כידוע, החלוקה של התורה לחומשים היא די עתיקה, אבל לא מספיק ברורה: המעבר בין שמות לויקרא הוא הדוגמה הברורה לכך שאולי החלוקה לחומשים היא רק ‘הצעת הגשה’, כמו החלוקה לפרקים (ויקרא נפתח ב”וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה” – ללא הסבר מי קרא – ורק אז ‘נזכר’ הכותב להוסיף “וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו…”) ובמקור כל התורה היתה ספר אחד, “תורת משה” כמו שהוא נקרא בתנ”ך. 
החומש היחיד שנראה בבירור כחומש נפרד הוא דברים (ואולי הוא-הוא “תורת משה”?…), שנפתח בצורה חגיגית ב”אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…” – מילת הפתיחה “אֵלֶּה” ולא “וְאֵלֶּה” מדגישה שמדובר במשהו חדש (למרות הקושי המעניין שהעלו האחרונים איך ליישב את זה עם דברי המדרש “ואלה – פסל את הראשונים” – וכתבתי על זה כאן), ואם נוסיף לכך את העובדה שהפתיחה לספר מחזיקה לא פחות מחמישה פסוקים, ברור שדברים לפחות הוא חומש חדש לגמרי.

“וְאֵלֶּה שְׁמוֹת…” – המשך של בראשית? 

אם נחזור לחומש שמות, הוא דווקא פותח ב”וְאֵלֶּה שְׁמוֹת”, ואם כן – הוא ממשיך כנראה את סוף בראשית. דא עקא, שאם נצמיד אותו לסוף בראשית, נקבל את המשפט התמוה הבא::

וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה… ???

אז אפשרות אחת היא ללכת בעקבי הצאן, הלא המה תרגום השבעים והוולגטה שתרגמו שניהם כאחד: “אֵלֶּה שְׁמוֹת”, בלי ו’ (תופעה הפוכה קיימת ב”אלה הדברים”, אגב, שם כמה כתבי יד ותרגומים גרסו “ואלה” עם ו’!).
אבל למזלנו גם במקרה הזה קמה וגם ניצבה השערת המקורות ומציעה הסבר הרבה יותר יפה:
כמו שמורגש מהסגנון של רשימת השמות בפסוקי הפתיחה, הכותב כאן הוא המקור הכהני (או ס”כ = ספרות כהנית, כפי שמקובל לקרוא לו). והנה, אם תעיינו בחומש בראשית במהדורתי הק’ תגלו שס”כ מסתיים בפסוקים הבאים:

(מט, לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. (נ, יב-יג) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא. (א, א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה… !!!

כשמחברים את הפסוקים באופן הזה, יוצא שרשימת השמות נקראת כביכול מדובר בביאתם של בני ישראל מקבורת יעקב בכנען חזרה מצרימה, והכל שריר ובריר וקיים!
ולמה “כביכול”? כי אם נחזור רגע לפרק מו בבראשית, נגלה שפסוק ח שם הוא בעצם המקור לפסוקים כאן…

(מו, ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.
(ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה. 
(ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה…

בקיצור, יכול להיות שפסוקי הפתיחה של שמות הם לא קטע נוסף של ס”כ, אלא ‘העתקה’ של העורך מפרק מו שנועדה דווקא לפתוח ספר חדש – בדיוק ההיפך ממה שרצינו להוכיח… וכך מוסברת גם ה-ו’ המיותרת, כי במקור בפרק מו אכן יש משמעות ל”וְאֵלֶּה” (=ההמשך של הפסוק הקודם), והעורך – לפחות לפי נוסח המסורה – השאיר את זה כמו שזה.

יבוא ס”י ויכריע ביניהם!

אוקיי, נשארנו קצת תקועים בשאלה הגורלית האם במקורו היה שמות המשך ישיר של בראשית או שמא לאו? וכאן אנחנו נאלצים להיעזר שוב בהשערת המקורות, ולפנות אל המקור השני ממנו חובר הפרק הראשון של ספר שמות, הלא הוא המקור היהוויסטי, ס”י. וכך נראית גרסת ס”י כשקוראים אותה ברצף:

(נ, כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.
(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.
(א, ו;ח) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא, וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. 

כשקוראים את הפסוקים ברצף מתגלה ש’אין כל חומש תחת השמש’ – הסיפור הוא רצף אחד, שהדמות המרכזית שבו היא יוסף! לשם נוחות אני מצרף כאן את שתי הפרשיות – האחרונה של בראשית (מהחומש שכבר יצא לאור) והראשונה של שמות (מקובץ ה- Word שאני עובד עליו):

הראיה מספר שופטים

אחת התופעות המעניינות לגבי השערת המקורות היא, שלמרות שהיא ממוקדת בתורה, הרי שמדי פעם צצה ראיה “בלתי תלויה” ממקומות אחרים במקרא (עשר המכות היא דוגמה מצויינת – כשנגיע לשם בעזרת J…).
במקרה שלנו, הראיה מגיעה מפתיחת ספר שופטים – שימו לב לפסוקים הבאים בפרק א:

(ח) וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה’ בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.
(ט) וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ.
(י) וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה’ וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.

שימו לב לדמיון המפליא בין שני הסיפורים:

כלומר, מותר לנו לשער שלפני מחבר ספר שופטים עמדה גרסת ס”י ‘בטהרתה’, וכשביקש לתאר את מותו של יהושע, מצאצאי יוסף, השתמש בתבנית של סיפור מותו של יוסף.

נ”ב

הרעיון הזה מתומצת בכמה שורות קצרות במהדורת חומש שמות של “התורה ומקורותיה” שאני עובד עליה בחודשים האחרונים, במטרה להוציא לאור לקראת קריאת ‘שמות’ בשנה הבאה – stay tuned!