טובה גדולה עשו עִם עַם ישראל מחלקי הפרשיות, שהפרידו את פרשת ‘וארא’ מפרשת ‘שמות’ – שכן לולא עשו כך, כל יהודי שמקשיב לקריאת התורה היה משפשף עיניים בתדהמה כשהיה קורא את הפסוקים הבאים:

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’.
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

רק רגע (חושב היהודי לעצמו) – לא קראנו לפני כמה דקות את אותו דבר?! ואכן, דפדוף קצר לאחור מעמיד אותו מול הפסוקים הבאים בפרקים ג-ד:

(ג, ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.
(ז) וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…
(ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

אבל מבט נוסף בסיומי שני הקטעים האלה גורם ליהודי לגרד בראשו במבוכה: באחד כתב שהעם לא שמע אל משה – ובשני כתוב שלא זו בלבד שהוא שמע, אלא שהוא אף קד והשתחווה בתודה!

פרק ו: תקציר הפרקים הקודמים?

למרבה המזל, כאמור, עובר שבוע שלם בין קריאת הפרשות האלה, ולכן אפילו מי שחש זיכרון עמום של משהו מוכר משבוע שעבר, מחזיק טובה למשה רבנו שטרח לכתוב לנו את “תקציר הפרקים הקודמים” לפני שממשיכים הלאה לסיפור עשרת המכות…
אבל כידוע, הכפילות הברורה בין שני הסיפורים כוללת בתוכה לא רק חזרות אלא גם סתירות, מה שמקשה על ההנחה שמדובר סך הכל בחזרה על החומר. אז כדי לעמוד על החזרות והסתירות בפרוטרוט ראיתי לנכון לפנות היישר לפירוש החדש של פרופ’ אליהו עסיס, “תורה כפשוטה” (על שאלת ה’פשט’ בפירוש הזה – ראו בהמשך), שמנסה להתמודד ביושר עם הבעיות הפרשניות העולות מהכפילות – ואלו דבריו בפתיחת פירושו (עמ’ 156):

חלק זה כופל באופן ניכר את היחידה הקודמת (ג, א – ו,א) ונותן רושם של פנייה ראשונה של ה’ אל משה, העומדת כמקבילה ליחידה הקודמת ולא כהמשכה.

ומכאן הוא ממשיך ומפרט את כל הכפילויות\הסתירות בין פרשת שמות לפרשת וארא – וריכזתי את הדברים בטבלה למען ירוץ קורא בה:

מוקד הבעיה – גילוי שם ה’ למשה

כשתמצא לומר, הבעיה העיקרית בכל הכפילות הזו נעוצה כבר בפתיחה = בשתי השורות הראשונות בטבלה: לפי פרק ג ה’ מתגלה למשה בשמו “אהיה” (בגוף ראשון = “י-הוה” בגוף שלישי), אחרי שהוא מדגיש שהוא-הוא אלהי אבותיו – כנראה מכיוון שהקשר של משה לאבות די מפוקפק, כמי שגדל במצרים ואחר כך במדין. לפי פרק ו, לעומת זאת, ה’ אכן מתגלה בשמו “י-הוה” למשה, אבל מצהיר בפירוש שהוא כלל לא נודע בשמו לאבות!
למעשה הסתירה אפילו חריפה יותר, שהרי לפי פרק ג משה מעלה את החשש הבא: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם: “אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם!” וְאָמְרוּ לִי: “מַה שְּׁמוֹ?” – מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?”
כלומר, בני ישראל שמכירים את אלהי אבותיהם ‘יתקילו’ אותו בשאלה מה שמו – ולכן משה חייב להראות שהוא יודע את שמו של אלהי האבות! והנה לפי פרק ו מסתבר שהאבות בעצמם לא ידעו את השם החדש “י-הוה”- ולמעשה התשובה ה’נכונה’ שמשה היה צריך לענות היא: “אל שדי”!

תשובתו של עסיס – it’s complicate

באופן מעט מפתיע, עסיס מקדיש כשלושה עמודים לדיון מפורט בכל הכפילויות האחרות (שורות 3 והלאה בטבלה) – אבל את הדיון בכפילות\סתירה המרכזית הוא משאיר לסוף (עמ’ 160) כשהוא ‘ממסגר’ אותה כך: “פסוק ג קשה במיוחד ורבו בו הספקות והפירושים” – כביכול יש כאן בעיה פרשנית בפסוק בודד! מה שתמוה עוד יותר הוא שבכל הספר הפירוש הוא לא ‘פירוש רץ’ על סדר הפסוקים אלא מעין מאמרים שמשלבים בין חזרה על כל התוכן במילים אחרות (כנראה כדי להקל על הקורא) לבין פירוש המלוקט ממקורות רבים (בדגש על פרשני הפשט ה’קלאסיים’). כאן, בכל אופן, עסיס מקדיש שני עמודים ומחצית העמוד לפירוש הפסוק הבודד הזה – וכדרכו במקומות רבים (ג”נ – לא קראתי את כל הפירוש כמובן), הוא אינו מציע פירוש אחד שיטתי וברור, אלא פורש בפני הקורא קשת רחבה של אפשרויות, שלקראת סופן הוא מסכם כך:

קשה לקבוע במדויק מה ההבדל בין ההתגלות בשם ה’ לעומת ההתגלות באל שדי, אבל בצורה כללית ניתן לנסח, על פי הדעות לעיל, שההבחנה היא ברמת ההתגלות ליוצאים ממצרים ובאיכותה, לעומת ההתגלות לאבות. ההתגלות ביציאת מצרים הייתה גדולה ועצומה יותר, ואף אינטימית יותר (במדבר יב, ו-ח).

תשובתם של חכמי המקורות – it’s composite

כמו שניחשתם מן הסתם, כל ההקדמה המאוד ארוכה הזאת לא נועדה אלא להראות (שוב) את כוחה וגבורתה של השערת המקורות קשישא, שלא נס ליחה עד עצם היום הזה… ובמקום כל הררי המלל שנערמו על פסוקי הפתיחה של הפרשה ו’מחקו’ את צורתה המקורית, מציעה ההשערה את הרעיון הפשוט-מבריק הבא:

בפרשייה זו מוצגת לראשונה גרסתו של ס”כ להתגלות האלוהית למשה, המקבילה לגרסתם של ס”א וס”י בפרק ג
_{(א’ דנטלסקי, חומש “התורה ומקורותיה” – שמות, עמ’ 35 [טרם פורסם])}

במילים אחרות: “מי ששנה זו (פרקים ג-ד) לא שנה זו (פרק ו)”: המקור הכהני (ס”כ = P) נמנע באופן עקבי לאורך כל ספר בראשית מלהזכיר את שם י-הוה – הוא משתמש בשם “אלהים” ובשם “אל שדי” (למעט במקום אחד – יז, א – וראו בפירושי שם). זאת בניגוד למקורות האחרים (ס”י = J, ס”א = E – כן, גם הוא!) המזכירים את שם י-הוה באופן שגרתי בספר בראשית, וממשיכים בכך גם בפרקים ג-ד אצלנו (ולא אכנס כאן לחידושים המרתקים שעולים כשמפרידים את המקורות בפרקים אלו – תיאלצו להמתין ליציאת החומש לאור).
החידוש הגדול שמתגלה בפרק ו – חידוש ש’נמחק’ כאמור ע”י הפרשנות המסורתית, שעסיס הוא אחד מ’מלקטיה’ – הוא שלפי ס”כ רק עכשיו מתגלה ה’ למשה, והוא עושה זאת באמצעות גילוי שמו העדכני “י-הוה”, שם שאיתו הוא לא “נודע” לאבות.
לא זו אף זו, אלא שבפירושי אני מציע גם פירוש פשוט ומקורי (ככל שידי מגעת לבדוק) לחידוש שבשם י-הוה – פירוש שמשתלב היטב עם פסוקים ו-ז שבהם חוזר ה’ פעמיים (!) על הצהרתו “אני י-הוה”. בקצרה, השם י-הוה הוא שמו של אלהי העם, ולא אלהי האבות שהיו אנשים פרטיים. לחיבת הקודש אצרף צילומסך מהגרסה הנוכחית של הפירוש (ויהיה מעניין להשוות לפירוש שייצא לאור בפועל בעוד כשנה;) כדי להבהיר את “הזהות הכפולה” שמסתתרת מאחורי שמותיו השונים של האל:

עיקרון הרצף

מה שיפה ב’הקצאה’ של הפסוקים האלו לס”כ זו העובדה שהם ממשיכים באופן טבעי את הקטע הקודם של ס”כ, אותו ‘עזבנו’ בפרק ב – וכך נראים הדברים ברצף המקורי (?) כפי שיצא מפורש מפי כהן גדול (ושימו לב למונח “בני ישראל” כפי שס”כ מקפיד לקרוא להם + להתייחסות הברורה של פסוק ה אצלנו אל פסוק כד בפרק ב):

(א, ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
(יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
(ב, כג) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.
(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.
(ו, ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. _{(נ”ב – ואם תשאלו מיהו משה? עיינו בפסוקים יד-כז בפרק ו!)}
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

ברור לי שלו הסיפור הזה היה מונח בפני המפרשים ה’ספרותיים’ של התורה, הם היו מוצאים כאן תילי תילים של דיוקים ותקבולות וסטרוקטורות ומילים מנחות ומה לא – שמוכיחות שזהו סיפור אחיד, מגובש, קוהרנטי ומה לא… אלא שלא זכינו לכך, ומאז רש”י בערך נאלצים כל המפרשים להידחק ולתרץ את המבנה הבלתי אפשרי של פרקי הפתיחה של ספר שמות – כאשר דוגמה נוספת לכך הצגתי בפוסט הקודם:

אתה חי רק פעמיים – על חזרתו הכפולה של משה למצרים