייני זוגיות וטיפוחה. כבר בראשיתה מבהירה התורה ש’לא טוב היות האדם לבדו’ והוא זקוק ל’עזר כנגדו’ (‘כנגדו’ כמשמעו המקראי – ‘מקביל לו)’. כך מתחיל המקרא, וכך הוא מסיים: ‘הלא היא חברתך ואשת בריתך (מלאכי ב,יד). החברות בין האיש לאשתו מתבטאת גם בהתייעצות והקשבה מתמדת. אברהם מונחה על ידי בוראו ‘כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה’ אף שמדובר בדרישה קשה מאד מבחינתו. יעקב המצטווה ע”י מלאך לשוב לארץ, לא ‘מנחית’ זאת על רחל ולאה אלא מבקש את עצתן והסכמתן. אף יצחק שהיה לו ויכוח עם אשתו על נתינת הברכות, מסכים ב’סופו של יום’ ל’תבשיל שרקחה לו’ באומרו: ‘גם ברוך יהיה’, ומקבל את עצתה לשלוח את יעקב למצוא אישה אצל לבן. וכך הנחו חכמים את האיש להתייעץ עם אשתו ב’מילי דביתא’ (בבא מציעא נט)..

   אבל יותר מאשר ‘חבירות’, הקשר בין איש לאשתו צריך להביא לתחושה של אחדות גמורה: ‘ודבק באשתו והיו לבשר אחד’. האחדות של האיש והאישה היא שיוצרת את ‘צלם האלקים’, ככתוב: ‘בצלם אלקים ברא אתו, זכר ונקבה בראם’ (בראשית א,כז), ועל פי זה קבעו חז”ל שמי שאין לו אישה אינו ‘אדם’, והוא שרוי בלא ברכה, בלא תורה ובלא שלום (יבמות סג). האיש והאישה באחדותם משלימים את שם ה’ – היוד שב’איש’ וההא שב’אשה’ – וביחד מביאים אור וברכה לעולם. בית נאמן הוא לא רק חברות של אינטרס הדדי, אלא מקום שבו שותפים השניים בבניינו של עולם ערכי, הבאת ילדים לעולם וחינוכם לחיי התורה וערכיה, והקמת בית שמקרין חסד על סביבתו. השותפות הערכית מוסיפה אהבה והוקרה הדדית.

   ומעבר לשותפות הערכית, התורה קובעת למצווה גם את הקשר הגופני בצוותה ‘שארה כסותה ועונתה לא יגרע’, הבאת סיפוק מיני לאישה, הוא לא רק ‘עצה לשיפור הזוגיות’ אלא מצוות עשה גמורה מדאורייתא, וזכותה המשפטית של אישה אף לעכב את קידומו הכלכלי של בעלה במקום שהדבר ימעט את עונתה (כמו שאמרו במס’ כתובות על ‘חמר המבקש להיעשות גמל’, ויש הדרכות מפורטות של חז”ל לחיי האישות שצריכים להיות בריצוי ובאהבה ומתוך התרכזות נפשית זה בזו, שלא יתנו דעתם באחרים.

   ובקיצור: הזוגיות היהודית בנוייה על ‘אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו’, ההוקרה ההדדית איש במעלת רעותו והכרת הטובה התמידית של שני בני הזוג – הם שמעצימים את האהבה הטבעית ועושים את הזוגיות ליציבה!

   בברכה, ש”צ לוינגר

   • לגבי תרבות המערב – עובדה שמנחי הסדנה ועוד רבים וטובים, משתמשים דווקא במודלים זוגיים אמריקאיים ואחרים, ומכאן ש”תרבות המערב” היא לא (רק) הסטריאוטיפ שמלמדים בפעולות של בני עקיבא… וכמובן שה”מערב” מלא במאות מיליוני נוצרים שמאמינים בערכי משפחה שמרניים וכו’.

     לגבי הפסוקים מבראשית ב – התלבטתי אם להתייחס בפוסט., כי כל אחד מהם שוברו בצידו:
     א) “עזר כנגדו” – ה’ אלוהים ביקש לאדם “עזר כנגדו”, והרעיון הראשון שעלה לו בראש היה… בעלי חיים! רק כשהדייט החייתי נכשל, עלתה במחשבה לייצר את האשה, שמהווה כנראה בעל חיים משודרג…
     ב) ודבק באשתו” – זה בהחלט ראיה לזכות המונוגמיה, הבעיה שבפרקטיקה, רוב גדולי ישראל במקרא נשאו יותר מאשה אחת, וצ”ע.

     • בס”ד כ”א באב ע”ח

       לאברהם – שלום רב,

       ‘ערכי המשפחה’ האמריקניים מיוסדים על ה’בייבל’ שהפרוטסטנטים ינקו ממנו במידה רבה, אבל ערכי ה’מימוש העצמי’ ורדיפת הכסף והקריירה והמתירנות, מקצצים ב’ערכי המשפחה’ עד למצב שבו הנורמה היא ‘זוגיות לטווח קצר’.

       לגבי המונוגמיה – אצל האבות ברור שהנורמה היתה אישה אחת. אברם נשא את הגר רק מפני ששרי לא ילדה ולבקשתה; יעקב אולץ ברמיה לשאת את לאה בנוסף לרחל, ואת בלהה וזלפה הוא לבקשתן של רחל ולאה (רחל כי שלא היו לה ילדים ולאה כי ‘עמדה מלדת’). אף לבן מתנה עם יעקב בברית שהוא כורת עמו: ‘ואם תקח נשים על בנתי’.וכשמשווים מצב זה למצב במשפחתות נחור, אדום, ישמעטל ושעיר, בהן מתואר בקביעות ריבוי נשים ופילגשים – הייחוד ברור.

       אצל מלכים היה מקובל ריבוי נשים, כנראה כדרך ליצירת קשרים פוליטיים, אך גם כאן התורה מגבילה את המלך ‘ולא ירבה לו נשים’. אצל דוד היה הגורם לנישואין נוספים גם ניתוקו מאשת נעוריו מיכל (ובהמשך – עקרותה), וגם לו מוזכרות רק שש נשים, ולקיחת בת-שבע היתה עקב החטא. שלמה שהרבה נשים – בוקר קשה במקרא וצויין ש’נשיו הטו את ליבו’. גם כשהיו לו ששים מלכות ושמונים פילגשים – ידע להבחין ב’אחת היא רעייתי יונתי תמתי’.

       בקיצור: ריבוי נשים במקרא בישראל, בא כאילוץ ולא כאידיאל.

       בברכה, ש”צ לוינגר

   • בס”ד כ”א באב ע”ח

     בברכות סב,א מסופר על רב כהנא שהסתתר תחת מיטתו של רבו כדי לשמוע את שיחתו בשעת החיבור עם אשתו, ונדהם בשומעו איך רבו ‘שח ושחק’ בהתלהבות ‘כמאן דלא שריף תבשילא’. כשהרב העיר לו ש’לאו אורח ארעא הוא’, השיב התלמיד: ‘תורה היא וללמוד אני צריך’. הווה אומר: שיח אוהבים הוא תורה.

     ולמדנו כאן גם משהו על אופיו של שיח האוהבים: הוא צריך להיות לוהט, אך הוא צריך להישמר בין האוהבים עצמם, ולא להישמע לאחרים. אגב, כך הוא גם השיח בין אדם לבוראו. מחד אסור להיות ביישן אלא לקיים ‘הרחב פיך ואמלאהו’, ומאידך צריכה להיות התפילה בייחוד בין האדם לקונו ‘וקולה לא ישמע’ לאוזן זר.

     אבל שיח אוהבים אינו רק שיח של חיבה ומחמאות. לא פחות יש ללמוד איך להביא צורך וגם איך לבקר. האמהות יודעות גם לדרוש ולבקר: שרה אומרת לאברהם בתקיפות: ‘חמסי עליך’ ו-‘גרש את בן האמה’, והוא מקבל את דבריה. רחל דורשת מיעקב ‘הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי’, הוא אמנם גוער בה (ו’חוטף’ על זה ביקורת מחז”ל), אך מתוך הביקורת ההדדית מגיעים שניהם להבנה שבעקבותיה ‘עניינים זזים’.

     מלבד המודל של אמירה ישירה של ‘מה שעל הלב’ – יש אצל האמהות גם דרך של אמירה פחות ישירה. רבקה משדרת ליצחק את הסתייגותה מכוונתו של יצחק לברך את עשו, ושולחת את יעקב שיביא אף הוא מטעמים ויבקש ברכה.

     בדבריה הראשונים ליעקב לא הזכירה רבקה כלל התחפשות לעשו. נראה בפשטות שכוונתה היתה שיעקב ייגש ויאמר: ‘אבא הבאתי לך מטעמים שאמא הכינה כדי שתברכני’ ובכך יקבל יצחק רמז עבה, שלדעתה גם ליעקב מגיעה ברכה. רק כשיעקב אמר ‘אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע’ הבינה שיעקב לא יעיז להתווכח עם אביו ולדרוש ברכה אף בעדינות, לא נותר לה אלא לזרום עם יעקב בכיוון שבחר – לקבל את הברכות כעשו.

     דרך תקיפה מחד ועדינה מחד, נוקטת רבקה בתכננה את שליחתו של יעקב ללבן. היא לא משתפת את יצחק בחששה שעשו ינסה להרוג את אחיו, ואף לא מציעה לו בפירוש את הפתרון עליו היא ממליצה. היא רק מציגה לו את מצוקתה: ‘קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לקח יעקב מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים’, ויצחק מגיע בעצמו לכיוון שאליו היא חותרת.

     אף לאה משדרת ליעקב את צמאונה לאהבתו בצורה מרומזת, בשמות שהיא נותנת לבניה – ראובן ‘כי ראה ה’ בעניי’; שמעון ‘כי שמע ה’ בעניי’, וביתר גילוי: לוי ‘עתה ילוה לי אישי’. וככל הנראה הבין יעקב את הרמז ומעמדה של לאה התחזק עד שהיא מוצאת בנפשה את הבטחון לדרוש: ‘אלי תבוא’ ולרמוז ‘עתה יזבלני אישי’ יקבע אצלי את משכנו, לא רק ילווה אליה אלא ישכון עימה בקביעות כאם רוב ילדיו.

     ובקיצור: מהאימהות למדנו שבשיח הזוגי ‘לא הביישן/ית מאושר/ת’, פעמים שיש לבקש בצורה ישירה, ופעמים שטובה הדרך העקיפה שבה בעדינות וברמיזה מעצבת האישה את רצון בעלה.

     בברכה, ש”צ לוינגר

     • לא ניכנס לסיפור ההזוי הזה (היום היו אומרים עליו “אפילו קל שבקלים אינו עושה כן” – אבל המוסר, כמו ההלכה, השתנו כל כך מאז… ) – אבל לא אמנע טוב מבעליו בדמות אנקדוטה שסיפר מנחה הסדנה: פעם ישבו הוא ועוד שני רבנים וחשבו על סדנה בנושא מיניות ויהדות, שעיקרה הוא התובנה שעלתה ממעשהו של רב כהנא – שם הסדנה היה אמור להיות “כהנא צדק!”, אלא שזה לא התממש…:)

     • מה שקלט רב כהנא מרבו מיצה את ‘כל התורה על רגל אחת’: שיח האוהבים צריך להיות לוהט, אך להישאר בין שניהם בלבד, ולכן כל זוג בונה את השיח שלו, כשכל אחד מבטא בשלימות את עצמו ומקשיב היטב לבן/בת זוגו!

       בברכה, ש”צ לוינגר

       תירגול של שיח פתוח, מבטא ומקשיב, תוך עיון בטקסטים מהמקורות שלנו – בספרם של אילן והילה יפרח, ‘פרקים בחיבור’ (סקירה עליו: גדעון דוקוב, ‘מכתף אל כתף לפנים בפנים’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’)

5. בפרשת השבוע, לדעת הישכם אוהבים. אהבה מנסים? נאמנות מנסים.

   • בס”ד ג’ באלול ע”ח

     מי שנאמנותו לה’ באה רק מתוך ציות לחובה, הרי כשיבוא נביא המצווה בשם ה’ לעבוד אלילים ומוכיח טענתו באמצעות ‘אות או מופת’ – מה איכפת לו? קודם ציית למצווה לא לעבוד אלילים, ועתה כביכול ‘הפה שאסר הוא הפה שהתיר’.

     לעומת זאת, מי שנאמנותו לה’ באה מתוך הכרה בגדולתו וייחודו והבנה שאין שום השוואה בינו לבין אחד הברואים – לא ייאות לעולם למצוא תחליף לאלקי האמת, בוראו ובורא העולם, והוא ידחה בשאט נפש את ‘הוכחותיו’ של נביא השקר.

     בברכה, ש”צ לוינגר

6. יישר כוח!
   התייחסות בריאה לזוגיות יש בחוק המקראי:
   דברים פרק כד
   (ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:

7. תודה! ואכן הזכרתי את הפסוק הזה, יחד עם שוברו בצידו (פרשת סוטה)

   • סוטה מג ע”א
     אלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנא’ (דברים כד, ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת לביתו זה ביתו יהיה זה כרמו ושמח את אשתו זו אשתו אשר לקח להביא את יבמתו חאין מספיקין (להם) מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים:

     הזוגיות היא לא רק עם האשה, גם עם הכרם.

     תקנו אותי אם אני טועה.

     • היינו הך, שנאמר: “אשתך כגפן פוריה”!

     • והבית?
       מימי לא קראתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי ביתי.

     • בס”ד ז’ בחשון ע”ט

       לליש – שלום רב,

       האישה נזכרת עם הבית והכרם בפרשת שופטים לגבי חזרה מעורכי המלחמה במי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו ורש אשה ולא לקחה. הפטור משלשת אלה הוא מפני עגמת נפשו של הלוחם, החושש שלא יזכה לסיים את המפעל בו החל.

       לעומת זאת, בפרשת כי-תצא : ‘כי יקח איש אשה חדשה – לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח’. ציווי זה מנומק לא ברגיעות נפשו של האיש, אלא בחובתו כלפי אשתו: ‘ושמח את אשתו אשר לקח’.

       ומדובר כנראה באישה שנישאה, שבעלה חייב לשמחה במידה יתירה בשנה הראשונה, ולכן לא רק שרשות בידו לחזור מעורכי המלחמה, אלא שאינו יוצא כלל לצבא (ולפי דברי חז”ל המובאים ברש”י, אין מטילים עליו אפילו משימות לא-קרביות, כדי שיהיה כל זמנו קודש לשמח את אשתו).

       כבית וככרם – האישה מביאה לאדם טובה וברכה. האישה היא כ’חומה’ המשרה על בעלה ביטחון ויציבות כבית, והיא גםמביאה לחייו ברכה ושמחה, כפרי הכרם ‘המשמח לב אלקים ואנשים’. אך יתירה עליהם האישה, שיש לבעלה חובה דתית לשמחה.

       בברכה, ש”צ לוינגר

8. הדרנא לתלמודי, והתרשמתי עמוקות מהנתונים הנדרשים מהחתן. אחשוב על כך כשנכדותי תתחלנה לחפש שידוך.

   • תגיד להן שיעשו מנוי בהולמס פלייס, זאת נקודת התחלה טובה לדייט:)

9. ר’ עקיבא
   מעניין להשוות לספור ר’ עקיבא מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו.

   מה היה תחלתו של ר’ עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י”ד י”ט). מיד היה רבי עקיבא דן ק”ו בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א”ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.

   • בס”ד כ”ב בשבט ע”ט

     לליש – שלום רב,

     כדאי לשים לב לאמור באדר”נ שאחרי שראה רבי עקיבא את המים השוחקים לאט לאט את האבן ‘מיד חזר ללמוד תורה’ – משמע שכבר היה קודם לכן נסיון שלו ללמוד תורה ממנו נשבר והתייאש, ועתה כשראה את המים השוחקים את האבן – חזר ללמוד בכוחות מחודשים.

     ייתכן איפוא שאחרי שנשא את רחל בת כלבא שבוע שהמריצה אותו לצאת ללמוד, ניסה רבי עקיבא לצאת ללמוד, נסיון שלא צלח. בראותו שאינו מצליח לקלוט את הלימוד, חוזר ר”ע מיואש הביתה. רק עם הזמן כשכבר נולד לו בן ומגיע לגיל חינוך, ובעקבות התרשמותו מהמים השוחקים את האבן – ‘חזר רבי עקיבא ללמוד תורה’ והחל ללמוד, בתחילה עם בני אצל מלמד התינוקות ובהמשך יצא לבית המדרש לשתים עשרה שנים.

     ללמדנו שעליה בתורה אינה ‘ליניארית’. יש בדרך עליות ונפילות ורגעי משבר וייאוש. מי שאינו נותן לכשלון לייאשו, ומוכן גם בגיל ארבעים ‘להתחיל מחדש’, לשבת עם ילדים קטנים ולהתחיל מאלף-בית – הוא שיצליח!

     בברכה, ש”צ לוינגר

10. ובדומה לדומה

    http://woland.ph.biu.ac.il/?download=1732