רבים (=אף אחד, אבל ככה מקובל לכתוב) שואלים אותי “איך ייתכן שאנחנו קוראים כל שנה את פרשת הַמָּן ועדיין לא זוכים לפרנסה בשפע?!” – אז התשובה פשוטה, רבותיי: אתם לא קוראים אותה נכון! זאת מכיוון שלא בפרשה אחת מדובר, אלא בשתי פרשות – ולא זו בלבד, אלא שיש בלבול בסדר הפסוקים באחת מהן, שכמובן חוסם את השפע מלהגיע בצינורות המקובלים (pun intended).
אז כדי לסייע לרבבות עמך בית ישראל שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכמו שהמלצתי עליהם פעם “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו“, הריני לגלות סודות נוראים אשר לא נ(ב)ראו בכל הארץ (אם כי נראו גם נראו בכל הגויים) בדבר הקריאה הנכונה של שמות טז, וזכות הג”ר יואל-יוליוס וועלהאוזען זח”ל תעמוד לכם וכו’.

מה הבעיות שלך?

א. בעיית חוסר הסדר

כדי להבין מה הבעיות בפרשת המן, נתחיל בבעיה הברורה שמזדקרת לעין כבר בפסוקים הפותחים של הסיפור (שימו לב ש’פרשת המן’ מתחילה רק בפסוק ד, כנראה כדי למעט בגנותם של ישראל) – והנה הם לפניכם בתמצות מסוים לשם נוחות:

(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… (ג)… לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
(ד) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם… (ה)… וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה’ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה’ וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ.

נעצור כאן וננסה להבין מה קורה – בני ישראל מתלוננים על משה ועל אהרן שהם רעבים; ה’ מודיע מיד למשה (ללא אהרן) שהוא עתיד להמטיר לחם מן השמים ושצפוי להם איזשהו ניסיון שקשור ליום השישי; משה ואהרן – במקום לבשר לעם על הנס הצפוי – מוסרים לבני ישראל מסר מעורפל לפיו הם ידעו בערב שה’ הוציאם ממצרים ויראו בבוקר את כבוד ה’.
מוזר, אבל נמשיך לקרוא:

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה’ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ… לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה’.
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה’ כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.
(י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה’ נִרְאָה בֶּעָנָן.
(יא) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

כאן העניינים מתחילים ממש להסתבך: אחרי שמשה ואהרן כבר דיברו אל כל ישראל (ו-ז), הפעם משה פונה אליהם ומגלה את הסוד: ה’ יתן להם בשר בערב ולחם בבוקר! או-אז הוא פונה לאהרן ומבקש שיאמר לעדת ישראל (רק עכשיו?) שה’ שמע את תלונותם; אהרן עושה כן ו… הפתעה! ה’ פונה שוב אל משה ואומר לו בערך את אותם דברים שכבר אמר לו קודם פעם או פעמיים – ?!?!

ב. בעיית הכפילות

מקוצר זמן אני מדלג לאמצע הסיפור, שם הקורא הערני עלול\עשוי להבחין בכפילות המוזרה הבאה:

(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה’ הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.
(כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.
(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

פסוק כו חוזר בסופו על המסר של פסוק כה, אבל מפתיחתו משתמע שהוא נאמר עוד שבוע קודם לכן (כזכור לפי הסיפור אנחנו נמצאים כרגע בשבת בבוקר!).
ואכן, פסוק כז מנוסח כהמשכו של פסוק כו, וכאילו היה כתוב “ויעבור שבוע, ויהי ביום השביעי…”

הפתרון המוצע – הפרד ומשול

במקרה של פרק טז, לא די לנו לשלוף (שוב) את שפן התעודות הנדוש מן הכובע, כי בעיית חוסר הסדר המובנית בפסוקים לא מסתפקת ב’גזירתם’ של הפסוקים לשניים – מה שכמובן גם נעשה, כל דבר בזמנו…

א1. סידור מחדש

כזכור, בפסוקי הפתיחה יש ‘פינג פונג’ חסר פשר בין ה’ לבין משה לבין אהרן לבין העם – אז בתור התחלה, מכיוון שמשה ואהרן הם ה’כוכבים’ של הפתיחה, בואו ננסה לקרוא את הפסוקים הראשונים ללא פנייתו של ה’ למשה בלבד:

(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… (ג)… לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
(ד) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה … יוֹם יוֹם.
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה’ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה’ וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ.

עכשיו הסיפור נראה קצת יותר טוב – בני ישראל (ולא “העם” של פסוק ד!) מתלוניים על משה ואהרן, ושניהם עונים גם יחד שה’ עתיד לתת להם מענה כלשהו בערב ובבוקר.
אבל מה עושים עם ההמשך? ובכן, מציעים החוקרים, כל מה שצריך לעשות הוא להזיז כמה חלקים ב’טטריס’ הזה והכל יבוא אל מקומו בשלום; ובמילים אחרות – יש להעביר את פסוקים ו-ז לסוף הקטע, זה הכל!

תלונת בני ישראל:
(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… (ג)… לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
הפניית בני ישראל אל ה’:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה’ כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.
(י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה’ נִרְאָה בֶּעָנָן.
דברי ה’:
(יא) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
מסירת דברי ה’ אל העם:
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה’ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה’ וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ.
התגשמות דברי ה’:
(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו…

א2. ומה עם פסוק ח? אנחנו שוכחים מזה?!

חדי העין שבכם שמו אולי לב לכך שפסוק ח ‘נעלם’ מהשחזור שהוצע לעיל – ומסיבה טובה:
פסוק זה הוא תוספת של העורך שנועדה להסביר (בהתבסס על פסוק יב) את המסר המעורפל של פסוקים ו-ז, שלא פירשו מה בעצם הפתרון שמציע ה’ למצוקת הרעב של ישראל?

אם נקרא שוב את הפסוק נשים לב למבנה המסורבל שלו: 

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה’ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה’ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה’.

מה שקרה הוא שלפני העורך עמד סידור הפסוקים בצורתו הנוכחית, שהיא משוללת ההבנה לחלוטין בשל הקדמתם של פסוקים ו-ז; ואז אזר העורך כגבר חלציו והוסיף לשם הבהרה את פסוק ח ש’מגלה את הסוד’ (=מהו בעצם הפתרון שה’ מציע), וכדי להחזיר אותנו למסלול הוא מסיים את הפסוק ב’חזרה מקשרת’ החוזרת על סוף פסוק ז: ” וְנַחְנוּ מָה…”

ואם תקשו – מה זה זה? הנשמע כזאת?! אף אני אענה אמריי לכם, שמצאתי לכך לפחות שלוש דוגמאות נוספות:

1) בראשית טו, ב-ג:

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה’ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.
(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.

הרבה מפרשים וחוקרים שברו את הראש מה בעצם רוצה אברם להגיד בפסוק ב – אבל מסתבר שגם העורך לא היה בטוח שאנחנו נבין, ולכן הוא הוסיף את פסוק ג שמסביר בעברית פשוטה למה התכוון המשורר.

 2) שמות ג, יד-טו:

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם…

כבר בפסוק יד יש שתי אמירות חוזרות של ה’ למשה – והנה בפסוק טו נוספה אמירה שלישית! זה דבר חריג מאוד והוא אינו אומר אלא דרשני = פסוק טו (למעט סופו ואכמ”ל) גם הוא תוספת עריכה שמנסה להסביר מה בעצם אמר ה’ למשה ב’חידה’ החוזרת של “אהיה” וכו’. לשם כך הוא השתמש (כמו אצלנו) בפסוק הסמוך, טז, שאם תקראו אותו במקור תגלו שהוא אומר בגדול את אותו דבר! 

3) שמות לג, יח-כ:

(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.
(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

גם כאן יש לנו שלושה “ויאמר” בזה אחר זה, וגם כאן נראה (לי) ברור שפסוק יט כולו הוא תוספת עריכה, שמנסה להקדים את האמור במעשה עצמו (לד, ו): “וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן…” (שימו לב להקבלות הברורות בין “וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ” ל”וַיִּקְרָא ה'”, ובין “וְחַנֹּתִי… וְרִחַמְתִּי…” לבין “רַחוּם וְחַנּוּן”!)

ב. והכפילות מה תהא עליה?

אחרי הודיע אותנו E את כל זאת, לא נותר לנו אלא לפתור את בעיית הכפילות – זה ייקח הרבה יותר זמן ממה שיש לי, ולכן אתמצת בקצרה:

• לפי ס”י הסיפור הוא המשך ישיר של הסיפור הקודם העוסק בתלונות “העם” (ולא “בני ישראל” כמו בס”כ): לאחר שהתלוננו במרה ה’ החליט לנסות אותם כנאמר שם (טו, כה): “וְשָׁם נִסָּהוּ”, וכמוזכר כאן (ד): “לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא”. ה”תורה” היא ההנחיה ללקט את המן ששה ימים בלבד לצד האיסור על יציאה ללקטו ביום השביעי. העם כשל בניסיון וזכה לנזיפה זועמת מאת ה’.
• לפי ס”כ מדובר באירוע התלונה הראשון של “בני ישראל” (ולא “העם”), ואין בו כל מימד של “ניסיון” (מושג זר לחלוטין לס”כ שאינו מופיע בו בשום מקום). בשל כך היחס לאירוע היה סלחני, והסיפור כולו מתואר בלשון נשגבת האופיינית לתיאור אירועי מפתח בס”כ, שכן הוא ממחיש את כוחו של ה’ לחולל ניסים כהמשך ישיר לניסי יציאת מצרים.

כהרגלי בקודש הריני להציג חלק מהחלוקה הסופית – הפעם בפורמט מקביל – ואטיל עליכם את משימת ההבנה עד שייצא חומשי הק’ לאור (הוספתי רק הדגשה קטנה שתסביר את הרצף של ס”י בין התלונה במרה לתלונה כאן):

וכל הקורא את שתי הפרשות הנ”ל מובטח אני בו שיזכה לפרנסה בכפל-כפליים (לפחות פרנסה רוחנית..)