ספר דברי הימים, שהיום (חמישי) מתחילים בקריאתו במסגרת 929, נראה לי תמיד כמו התשובה הארוכה לשאלה “סכם את התנ”ך בלשונך” – והדבר ניכר כבר בפתיחה המונומנטלית שלו:

אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח לָמֶךְ נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת. (דה”א א א)

בתוך ארבעה (!) פסוקים – שבכוונה השמטתי את ציוניהם כדי להתקרב עד כמה שניתן למקור – דוחס מחבר הספר את תשעת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, ומשם הוא ממשיך בדהרה עד לתחילת פרק ב, המקביל לבראשית לח (מעשה יהודה ותמר). אלא ששם חלה תפנית בעלילה: במקום להמשיך ב’דרך המלך’ המתבקשת אל סיפור יוסף במצרים ומשם אל יציאת מצרים ומעמד הר סיני, לוקח אותנו המחבר בדרכים שכוחות-אל שהנוף היחיד שנשקף מהן (לכאורה!) הוא הרים וגבעות אפרוריות למראה של שמות שונים ומשונים, רובם יחידאיים בתנ”ך כולו – וככה זה ממשיך עד פרק ט (כולל)…

כמה עובדות מעניינות על הספר

אז לטובת אלו מכם שחשבו \ התחילו פעם ללמוד את הספר אבל התייאשו מראש או בדיעבד בגלל תשעת הפרקים הראשונים, אפתח בכמה fun-facts שאולי יציגו את הספר באור מעט שונה מהמקובל:

• לפי תרגום השבעים (היהודי) והוולגטה (הנוצרית) שמו של הספר הוא Παραλειπομένων = “הדברים שהושמטו”, אך כבר בוולגטה נוסף לו השם “Chronicon” = דברי הימים.
• למרות שמו, ספר דברי הימים שלנו אינו “סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל \ יְהוּדָה” המוזכרים פעמים רבות בספר מלכים – שכן הוא נכתב לאחריהם, והוא סותר אותם לא פעם.
• לפני המחבר עמדו מספר מקורות שאינם ידועים לנו משום מקום אחר, כגון “דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא”, “דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה”, “דִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה” ועוד.
• הספר נמנע באופן עקבי מאיזכור כלשהו של חטאי מלכי יהודה, ובראשם דוד ושלמה.
• הספר מזכיר את יציאת מצרים חמש פעמים בלבד, וכולן בדרך אגב – למעשה הספר מדלג על כל אירועי הירידה למצרים והעלייה ממנה.
• לא זו בלבד, אלא שמכמה מקומות בספר עולה שלפחות חלק מהשבטים כלל לא ירדו למצרים, אלא התנחלו להם בארץ מימי יעקב והלאה.
• המחבר מקפיד להדגיש בכל פעם בה המלך או העם מצליחים\נכשלים, מה הסיבה לכך – גם (ובמיוחד) במקומות בהם המקבילות בשמואל או במלכים מתעלמות מכך.
• ולמי שמחפש בנרות שם ייחודי לבן או לבת: בספר יש כ- 1,000 (!) שמות שהם כשני שלישים מכלל השמות בתנ”ך, מחציתם יחידאיים. בנוסף, הספר מזכיר כ- 50 שמות נשים, מתוך כ- 80 בלבד בכל התנ”ך כולו, וגם כאן כמחציתם יחידאיים (על הַצְלֶלְפּוֹנִי שמעתם?!)
• ואגב מספרים, בשנים האחרונות גילה ד”ר נריה קליין כמה תופעות “נומרולוגיות” מרתקות בספר, בדגש על המספרים העצומים של צבאות יהודה וישראל (עיינו כאן וכאן למשל) מהם עולה שהמחבר טמן בטקסט רמזים שפענוחם שופך אור על היחסים בין המלכים, ועוד..

פרשנות הספר

אולי בשל מיקומו המעט נידח לקראת סוף התנ”ך (בכתר אר”ץ וכן בחלק מהתנ”כים הוא בא בראש ה’כתובים’ ולא בסופם) הספר זכה להתעלמות יחסית של פרשני המקרא – אפילו פירוש רש”י המודפס אינו של רש”י עצמו אלא הוא ‘מיוחס’ לרש”י. וכך כותב לא אחר מאשר האברבנאל בהקדמה לפירושו על… ספר שמואל (שכן הוא בעצמו לא כתב פירוש על דה”י!):

והנה יסף ה’ יגון על מכאובי בשאין אתנו בארץ הלזו פירוש לספר דברי הימים, כי אם דברים מועטים לרד”ק ז”ל, והם בטלים במיעוטם ולא העמיק לחקור בזה כלל, וגם הספר ההוא – דברי הימים – בלתי נהוג אצל היהודים במדרשיהם.
את חטאי אני מזכיר היום, כי לא קראתי בו מימי ולא חיפשתי בענייניו מהיותי ועד עתה…

אבל יכול להיות שהסיבה לזניחתו של הספר – מעבר לריבוי השמות שבחלקו הראשון – היא הסתירות הבולטות שיש בו, הן בנושאי היוחסין והן בשינויים הרבים בין הכתוב בו לבין המקבילות בשמואל ובמלכים – שחלקן הגדול לא זכו גם לפירוש מצד חז”ל.
באופן מפתיע, מי שהציע לכך תשובה מחקרית למהדרין עוד לפני המְחַקרים עצמם, הוא לא אחר מבעל ה”שאגת אריה” (רבי אריה ליב גינצבורג, בן המאה ה-18!), ואלו דבריו המבקשים לענות על פשר הפסוק “וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דה”א א, מג) שאינו שייך לימי עזרא כותב הספר:

ויש לומר דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא… משום הכי ייחוס הדורות אינן על הסדר; גם יש סתירות הרבה… כי בספר אחד מצא כן ובספר אחד כן, וכמו שמצא כן העתיק… ובלשון שמצא כתוב כן העתיק, ולא רצה לשנות. (‘גבורת ארי’, עמ’ נו\111)

כשתמצא לומר, אין בין דברי ה”שאגת אריה” ובין השערת התעודות אלא הניסוח האקדמי וכמובן התחולה שלהם (= התורה לעומת דברי הימים) – וכך בדיוק עשה הר”ב ברויאר במאמרו “תורת התעודות של בעל ה’שאגת אריה’“, עיינו שם.

המחשת השערת התעודות בספר דברי הימים

והנה מקום איתי לאחוז בשולי גלימתו של בעל ה’שאגת אריה’, ולבחון את דה”א פרק טז – ובו אראה באותות וצבעים כיצד עזרא הסופר (לשיטת חז”ל – וחלקה עליהם הגר”ש יפת כנודע;) שיבץ מקורות כיד ה’ הטובה עליו ויצר מהם, במקרה הזה לפחות, סיפור רציף וקוהרנטי:

כמו שניתן לראות, סיפור המסגרת של הפרק מקורו בסיפור המקורי בשמ”ב ו, תוך השמטת מעשה מיכל (כדרכו של מחבר דה”י בכל הקשור לחטאי דוד ושלמה). אל המסגרת הזו יצק המחבר תוכן ייחודי לו שמקורו בתפיסה הכללית שלו לפיה דוד ייסד את מעמד הלויים המשוררים במקדש, וכ’יישום’ לשירתם הוא שיבץ קטעים ממזמורי תהלים שונים (שייתכן והם עצמם נלקחו מדה”י או מקורות בני התקופה!).
ההמחשה הצבעונית הזו עוזרת להסביר (למי שמעוניין להבין, כמובן…) את הרציונל הבסיסי של השערת התעודות ביחס לתורה – כשם שמחבר דה”י “בספר אחד מצא כן ובספר אחד כן, וכמו שמצא כן העתיק”, כך עשה גם עורך התורה; וכשם שמחבר דה”י יצר לעיתים יצירה משלו מ’שברי’ המקורות (כמו בפרק טז של דה”א), כך גם עורך התורה (כמו בדוגמאות הלא מעטות שהבאתי ב”תּוֹרָה בְּרוּרָה” לבראשית).

ואם נחזור להגדרה היומרנית שהצעתי לספר דה”י בפתיחת הפוסט (“סכם את התנ”ך בלשונך”), הרי שנראה די בבירור שהסר אינו סיכום של התנ”ך, אלא שכתוב שלו – שכתוב שכולל גם ליקוט קטעים וסידורם מחדש, וגם תוספות יצירתיות רבות ש’הולחמו’ אל המקורות הקדומים במלאכת מחשבת שזיכתה את מחברה בפרס האולטימטיבי לכל סופר באשר הוא – מקום נצחי בספר הספרים!

“פודקאסט” חדש – שיעורי תנ”ך מוקלטים מפי קדשי

ולכבוד פתיחת מחזור דה”י של 929, הנה מקום איתי להפיץ לרבים שיעורי תנ”ך שהקלטתי מדי יום ביומו בשנים האחרונות לקהל חברים מקשיבים – ולאחרונה העליתי לספוטיפיי כפודקאסט:

עד כה יגעתי והעליתי את כל התורה כולה, ואת ספרי יהושע, עזרא, נחמיה וכמובן את דברי הימים (א+ב) – זה הלינק הישיר לדה”א א, ואידך זיל גמור!