Home » מקרא » חידת בראשית י”ד ואברם העברי – חלק ב

חידת בראשית י”ד ואברם העברי – חלק ב

בחלק א’ של הפוסט זכינו לעבור שני שלבים בדרך המְחַקְּרִים להבנת הפרק: בשלב א’ ראינו שנוסח המסורה של הפרק אמנם דורש תיקונים קלים, אבל אין לכך חשיבות של ממש (חוץ מהערה קריטית אחת שתידון בהמשך), ובשלב ב’ ראינו שתיארוך הפרק שנוי במחלוקת אדירה: האם מימי אברהם, מימי דוד או מימי החשמונאים?…
אז עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב השלישי והעיקרי – מה בעצם בא הפרק ללמדנו?

ג. משמעות הפרק

דוד מתכונן לכבוש את עיר , יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)

דוד מתכונן לכבוש את עיר יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)

ג1. דעת המְחַקְּרִים: שלם = יבוס, מלכיצדק = אֲרַוְנָה, אברם העברי = דוד!            

אם בנושא התיארוך נפלה שלהבת המחלוקת, הרי שכאן נפלגו הדיעות עוד יותר, שכן גם חוקרים המסכימים לתיארוך ה’דוידי’ חלוקים ביניהם בשאלה למה נוסף הסיפור דווקא אז.
למזלי, פרופֵיסור גמור בשם אמרטון (J. A. Emerton) טרח וכתב מאמר קצר וקולע של 37 (!) עמודים צפופים בדיוק על הפרק הזה, ושמו The Riddle of Genesis XIV – במאמר הוא סוקר בערך את כל הדעות שהובעו בנושא עד ימיו ואפילו מגיע לאיזשהו סיכום הגיוני, אז ארשה לעצמי להיעזר בו, לפחות לטובת תמצות דעתם של כמה חוקרים כותבי גרמנית, שפת לא ידעתי (עוד לא עברתי לברלין :)

אז לדברי הזרם המרכזי של אותם מְחַקְּרִים, הסיפור חובר לאחר כיבוש עיר יבוס (= שלם\ירושלים) ע”י דוד והעלאת הארון לעיר (שמ”ב ה-ו). חשוב לזכור מה שאנחנו נוטים לשכוח, שבעיר היו מן הסתם אלפי כנענים – כל השאלה היא מה עשה בהם דוד?

כידוע, הפסוקים המתארים את כיבוש העיר הם עמומים: כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים…, אבל גם אם נאמץ את הנוסח המתוקן שבדה”א יא: כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר… נראה שרק חלק מתושבי העיר הוכו, ובוודאי שדוד לא החרים את כל יושבי העיר כמצוות התורה (שעל מוסריותה כתבתי כאן) – והראיה הברורה לכך היא סיפור אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי (שמ”ב כד) שאירע שנים רבות לאחר מכן.
לכן נראה שדוד כבש את העיר בכיבוש ‘שקט’ יחסית, שלווה מן הסתם בהרוגים ואולי גם הרס חלקי (ראו בדה”א יא ח: וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב… וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר) – אבל בסוף נשארו יבוסים רבים לגור בעיר, ואף קיבלו על עצמם את דוד כשליט (ומכאן הערה לפלשתינים צאצאי היבוסים, שאחד מהם ניסה לרצוח היום יהודי שחושב שגם לצאצאי דוד שקנה מארוונה את הר הבית מותר להסתובב שם מדי פעם…)
עכשיו, תוהים החוקרים, איך כובשים עיר עויינת מבחינה לאומית ודתית, בלי לשפוך יותר מדי דם? ותשובתם – כותבים סיפור טוב!

הנה לנו אברם העברי, הלוחם האמיץ, המגיע לעיר שלֵם=ירושלים הקדושה, עטור ניצחון אחרי התקפה נועזת על  מלכים זרים בעבר-הירדן. והנה לנו מלכיצדק, מלך אותה עיר וכהן לאל עליון, המקבל את אברם בכבוד רב (לחם ויין) ואף מברך אותו, תוך שהוא מדגיש את חסדו של אותו אל ששמו ‘עליון’ (= האל הראשי בפנתיאון הכנעני!) – ואברם העברי המתרשם מהמחווה נותן לאותו מלכיצדק מעשר מכל.
וכנגדם, הנה לנו דוד, הלוחם האמיץ וכו’ וכו’, והנה לנו ארוונה המלך וכו’ וכו’ – ובעיקר, הנה לנו הכרה של מלך ישראל (אברם\דוד) באלהותו של ‘אל עליון’ הכנעני!
אמנם יש להעיר מה שרמזתי עליו לעיל, כי הרבה תלוי בגירסה הנכונה בפסוק כב: הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל י-הוה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – אם כגירסת המסורה, ניכר כאן רצון המחבר להדגיש את נבדלותה של אמונת ישראל לעומת אמונת כנען. אך אם כגירסת תרגום השבעים, הפשיטתא ומגילת בראשית מקומראן, שם המילה י-הוה איננה מופיעה, ואף לגירסת הוולגטה שתרגמה ‘אלהים’ – הרי שיש לנו כאן הכרה דה-פקטו של אברם\דוד באל הכנעני.

בן-גוריון ומהקרא

דוד המלך הציוני, מעיין בבראשית י”ד (נניח)

אגב יצויין כי דוד אחר, הלא הוא דוד בן גוריון, התרשם גם הוא עד מאוד מדמותו של אברם העברי המאמין והלוחם, וראה בפרק יד גם את סיבת בואו של אברם לכנען, שכן שם היו מאמינים באל עליון אחד, וגם אות המגלה את “גבורתו וגודל נפשו” של אבר(ה)ם וכן את היותו “אסטרטגוס מצוין” (ראו ציטוט מהרצאתו כאן: ‘אבי ההיסטוריה היהודית’ מאת מתיה קם, ומה שכתבתי כאן אודות קדמות העברים בארץ).

ג2. דעת אנשי הספרות

ההסבר ההיסטורי הנאה דלעיל לא ממש מסביר את מבנהו המוזר \ קטוע של הפרק, שכן הנחת היסוד היא שממילא הפרק עבר עריכה אחת או שתיים, וכל עורך השאיר מה שמצא והוסיף עליו – אם כי כמו שכתבתי בחלק הקודם, גישת המקורות לא הצליחה בדיוק לשייך את פרק יד למקורות J, E, P או D.
לאור כל זאת הציעו בעלי הגישה הספרותית לקרוא את הפרק בצורה סינכרונית, כפי שהוא לפנינו – ודווקא כך ניתן למצוא בו כמה מסרים מעניינים (ראו אצל ש’ גלנדר, אמנות ורעיון בסיפורת המקראית, ת”א 1997, עמ’ 26-27), לדוגמה:

  1. הפתיחה הארוכה וה’יבשה’
    לדעת גלנדר, היא נועדה דווקא להדגיש את עיקרו של הפרק, הוא המפגש בין אברם למלכיצדק + מלך סדום (שמסריו יובאו מייד).
    לדעת י’ קיל ב’דעת מקרא’ (בראשית א, עמ’ שצה), בפירוט מסע המלחמה יש מסר של “מעשה אבות סימן לבנים”, ועמד על כך כבר החת”ם סופר בפירושו, כי אברם למעשה הכשיר את כיבוש עבר-הירדן ע”י ישראל בימי משה, וכי “עמון ומואב [בני לוט!] טהרו בסיחון”, כלומר – נכבשו ע”י 4 המלכים, וחזרו ונכבשו ע”י אברם העברי, ולכן ארצם מותרת לישראל.
  2. סיפור שבייתו והצלתו של לוט – אלו מלמדים אותנו על חמדנותו וכפיות טובתו של לוט, שבחר להיפרד מאברם כדי לשבת בסדום הפוריה-אך-מרושעת, ועל העונש שקיבל כתוצאה מכך – וגם בכך יש רמז לבאות, להצדקת כיבושן של מואב ועמון צאצאי לוט, על-ידי דוד.
  3. המפגש ה’מקוטע’ עם מלך סדום + מלכיצדק – זה ממחיש כי תשובת אברם למלך סדום, המדגישה את היותו של י-הוה האל העליון,  נועדה בעצם גם לאזני מלכיצדק! (כלומר – אין כאן הודאה של אברם באלהותו של אותו ‘עליון’).
  4. התשובה למלך סדום – זו ממחישה כי ‘במקום גדולתו (של אברם) שם אתה מוצא ענוותנותו’, שאפילו אחרי שהתברך ע”י מלכיצדק, לא זחה דעתו ולא ביקש דבר ממלך סדום.

מסרים אלו כמובן אינם סותרים את ההנחה כי הפרק חובר בימי דוד, אלא רק מדגישים את היותו של החיבור אחיד ומכוון, ולא טלאי על טלאי.

ג3. דעת אברם העברי

מה שחסר לי בהצעות האלו הוא הקשר של הפרק לספר בראשית: לפי ההצעה ה’דוידית’ זהו פשוט סיפור יפה שהוכנס לכאן ובאותה מידה היה יכול להידחף לספר יהושע, נניח. לפי הגישה הספרותית יש לנו סיפור מוזר שניתן לחלץ ממנו מוסר השכל נאה – השאלה אם הצר שווה בנזק המלך, כלומר – האם בשביל זה היה שווה כל הסיפור הארוך הזה.

בקיצור, אחרי כל הפירושים הפרק עודנו עומד בזרותו התמוהה – אך כמאמר המשורר, דווקא זרותו לי מכל חבוקה שכן היא-היא המאפשרת לפענח מה באמת כתוב כאן (לעניות דעתי הקובעת כמובן :)
ובכן, הכל תלוי בביטוי הפרוזאי-אך-מפליא ביותר בפרק, שזכה להתעלמות יחסית אפילו במחקר – והיא הביטוי אַבְרָם הָעִבְרִי (פס’ יג). כמובן שרבים ניסו להסביר מה פשר הביטוי ‘עברי’ במקרא בכלל וכאן בפרט, אבל לא ראיתי מי שקשר זאת למסר העיקרי של הפרק. אז להלן אפרוש בקצרה ובראשי פרקים את הרעיון שלי, המבוסס על ד”ר אליהו אורבך, דוד בן-גוריון, הרב אורי שרקי (בשם הר”י אשכנזי) – וכמובן על חמרים-חמרים של מחקר שעשיתי ועוד היד נטויה (בעוד כמה יובלות זה כנראה יגיע לכדי מאמר אקדמי…)

  1. העברים היו מצאצאי עבר, שארץ מולדתם היתה כנען, אך הם נטשו אותה לשנער\בבל (בר’ יא, ב) ומאוחר יותר נפוצו גם לאור כשדים, ממנה ביקש תרח לשוב לכנען (פס’ לא).
  2. העזיבה\נטישה לוותה כנראה בסכסוך דמים, שהד רחוק שלו נמצא במדרש (שמקורו אולי בספר היובלים) על נמרוד וכבשן האש בו נהרג לבסוף הרן, וזהו הרקע לשעבוד חמשת המלכים.
  3. ב’ערי הכיכר’ של חמשת המלכים ישבו עברים, לא כנענים. לכן דווקא הם – ולא שאר מלכי כנען הרבים – היו משועבדים לשכניהם-לשעבר, 4 מלכי מסופוטמיה, ולכן הפליט פנה דווקא לאברם מכל אנשי האיזור – שהרי הוא היה עברי כמו השבויים.
  4. אברם מציל את העברים, אחיו-לשעבר, אך רק בזכות לוט בן-אחיו – שכן אותם עברים יושבי ככר הירדן למדו ממעשה ארץ כנען, והיו רעים וחטאים (יג, יג). בכך מוסבר יחסו הצונן של אברם למלך סדום, בניגוד למלכיצדק.
  5. שלם אינה ירושלים, אלא עיר ליד שכם (לג, יח) – איזור שנקרא ע”י יוסף ‘ארץ העברים’ (מ, טו). מלכיצדק, היה כמובן עברי (ושוב, הד לכך במדרש שראה בו את שֵׁם בן נח), שבניגוד לשאר העברים בערי הככר, שמר על אמונה באל אחד – אם כי זיהה אותו עם האל ‘עליון’ הכנעני. זיהוי זה גרם לאברם להעיר \ להזכיר (לפי נוסח המסורה) שי-הוה הוא האל העליון.
  6. הפרק, המהווה ‘רסיס’ קדום של היסטוריה עברית שנשתמרה, נושא עמו מסר חשוב שחוזר בכמה מקומות בבראשית – משפחת העברים נועדה לרשת את ארץ כנען ולהוות ברכה לשאר העמים, אלא שהם מעלו בתפקידם ונפוצו בעולם (=התבוללו). רק אבר(ה)ם נותר ‘עברי’ אמיתי, ולכן הוא ירש את ארץ כנען, בעוד שהעברים האחרים נענשו ולמעשה נכחדו בסופו של דבר. גם העברים שהיגרו לחרן הארמית (עִיר נָחוֹר – כד, י) התבוללו שם והפכו לארמים, ומחזור הסיפורים הארוך אודות יעקב בבית לבן (פרקים כט-לא) נועד להמחיש את נצחונה הסופי של משפחת אברהם על משפחות העברים המתבוללות.
מסע העברים מאור כשדים

מסע העברים מאור כשדים

ויש עוד הרבה להאריך, בשנים הבאות…

13 תגובות על “חידת בראשית י”ד ואברם העברי – חלק ב

  1. מבחינה לשונית נראה לי שיש מקום להעיר שלפחות חלק מהשמות בפרק נראים סמליים וכולם במשמעות שלילית. ברע וברשע (המרושעים). סדום (מהמילה סד); עמורה (מהפועל להתעמר). בלע (דברי בלע). צבויים (=צבועים?). המלחמה מתוארת כמו מלחמת האימפריות הקדומות: משנער (=שומר?) ועילם במזרח ועד צוער (=צוען? מצרים) במערב.
    מהבחינה הזאת הסיפור נראה כמו מין מלחמה מיתולוגית קדומה – הסיפור נפטר מהעמים הקדומים המפחידים כמו הרפאים והאימים, מסלק מעל במת ההיסטוריה את האימפריות העתיקות, ומתחיל בסיפור מעשה ארץ ישראלי (כנעני, עברי).

    • לגבי השמות – יפה! לו היית בתקופת התנאים היינו זוכים שזה ייכנס למדרש, שכן חז”ל דרשו משהו דומה אבל לא חשבו על הרעיון המעניין שלך אודות סדום, עמורה וצבויים:
      “ברע – רע לשמים ורע לבריות: ברשע – שנתעלה ברשעו: שנאב – שונא אביו שבשמים: שמאבר – שָׂם אֵבֶר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב”ה:”
      ולגבי סיפור המלחמה – שוב יפה! והראיה שבספר דברים (פרק ב) משה רומז לכך ואפילו מזכיר את הרפאים ואת הזמזומים (=כנראה הזוזים שבפרקנו):
      יא רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים…
      כ רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים.
      כא עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה’ מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

    • הסופר היבוסי J מאוד אהב משחקי שמות ומילים…
      מתו-שאל (מעלה באוב ושואל את מתו שאלות כמו שאול)
      מחוי-אל (נמחה על ידי האל כמו “מי יחיה משומו-אל”)
      למך (שהוא מלך, אבל לא מוצלח)
      עדה (עדת בני ישראל)
      צילה (יהודה, שבצילה חסתה העדה כולה)
      שמלה ממשרקה (מישהו שקשור לאיזו שמלה מהעיר שילה – שהיתה לשמה ושרקה)
      הדד בן-בדד המכה את מדין בשדה מואב (ירובעל[הדד] המכה את מדין בשדה מואב)
      בלעם בן-בעור (כהיפוך מוחלט של ירבעם בן-נבט?)
      אדם, חוה, קין, הבל… כמעט מאחורי כל שם של J יש איזה סיפור סאטירי קטן… ;-)

  2. ממליץ בחום על שיעורו של הרב אלחנן סמט על פרק יד

    • בס”ד ט’ באד”ר ע”ו

      הרעיון שמביא הר”א סמט בשם פרופ’ קאסוטו, שפירוט כיבושי ארבעת המלכים, מקביל לכיבושי צאצאי אברהם, הוא נאה. אף ניתן לומר שיש כאן הקדמה לברית בין הבתרים, בה מבטיח ה’ לאברהם לתת לזרעו את אותם חבלי ארץ.

      אך גם לפי הסברו של רד”ק, שהפרק בא להודיע נאמנותו של אברהם ועוצם בטחונו בה’, בצאתו למלחמה ב’מעצמות’ כדי להציל את בן אחיו – מובן פירוט מסע הכיבוש של ארבעת המלכים, להודיע עוצמתם של אותם מלכים, שמזה נלמד על גבורתו של אברהם שהעז לצאת כנגדם ולנצחם.

      בברכה,ש.צ. לוינגר

  3. רעיון יפה
    יש קושי מסוים עם הסטת שלם לאזור שכם וצריך לזה תימוכין, אם כי מכיון אחר מתאים לפרשנות הרב מדן וכמובן מסביר מדוע דווקא באזור שכם חונה יעקב בשובו מחרן.

  4. Pingback: מֶההה כֹּל הצאן הזה?! האובססיה של יעקב עם הצאן | ארץ העברים

  5. Pingback: המתנות – בחזרה למקרא | ארץ העברים

  6. נראה שהסיפור חובר על ידי הסופר היבוסי J’, מצאצאי מלכיצדק – ומאבותיה של משפחת צדוק – שביקש להדגיש פה שאבות המשפחה עבדו את ‘אל-עליון’ עוד מימים ימימה – ושאותו ‘אל-עליון’ הוא בעצם גם ‘יהוה’ (ולשיטתו של הסופר J העניין הזה גם היה ידוע ונסגר עוד בזמן המפגש המתואר בין אברהם ומלכיצדק, ולא היה צריך להמתין עד ש’יהוה’ יגלה את שמו האמיתי למשה ולאהרון [שבמקרה גם היו אבותיהם של הכהנים המתחרים מאדם העיר ומשכן שילה, שהגיעו לעיר עם האוהל שלהם בימי דוד])…

    מעבר לכך, את הפסוק “כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר” צריך לתקן “כל מכה יבוסי יגוע בצינוק” (כי אף יבוסי לא הוכה. הכניסה של דוד לעיר הייתה במסגרת ברית שבמהלכה הוסכם בין דוד והארוניה [המלך] היבוסי שגורמים בלתי רצויים כמו “עיורים ופסחים” לא יכנסו אל המקדש היבוסי [והכוונה היתה לאותם הכהנים ממשפחת לוי שבאו במקור מאדם העיר ועוזריהם החיוים מגבעון, ולימים ההסכם הופר, אבל זה כבר סיפור ארוך]). ובנוסף, גם סביר יותר שהסופר היבוסי J שכתב את הסיפור הזה (ועוד כמה די מוכרים) היה הרבה יותר קשור לשלמה מאשר לדוד – כי שלמה היה כנראה צאצא משותף של דוד ואשה ממוצא יבוסי (והוא הרי גם זה שהעדיף את משפחת צדוק וגירש את אביתר ומשפחתו מהמקדש חזרה אל שדהו, לעבוד את האדמה אשר משם לוקח)…

    ואגב, לא נראה שיש פה ריבוי מקורות או תוספות נרחבות כמו שמוצע בתיקון – מקסימום יתכן שנוכחותו של לוט בין השבויים היא תוספת, אם כי אפשר שהמילה “וילכו” חוזרת על עצמה רק בגלל טעות מעתיקים מאוחרת יחסית, כי סופר מעתיק מסוים הכניס אותה מוקדם מידי אחרי המילה “אָכְלָם” כי בנקודה זו “קפצה עינו” לרגע אל האות מ’ שבסוף המילה “אַבְרָם” (ולכן היא מופיעה פעמיים: “אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ”/”אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ”)…

  7. לגבי הביטוי “עברי” כמשקף את “צאצאי עבר”:

    בעידן זה, שבו המחקרים הגנטיים העוסקים בשחזור מוצאם של עמים ובני אדם כבר נכנסים או-טו-טו לעשורם השלישי (הם התחילו אי-שם בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת, ומאז התקדמו פלאות), כבר קשה מאוד (ולמען האמת, בלתי אפשרי כלל) לדבר על עמים כמו היהודים, הערבים – או בכלל – כעל כאלו שהם צאצאים של אדם אחד שחי לפני 4,000 – 5,000 שנה, כגון יעקב, יצחק, אברהם או “עבר”… המחקר העיקרי שצריך להפריע לנו להמשיך ולהאמין בנרטיבים כגון אלו, הוא המחקר שנעשה על כרומוזום Y; אותו כרומוזום מין זכרי, אשר אמור לעבור בהעתקה מושלמת מאב לבן, דור אחרי דור, ללא שינוי כלל – למעט מוטציות זעירות בלבד שצצות, פה ושם, רק אחת להרבה מאוד דורות…

    העוסקים במחקר חילקו, זה מכבר, את המוטציות הגנטיות על כרומוזום Y למספר קבוצות שונות, הנקראות “הפלוגרופס” (בלעז: Human Y-chromosome DNA haplogroups), שהאבות של כל אחת מהן חי לפני אלפי שנים רבות – החל מתקופת הפליאולית התחתון (עם הופעת ההומו-ספיאנס) וכלה בתקופה הניאוליתית, כ-10,000 – 7,000 שנה לפני זמננו (ואת התארוך של התקופה בה חי כל אב קדמון של קבוצה מעין זו עשו החוקרים בעזרת שעון מולקולרי שתקצר היריעה מלפרט, אך ראו קישר להלן)… את הערכים בויקיפדיה באנגלית (לצערי אין בעברית) העוסקים בהפלוגרופס הללו, וכן מפת סקר עולמי המראה את אחוזי התפוצה של כל אחת מאותן הפלוגרופס בקרב עמים ואוכלוסיות שונות ברחבי העולם, ניתן לראות כאן:

    ערך הפלוגרופ כללי בויקי:
    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup
    ערך על הפלוגרופס של כרומוזום Y באופן ספציפי:
    https://en.wikipedia.org/wiki/Human_Y-chromosome_DNA_haplogroup
    הסבר – וקצת ביקורת – לאופן שבו מתארכים את ההפלוגרופס הללו:
    https://investigativegenetics.biomedcentral.com/articles/10.1186/2041-2223-5-12
    מפה המראה את פיזור ה-Y הפלוגרופס ברחבי העולם:
    http://www.scs.illinois.edu/~mcdonald/WorldHaplogroupsMaps.pdf

    אם בשלב זה מישהו נלחץ מכל השמות המשונים שניתנו להפלוגרופס הללו, וחושב שצריך תואר בביולוגיה מולקולרית בשביל להבין את זה – אל דאגה. כל מה שצריך לעשות זה לזכור את השמות באופן שרירותי, ולהפנים שלכל הפלוגרופ כזו היה אב קדמון ממשי – כלומר, בנאדם אחד אשר נולד עם מוטציה מסוימת לפני אלפי שנים – אשר הוריש לכל צאצאיו הזכרים את המוטציה הזו, שמתגלה היום בגופם, וזוכה לשם הספציפי. לדוגמא: כל האנשים שמשתייכים היום להפלוגרופ שמכונה J1 (היום מוגדרת גם J-M267 ובעבר כונתה Eu10) הם כולם צאצאים של אב קדמון אחד שחי מתישהו בשלהי תקופת הקרח, אי-אז לפני כ-16,000 – 24,000 שנה; לעומתם, כל האנשים שנושאים את המוטציה המכונה הפלוגרופ J2 (היום מוגדרת גם J-M172 ובעבר כונתה Eu9) הם כולם צאצאים של אב קדמון אחר, שחי לפני כ-15,000 – 22,000 שנה; ושניהם (כלומר כל האנשים השייכים הן להפלוגרופ J1 והן להפלוגרופ J2), הם כולם צאצאים של אב משותף אחד, קדום אף יותר, אשר נקרא J (היום מוגדרת גם J-M304, או J-P209), ואשר חי בערך לפני כ-48,000 שנה…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_J_(Y-DNA)

    כאשר באים לבדוק את היהודים באופן ספציפי, רואים שהם משתייכים ברובם לכמה הפלוגרופס עיקריות:

    כ-15% – 25% מהיהודים משתייכים להפלוגרופ J2 (קצת נפוץ יותר אצל האשכנזים, וקצת פחות אצל הספרדים). הפלוגרופ זו נפוצה כיום בעיקר באזור הקווקז (אצל הגרוזינים היא מגיעה לשיא תפוצה של מעל 40% מהגברים) ובצפון הלבנט; והיא הולכת והופכת לפחות ופחות נפוצה ככל שיורדים דרומה, לעבר חצי האי ערב. בנוסף, ניתן למצוא אותה גם בדרום אירופה, ביוון ובדרום איטליה, וכן לאורך דרך המשי, אצל האויגורים בצפון מערב סין… האב הקדמון המשותף של כל בעלי הפלוגרופ J2 חי לפי המשוער לפני כ-15,000 – 22,00 שנה, כאמור לעיל. ובנוסף יש לציין כי שרידי האדם הקדום ביותר, שזוהה כנושא בפועל את המוטציה J2, נמצאו במערה בצפון מערב איראן, ותוארכו כבני 11,100-10,600 שנה (ושרידי אדם אחר, מגרוזיה, תוארכו כבני 9,940-9,600)…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_J-M172

    http://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_J2_Y-DNA.shtml

    כ-15 – 20% מהיהודים משתייכים להפלוגרופ J1. הפלוגרופ זו נפוצה כיום בעיקר בדרום הלבנט, ובעיקר בחצי האי ערב (בעיקר הענף שלה שנקרא P-58 שנמצא אצל יותר מ-60% מהגברים באוכלוסיה באזורים מסויימים), אך יש גם ענף קטן שלה (שאינו ממשפחת ה-P-58) שנפוץ בקרב קבוצות אתניות מסוימות קטנות בקווקז… האב הקדמון המשותף של נשאי ההפלוגרופ J1 חי מתישהו לפני 16,000 – 24,000 שנה, והדוגמית הקדומה ביותר שנמצאה עד כה, נלקחה משרידי אדם שנתגלו במערה בגרוזיה, שגילם בערך 15,200 שנה…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_J-M267

    http://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_J1_Y-DNA.shtml

    יש לציין כי שתי ההפלוגרופס J1 ו-J2 הנ”ל, שמכסות יחד כ-30% – 45% מהגברים היהודים, הן שתיהן הסתעפויות שונות של הפלוגרופ קדומה יותר J (שגם ממנה השתמרו כמה דוגמאות חיות של יהודים הנושאים אותה עד עצם היום הזה) – אשר האב הקדמון המשותף של חי לפני כ-48,000 שנה, כפי שהוזכר לעיל. כלומר, אם לכל היהודים שנושאים את ההסתעפויות השונות של הפלוגרופ J היה פעם אב משותף בשם “יעקב”, או “אברהם”, או “עבר”, הרי שאותו אב משותף חי לפני יותר מ-45,000 שנה, ולא לפני 4,500 כמו שניתן אולי לחשוב לפי הכתוב בתנ”ך…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_J_(Y-DNA)#Origins

    אחרי הפלוגרפ J וסעיפיה, הפלוגרופ הנפוצה ביותר בקרב היהודים היא הפלוגרופ E3b (הידועה גם בשמות: E-M215 או E1b1b) אשר מופיעה בקרב כ-22% מהיהודים. מקורה של הפלוגרופ E3b היה בצפון אפריקה – שם היא מגיעה כיום עד תפוצה של מעל 70% בקרב כמה מהאוכלוסיות הברבריות של ארצות המגרב – והיא חדרה מצפון אפריקה אל ארצות הלבנט לפני אלפי שנים רבות… האב הקדמון של הפלוגרופ E3b חי כנראה אי שם בצפון אפריקה לפני כ-42,000 שנה, ודוגמיות של מספר פרטים הנושאים את המוטציה הזו נלקטו מאתרים של התרבות הנטופית בישראל, וגילן מוערך בין 14,000 ל-16,000 שנים לפני זמננו…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_E-M215_(Y-DNA)

    http://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_E1b1b_Y-DNA.shtml

    יש לציין כי האב הקדמון המשותף לכל החברים השייכים להפלוגרופ E3b ולאלו השייכים להפלוגרופ J הנ”ל, אשר מכסים יחד סביב 60% מהגברים היהודים (וגם את רוב הגברים הערבים בשכונה, אגב), הוא כנראה אינו אברהם העברי – ואפילו לא עבר בן שם – אלא הוא אדון הפלוגרופ BT, אשר חי כנראה באפריקה לפני 70,000 – 80,000 שנה:

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_BT

    ברנש מעניין נוסף הוא מר הפלוגרופ R1b (המוכר גם בשם: R-M343) אשר אחראי על כרומוזומי ה-Y של כ-11.5% מהיהודים האשכנזים, כ-20% מהיהודים הכורדים, וגם כ-29% מהיהודים הספרדים (ומיד תבינו למה). תפוצתה של הפלוגרופ R1b מעניינת מאוד: היא מגיעה לשיא במערב אירופה (כמעט 70% מאוכלוסית הגברים בספרד, ומעל 80% באירלנד) אבל יש לה מובלעות מעניינות גם בהרי אורל שמצפון מזרח לקווקז ואצל החברים שלנו באיראן, טורקמניסטאן ואפגניסטאן – ובנוסף יש לה מובלעת מעניינת גם במרכז אפריקה… אצלנו במזרח התיכון היא מופיעה בערך ב-10% – 15% מהגברים. האב הקדמון המשותף של נשאי הפלוגרופ R1b חי כנראה ממש מזמן (ולכן צאצאיו הספיקו להתפשט ולהתרבות כ”כ באזורים רבים של העולם), אבל ההערכות לגבי מתי בדיוק הוא חי שנויות במחלוקת (כנראה לפני בערך 18,000 שנה) – מה שבטוח זה שדגימה שנלקחה משרידי אדם קדמון מאיטליה מראה שהפלוגרופ R1b כבר הייתה שם בסביבה לפני כ-14,000 שנה…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_R1b#Origin_and_dispersal

    http://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_R1b_Y-DNA.shtml

    נסיים, רק לצורך העניין, עם הפלוגרופ R1a, שהיא האחות המזרח-אירופאית של הפלוגרופ R1b הנ”ל. הפלוגרופ R1a מופיעה אצל כ-12.5% מהיהודים האשכנזים (לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא נפוצה אצל יותר מ-50% מקרב העמים הסלאבים בארצות מזרח אירופה) – אבל ענף ספציפי שלה, שמופיע בקרב 4% מתוך אותם 12.5% אשכנזים הנ”ל (כולל אצל כמה מבני משפחת לוי, אגב), מופיע גם אצל כ-4% מקרב היהודים הכורדים וגם בקרב 4% מהיהודים הספרדים, והוא נפוץ גם בקרב אחוז דומה של בני-דודינו בלבנט… הפלוגרופ R1a מופיעה אצל רוב הגברים במזרח אירופה, בפולין וברוסיה – וכן אצל חלק ניכר מהגברים במרכז אירופה, וגם במרכז אסיה. הזמן המשוער שבו חי אבי הקבוצה הוא בין 22,000 ל-25,000 שנה לפני זמננו. יש לציין כי לא מצאתי מהי הדוגמה הקדומה ביותר שנמצאה לאדם שהשתייך להפלוגרופ R1a, אבל יש דגימה קדומה של הפלוגרופ R שממנה התפצלו הפלוגרופ R1a ו-R1b הנ”ל, שנמצאה בגופת נער סיבירי בן 24,000 שנה…

    https://en.wikipedia.org/wiki/Haplogroup_R1a

    http://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_R1a_Y-DNA.shtml

    http://www.bbc.com/news/science-environment-25020958

    לסיכום: אם ניקח בחשבון שכל היהודים – וגם רוב שכניהם הערבים והאחרים במזרח התיכון – מתפצלים יפה בין כל חמשת הקבוצות הנ”ל (ועוד כמה שקצרה היריעה מלהזכיר), נאלץ להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאין לנו אב קדמון אחד משותף שחי לפני פחות מ-70,000 שנה (כלומר האב המשותף האחרון של כולנו היה אותו אפריקאי שיזם את הפלוגרופ BT, הנ”ל, לפני כ-70,000 – 80,000 שנה) – וגם אותם חמישה אבות עיקריים שביניהם אנחנו כן נחלקים, חיו כולם-כולם לפני יותר (ולרוב, הרבה יותר) מ-10,000 שנה… מסקנה זו אינה משאירה שום מקום להאמין עוד בסיפורים כאילו כולנו צאצאים של יעקב, יצחק, אברהם או עבר – שחיו לכאורה לפני 4,000 – 6,000 שנה…

    כל זה אינו אומר שלא היו, אולי, אנשים אמתיים בשם אברהם יצחק ויעקב – כאלו שהיו מנהיגי שבטים ו-או ראשי חמולות חשובות שהיה להן חלק מרכזי ביסוד העם – אשר הפכו ברבות הדורות לאפונימים של העם כולו. ברם, גם אם היו כאלו, הרי שתרומתם הגנטית הממשית לבניין האומה הייתה יחסית צנועה. ובאשר לכינוי “עברים”, באופן ספציפי, נראה לי יותר הדבר שמקור השם הוא באותם חבירו/עפירו/עבירו שהסתובבו באזור עוד בתקופת אל-עמרנה – והשאלה האם במקור היה מדובר בכינוי של אנשים בעלי סטטוס חברתי מסויים ו-או אורח חיים מסוים, או שמא אנשים ממוצא אתני מסוים, ראויה לדיון בפני עצמה…

  8. Pingback: שָׁלֵם – עיר הבירה העברית | ארץ העברים

ענני נא!