9 תגובות על “פירוש ‘מקורי’ לשמות כד”

1. עוד לא התעמקתי בכל הנוסחאות, אבל פעם בהיותי במקום האסור דמקרי אקדמיע, שמעתי שיש להם טיעון שסתימותו של קטע מעידה דווקא שהוא המקורי. ואולי גם כאן הן הן הדברים?

   • אתה מתכוון כנראה לכלל הידוע “הגרסה הקשה עדיפה” (Lectio difficilior potior בלע”ז) – ואין הדברים אמורים אלא בנוסח של מילה שמציעים לה תיקון, כמו למשל “בדם ענבים סוּתוֹ” שהשומרוני קורא “כסותו” – לכאורה גרסה עדיפה! א-ב-ל אז התברר שאולי “סותו” משמר פועל נדיר של סו”ה שמשמעו כס”ה – וככה פתאום מוסברת המילה היחידאית “מַסְוֶה”! וכן הלאה.
     בקיצור – לא שנו אלא בביקורת נמוכה, אבל בביקורת גבוהה כל המרבה לגזור לגזרים ולהעתיק הרים – הרי זה משובח!…

2. ההסבר יצירתי. אבל כרגיל, אחד הקשיים הגדולים בגישת המקורות, שבו אתה משתמש פה, זה שהרבה פעמים החלוקה נראית טובה, אבל אז אתה שם לב שזיקות שמקודם היו ברורות, אתה הורס אותם כי אתה מחלק אותם לשני מקורות שונים.

   בדוגמה של המבול זה קלאסי, שזה די הורס את המבנה הקוצנטרי המובהק שם (אני מכיר שאתה כופר בזה, אבל בספר פרופ’ יונתן גרוסמן זה היה נראה לי מאוד משכנע).

   וכך גם פה. אמנם עשית פה חלוקה יפה, שלכאורה מסדרת את הבעיות והכפילויות והסתירות המוזרות, אבל זה יצר בעיות חדשות בכך שזה גזר בין שני חלקים שמאוד מזכירים.

   “שמות (פרשת יתרו) פרק יט פסוק ז – ח
   (ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’: (ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה’: ”

   ושמות (פרשת משפטים) פרק כד פסוק ז
   (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

   הדמיון בין השניים מובהק, ולכן לדעתי, יותר פשוט להניח שהדברים לא נכתבו כאחד עוקב אחרי השני, אלא שהם תיאורים מקבילים – ופסוק זה מעיד על החפיפה שביניהם.

   אני לא ישבתי על איך לסדר את זה לגמרי, אבל זו נקודת המוצא שממנו אני חושב שיותר נכון להתחיל כי זה משמר את הזיקה בין שני הסיפורים בלי לגזור אותם ולזרוק כל אחד למקור אחר, ובזה איבדנו את הזיקות הספרותיות שיש בין הסיפורים.

   ולדעתי, השילוב בין שני הפסוקים האלו עומד מאחורי המדרש היחסית מוכר של חז”ל בעירובין מח:

   תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב
   תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה.

   ששילבו בין האופן שבו משה מלמד בפרק כ”ד לבין איךי שלימד בפרק י”ט. כלומר הבינו שהסיפורים חופפים זה לזה.

   • מה שאתה אומר, בקצרה, הוא שאם אחרי אלפיים שנות פרשנות הצליחו איכשהו לדרוש את הכתובים כך שיתגלה מבנה קונצנטרי \ כיאסטי \ מקביל \ חופף \ (כל סיפור והמבנה האד-הוקי שלו) – זה אומר שכל הצעה הגיונית אחרת נפסלת על הסף – הייתכן?!
     לא זו בלבד, אלא שבשם ה’מבנים’ האלו, מרדדים את ההבדלים המהותיים בין המקורות ו’מורחים’ אותם לכלל עיסה אחת – בניגוד לכוונת הכותבים המקוריים!
     עכשיו ברור שכשהטקסט לפנינו כמו שהוא, לא תקצר ידם של הפרשנים למצוא בו איזשהו מבנה (ברוח הסיפור על אחד מחריפי הפלפול העצומים שתלמידיו חמדו לצון ותלשו דף מהגמרא, נניח דף כ, והוא המשיך ללמד ברצף מדף יט לדף כא תוך שהוא מגשר בפלפולו על הפער…) – אבל תבדוק בעצמך האם יש עקביות במבנים האלו או שהם מומצאים שרירותית לפי הצורך בכל סיפור מחדש?
     נ”ב
     לגבי פרק יט, ז-ח – פסוק ח לפחות הוא של E, והוא אכן מקביל בדיוק ל- כד, ג שהוא גם של E, והכל א”ש.

     • אני לא טוען שאם הצליחו איכשהו לדרוש את הכתובים, אלא אם עשו את זה בצורה משכנעת. זה קצת דמגוגי להגיד בשמי שאני מקבל וסומך את ידי על כל פרשנות ספרותית שנכתבה. ודאי שזה צריך להיות משכנע.

       אני אישית רואה את הזהויות של כל מקור, אבל ומצד שני יש את הבעיה שהזכרתי של התעלמות ממבנים. בלי היכולת לשלב איכשהו בין שני הגישות – נראה שכל צד מפספס פה משהו. לכן, ואני מסכים שיש דוחק מסוים, אבל הגישה של הרב יהודה ראק שמצד אחד ממשיך את הגישה של הרב ברויאר שבפועל גייר את המקורות, (אלא שלא נצמד תמיד לחלוקה הטיפוסית מסיבות אחרות), ומצד שני במאמרים אחרים לא מתעלם ממבנים ספרותיים כאלו ואחרים, זו גישה שמנסה לגשר בין הדברים. אני חושב שיש עוד הרבה ליטוש, אבל כל צד מפסיד פה משהו, וחבל שרק תוקפים את החולשות של הגישה השונה, בלי לנסות למצוא פתרונות אמיתיים לבעיות האלו. טרם ראיתי תשובה של ממש, שכשיש זיקות שזה דורש באמת עצימת עיניים כדי להתעלם מהם, אעפ”כ הדוגלים בגישת המקורות גוזרים אותם ומתעלמים מהם.

       אם כבר בקשיים בגישת המקורות עסקינן, יש קושיה נוספת, שדי חזקה לדעתי, ואשמח לשמוע מה דעתך בעניין.

       הגישה מגדירה את המקורות על פי מאפיינים סגנוניים, ולאחר מכן משתמשת באותם מאפיינים עצמם כדי לזהות את היקפם של המקורות ולתחום את חלקיהם. יוצא שהקריטריון להגדרה הוא גם הקריטריון לזיהוי, וממילא ההבחנה נשענת על עצמה. זה הנחה מעגלית: הסגנון מוכיח את קיומו של מקור מסוים, והנחת קיומו של אותו מקור היא שמאפשרת לייחס לו את הסגנון.

       נגיד אחת ההבחנות המקובלות היא שהמקור הכוהני מאופיין בלשון פורמלית, מדויקת, חזרתית, ובשימוש במונחים טכניים.

       למשל הדוגמה שהבאת פה, פרקי המשכן נחשבים לטקסט כוהני, בין השאר משום שיש בהם מבנה מדויק של ציווי מפורט ולאחריו תיאור ביצוע כמעט מילה במילה, עם דגש על מידות, חומרים, סדרי עבודה, ותבנית קבועה של פתיחה.

       אלא שהחוקר מגדיר את המקור הכוהני כמקור המאופיין בסגנון פורמלי ובעניין פולחני. לאחר מכן, בכל מקום שבו נמצא סגנון כזה, נגיד בפרשיות הקורבנות, דיני טומאה וטהרה בויקרא יא–טו, בבראשית פרק א, או רשימות יוחסין בבראשית ה – הוא משייך אותם למקור הכוהני.

       אבל מי אמר שסגנון פורמלי ופולחני מעיד על מחבר אחר? ייתכן שמחבר אחד כותב בסגנון סיפורי כאשר הוא מתאר עלילה (למשל סיפורי האבות), ובסגנון טכני כאשר הוא עוסק בחוקי פולחן. כמו שיש בקוראן חלקים משפטיים יותר וחלקים סיפורייים יותר וזה לא אומר שזה שני מקורות (לא מכיר שיש מחקר מקורות בקוראן אבל אולי אני טועה).

       אם ההגדרה של “כוהני” היא טקסטים פולחניים וטכניים,
       וההוכחה לקיומו של מקור כוהני היא: קיומם של טקסטים פולחניים טכניים, יוצא שההגדרה והראיה נשענות זו על זו.

       כלומר, קשה להתעלם שבאמת אפשר לזהות סגנונות שונים, ולעשות פילוח סגנוני. אבל מי אמר שזה מעיד שהיו מחברים שונים לכל סגנון?

       • אוקיי, אתה רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה = גם לחלק למקורות וגם לשמור על המבנה הספרותי. אז למעשה, רבים מהחוקרים משלהי המאה ה-20 והלאה עושים את זה בדיוק: הם מכירים במקורות בצורה זו או אחרת (יש שרואים בהם טקסט קדום, ויש שרואים בהם “פרה-היסטוריה” לא מעניינת), אבל משקיעים את רוב האנרגיה שלהם בפירוש הטקסט כפי שהוא לפנינו – אז צא ולמד (לצערנו הכל באנגלית)…
         ואני מסכים שהמבנים יכולים להיות משכנעים – אבל היתרון הגדול של השערת המקורות היא העקביות היחסית שלה: אתה מתלהב מתקבולת כיאסטית בסיפור המבול, ואני מתלהב מזה שהצליחו לזהות בין כותב סיפור הבריאה בבראשית א עם כותב ספר ויקרא! (רק כדוגמה אחת מני רבות)*.
         ולכן אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, גם אם ה’פשט’ הזה הורס כמה מבנים, ואני מניח שגם על רשב”ם היו שכעסו שהוא הורס את כל היופי של אגדות חז”ל וכו’…
         * הדוגמה הזו שומטת את הבסיס לשאלתך (=שאלתם של מבקרי הביקורת מאז ומתמיד) על הטיעון המעגלי – ובלשונו של ר’ יצחק: לא היה צריך להתחיל את ס”כ אלא מ”החודש הזה לכם”! והנה באו החוקרים והראו לך שס”כ מתחיל כבר בבראשית – והנה נעלמה לה הטענה על טיעון מעגלי… מה גם שכמו שהסברתי בפוסט, לס”כ יש השקפת עולם משלו, והיא הקריטריון המרכזי ולא (רק) הסגנון ה’טכני’!

     • בעניין ההערה בסוף, זה לא היה מובן מהחלוקה שעשית בגוף הפוסט. אז יכול להיות שהמקרה כאן באמת לא קשה.

3. ובוודאי שההתעלמות ממעמד הר סיני, שחכמים לאורך הדורות ראו אותו כבסיס ליהדות אומרת דרשני. הרי חכמים לאורך כל הדורות, מחז”ל, עבור לרמב”ם שכתב שמי שאינו מאמין במעמד הר סיני בידוע שרגלי אבותיו לא עמדו לרגלי הרב סיני, עד הרב מיכאל אברהם בימינו שמבסס את ההלכה על טיעון העד, כולם יצאו מאמונה מלאה בהיסטוריות של המעמד.

   • היא אומרת דרשני – ואכן דרשתי ומצאתי שמעמד הר סיני נעלם מרוב הנ”ך!
     וכמובן שחז”ל והרמב”ם צודקים – כי הרי מי לנו גדול מס”א שטרח וכתב את כל המעמד, והחרה-החזיק אחריו ס”ד – וכל זה עוד הרבה לפני חז”ל! אלא שגם אם נניח והמעמד אכן אירע כפי שאירע, החשיבות התרבותית שלו לא היתה גדולה.
     מעין ראיה לדבר הוא סיפור עגלי הזהב של ירבעם – אפשר כל תינוק של בית רבן קורא בפרשות השבוע על מעמד הר סיני וחטא העגל, ויום אחד הוא מחליט לעשות לא עגל אחד אלא שניים?!
     (איברא דבפירושי הק’ העליתי למסקנא, שכלפי לייא – היינו שכל סיפור חטא העגל אינו אלא ‘גזירה לאחור’ מסיפור ירבעם, וכמה ראיות בדבר ובראשן: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל” – לשון רבים!)