פרק יד בבראשית הוא חידה עתיקה, שבזמנו הקדשתי לה לא פחות משני פוסטים ארוכים (חלק א, חלק ב). מעבר לעובדה המעניינת כי שמי – אברם העברי – בקרבו, הפרק הזה מכיל כל כך הרבה עניינים מוזרים ומעניינים שלנסות לפרש אותו על פי הפשט בדרך קצרה ובהירה נראה כמשימה בלתי אפשרית. רק להמחשה, הנה כמה מהקשיים הידועים בפרק:
- מיהם אותם מלכים אקזוטיים ומה להם ולמלכי ערי הכיכר?
- מדוע אברם נקרא כאן פתאום “עברי”?
- מה פשר הדיוק במספר 318?
- למה הסיפור מלא בהערות הסבר בסגנון “א הוא ב”?
- מאיפה ולמה צץ מלכיצדק? מהי אותה “שלם”? ומי נתן למי מעשר ולמה?
- מה בעצם המסר של כל הסיפור הזה, ומדוע הוא ‘נדחף’ בין פרק יג ל-טו?
אז לקראת שבת לך לך, ובהמשך להבטחתי לשתף אותכם מדי פעם בפירות המהדורה הדמיונית שהגיתי, הלא היא “תורה ברורה“, נשאתי את ידי לפרש את הפרק בהתאם למסקנות שהגעתי אליהן בשני הפוסטים הנ”ל – והרי הוא לפניכם. כדי לא להשאיר את הגיליון חלק, הוספתי בסוף גם הערות נוסח לכל פרשת לֵךְ לְךָ, כך שבקריאת התורה תוכלו לכוון גם כנוסחים האחרים ולצאת ידי חובה;)
יפהפה. במיוחד אהבתי את החידוש על ה’חוט’ שהוא העקאל של הכאפיה. מדהים!
תודה! והחידוש הוא לא שלי, כמובן, אלא של … לא יודע, האמת! קראתי איפשהו פעם
Pingback: תורה ברורה – בראשית כב ופרשת וירא | ארץ העברים
בטכניקה שלך, אפשר להגיע לכל פירוש רצוי. בעוד מאתיים שנה, מי שיחפוץ בכך, יגיע בקלות למסקנה, שש”י עגנון ועמוס עוז, הם אותו אדם.
לא זכיתי להבין מה הכוונה “להגיע לכל פירוש רצוי” – אם זה פירוש נכון, מצויין, ואם לא – אז לא.
וכל שכן שלא הבנתי את הקטע עם ש”י עגנון – בד”כ מקובל ‘להאשים’ את ביקורת המקרא שהיא לוקחת את ש”י עגנון וטוענת שהוא למעשה ארבעה מחברים שונים, אם כבר…