7 תגובות על “חידושי תורה על פרשת מתן תורה”

1. ממתי נשים החלו להיחשב כחלק מן העם?

   • שאלה טובה, אבל יש לי “חסם תחתון” – לא לפני רב יוסף שאמר בפירוש: “קסבר עולא – נשים עַם בפני עצמן הן!” (שבת סב.)

2. הערות להערות:
   פרק יח
   1. האהלה אינה ראיה. השווה: “ולא יאסף הביתה” (שמות ט יט), “ויבא החדרה ויבך שמה” (בראשית מג ל) וכד‘.
   2. כמו שאמר המחנך שלי בתיכון: “מקושיא לא מתים ולא מגיהים”.
   פרק יט
   1. מה מאלץ אותך לזה?
   2. כיוונת לדעת הרמב”ן בפירוש המילה, והפוך מדעתו בתוכן.
   3. לא תקין תחבירית.אם כדברי אותו חוקר היה צ”ל: “אם יעלו בהר” או “אם יעלו המה בהר”.
   4. מה הקשר? איך דייקת את זה?
   5. כך גם שמעתי מפי מורי ד”ר יושי פרג‘ון
   פרק כ
   1. הפסוק הוא הוראה, ולכן נצרכת מילת “לכם”. השאלה העובדתית-תיאולוגית לא נידונה בפסוק. ומשמעות “אחרים” מפורשת לפי המשך המשפט – “על פני”, כלומר, אחרים שאינם אני.
   5. והרי כבר נאמר “לא תגנוב”?

   • אמנם הגבת מהר מדי, ורמזתי בסוף שיש לישב שבעה נקיים לפני שמקשים, אבל בטח אמרת כמו רב כהנא שיה”ר ששבע הדקות שחלפו ייחשבו כשבעה נקיים וכו’ :)
     אוקיי, הנה תשובותיי שנכתבות, כדברי הרמב”ם, כשאני “שוכב פרקדן מרוב העייפות, וייכנס הלילה, ואני בתכלית החולשה, לא אוכל לדבר”:
     פרק יח
     1. האהלה – נכון! אבל זה מסתדר טוב!
     2. מקושיא לא מתים ולא מגיהים – זה בדיוק מה שצריך ללמד בתיכון! השאלה מה עושים אחרי התיכון…
     פרק יט
     1. האמת שמאלץ אותי הפירוש המקובל לאין חולק ש”בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת” משמעו בעצם בחודש השלישי, כלומר סיוון.
     2. “כיוונתי לדעת…” = כנראה פשוט ראיתי את זה שם ושאלתי שלא מדעת:)
     3. ? לא הבנתי את הבעיה התחבירית, בטח לא בפרקים עם לא מעט בעיות תחביריות כמו כאן (“בדבר אשר זדו”, זוכר?)
     4. “וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם… אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה” – כלומר, “העם” בפסוק כולל נשים? מכאן ללסביות מן התורה!
     5. ואני שמעתי מ… אריאל סרי-לוי! (בהרצאה ביוטיוב שזכורה לי משום מה).
     פרק כ
     1. “הפסוק הוא הוראה, ולכן נצרכת מילת “לכם” – התכוונת “לך”? בכל מקרה לא הבנתי מה הטענה בדבריך כאן.
     “השאלה העובדתית-תיאולוגית לא נידונה בפסוק” – ברור שהיא לא “נדונה”, אלא היא משתמעת ממנו בפירוש!
     “על פני” = שאינם אני” – זו לא המשמעות של “על פני” כפי שהראיתי מכמה פסוקים.
     5. יפה! לכן כבר חז”ל פירשו שבגונב נפשות הכתוב מדבר – ואילו אני פירשתי כך:
     לֹא תִּגְנֹב – על מנת למכור לשם רווח (ראו כא, טז: “וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ”, וכן שם לז), בניגוד ל”לא תחמֹד” להלן שמטרתו לגזול לעצמך.
     עכת”ד.

3. יפה. עוד אדם שלובש חלוק של “פשט” ומוכר לנו סלט של השערת המקורות, תיקוני נוסח, פיסוקים מומצאים והוספות מילה קטנה פה ומחיקה קטנה שם, וקורא לזה “בית המדרש הישן של ישראל סבא”. זה בערך כמו לפתוח מסעדת פועלים ולהגיש סושי נא עם הסבר שזו בעצם קציצה, רק בלי הבשר ועם אצות. הטענה שהוא “בלי תיאוריות אלא פשט פשוט” היא בדיחה ספרותית מוצלחת במיוחד, מפני שכל שיטתו עומדת על הנחת יסוד תיאורטית אחת, כבדה ומפורשת, שהטקסט אינו אחדותי, שאינו נאמן לעצמו, ושאפשר “לתקן” אותו באמצעות השערות בלשניות וקומבינטוריקה של פסוקים כאילו היה טיוטת סטודנט. זה לא פשט אלא פשטנות, לא קריאה אלא פירוק, לא פרשנות אלא אורתופדיה טקסטואלית שבה שוברים עצמות כדי שיתאימו למיטה. כשהוא מכריע שיתרו בא אחרי חטא העגל, הוא מתעלם במודע ממסורת פרשנית רציפה, ומציג ראב”ע חלקי כראיה, כאילו ראב”ע עצמו לא ידע שיש מדרש מפורש להפך וכאילו עצם היכולת לדרוש “אהלה” בה’ הידיעה היא הוכחה היסטורית ולא משחק סמנטי. זה סגנון שמתחזה לביקורתי ובפועל הוא נאיבי: לוקחים מילה, מוציאים אותה מהקשר התחבירי והסיפורי, ומכריזים שנמצא “רמז” לתזוזת פרקים, וכל זה בשם הפשט. אותו טריק חוזר ב”כי בדבר אשר זדו עליהם”, שם הוא מחליף תחביר מקראי תקין בהמצאה סגנונית (“כי בא הדבר”) רק מפני שזו נוחה לאג’נדה שלו, כאילו המקרא זקוק לעורך מודרני שיציל אותו מעצמו. ההצעה ש”שרי עשרות” היא הגזמה פיוטית היא לא פרשנות אלא ויתור מראש על האפשרות שהטקסט מתכוון למה שהוא אומר, משום שהמספרים לא מוצאים חן בעיני הקורא בן המאה ה־21. זו לא ביקורת אלא אנכרוניזם במסווה של פשט. גם חידושו שחודש מתן תורה הוא תמוז ולא סיוון מבוסס על כלל לשוני שהוא עצמו ממציא כקבוע, ומתעלם לחלוטין ממסורת כרונולוגית מקראית ומדרשית שלמה, כאילו “בחודש השלישי לצאת בני ישראל” הוא ניסוח מתמטי מודרני ולא תיאור סיפורי־היסטורי בתוך לוח זמנים דתי. כאן נחשף שורש הבעיה: הוא אינו מפרש טקסט אלא מנסה להמיר סיפור מכונן בדוח יומן טכני, ואז מתפלא למה הדוח לא עומד בסטנדרטים של אקסל. פירושו למטרת מעמד סיני כתרגיל יחסי ציבור למשה בלבד, “להרגיל את העם שאלוהים מדבר רק איתו”, הוא דוגמה קלאסית לרדוקציה: לקחת אירוע מכונן בתודעה הדתית ולהפוך אותו למניפולציה ניהולית. זה לא פשט אלא פסיכולוגיזם זול, כאילו התורה היא פרוטוקול של משרד ממשלתי. ההוספה המפורשת של מילה (“אם”) בפסוק “אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל” אינה פרשנות אלא זיוף גלוי, עם קריצה של “חוקר מבריק” בלי שם, כלומר סמכות רפאים. מי שמוכן להוסיף מילה לטקסט כדי לפתור קושי, כבר ויתר על כל יומרה של פשט; הוא עבר לתחום העריכה הביקורתית, ושם עליו לפחות להודות שהוא כותב נוסח חדש, לא מפרש ישן. הקביעה שנשים לא נכללו במעמד מפני שנאמר “אל תגשו אל אשה” היא דוגמה מצוינת לקריאה מגויסת: היא מניחה מראש הדרה ואז מוצאת לה רמז לשוני, ומתעלמת מההקשר המוסרי והחינוכי של הציווי, ומתעלמת במודע מן המסורת הפרשנית שרואה במעמד אירוע כוללני. גם פיסוקו החדש ב”לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם” הוא תרגיל תחבירי נאה, אבל הוא מבוסס על הנחה מוקדמת שהפסוק “טועה” ושעל הקורא המודרני לתקנו, ולא על ראיה פנימית מחייבת. כך נראית שיטה שמתחילה מסקנה ומחפשת לה ניקוד. בפרשת הדברות הוא מגיע לשיא: “לא יהיה לך אלהים אחרים” כקביעה שיש אלים אחרים באמת, רק לא “לך”, היא חזרה על טיעון פוליתאיסטי עתיק במסווה של דקדוק, תוך התעלמות מכך שהמקרא משתמש בלשון בני אדם כדי לשלול אלילות, לא כדי לאשרה. גם פירוש “לא תשא את שם ה’ לשוא” כהגבלה טכנית לשבועת שקר בלבד מצמצם בכוח תחום מוסרי רחב לצו משפטי יבש, מפני שכך נוח לאידאולוגיה של טקסט אנושי־משפטי ולא התגלותי־ערכי. וכשנוח לו, הוא כן מוכן להודות בחריגים (“אבל זה כבר מקור אחר”), כלומר: כאשר פסוק לא מתאים למודל, הוא מסווג אותו כ”מקור אחר”, מושג קסם שמאפשר להיפטר מכל קושי בלי להתאמץ. בסופו של דבר מתקבלת תמונה ברורה: זו אינה קריאה אקדמית זהירה אלא אסכולה של ניתוחים נקודתיים שמטרתם הכוללת היא אחת: לרוקן את מעמד סיני מתוכנו המטאפיזי ולהפוך אותו לאירוע ספרותי־פוליטי. הוא לועג ל”מרשים לעצמם להתעלם מקושיות”, אבל כל שיטתו בנויה על התעלמות שיטתית מן הקושיה הגדולה מכולן: מדוע הטקסט עצמו מציג את האירוע כהתגלות ולא כתרגיל סמכות. ההצהרה שהוא “מחמיר מאוד שלא לציין מקורות” אינה צניעות אלא התחמקות מביקורת: בלי מקורות אין אחריות, בלי אחריות אין מדע, ויש רק מופע של שנינות לשונית. גם החריזה הסופית בסגנון ראב”ע אינה אלא מסך עשן רטורי שנועד להעניק ניחוח מסורתי לפרויקט שביסודו אנטי־מסורתי. אין כאן מאבק כן בין פשט לדרש, אלא שימוש סלקטיבי בפשט כדי להצדיק הנחה מוקדמת של כפירה. מי שמתחיל מן ההנחה שהטקסט הוא תוצר של מקורות סותרים, בהכרח ימצא בו סתירות; מי שמתחיל מן ההנחה שהאירוע הוא תודעתי ולא התגלותי, בהכרח יפרש כל פסוק כפסיכולוגיה של הנהגה. זו לא תוצאה אלא נקודת מוצא. וכאן הכשל האקדמי העמוק: בלבוש של ביקורתיות הוא פועל כדוגמטי. הוא אינו בוחן אפשרות שהתורה מדברת על התגלות ממשית, אלא פוסל אותה מראש, ואז מתגאה ב”פשט”. זה כמו לקרוא שיר אהבה כהסכם מסחרי ואז להתפאר שהצלחת להוציא ממנו רומנטיקה. בסיכום, לפנינו לא חידושי תורה אלא חידושי עריכה, לא קריאה אלא רה־קונסטרוקציה, לא פשט אלא פוסט־מודרניזם במסווה של ישיבה. מי שמבקש באמת לעסוק בפשט המקראי, צריך להתחיל בכיבוד טענת הטקסט על עצמו, לא בפירוקה; צריך לראות במסורת הפרשנית שותף לדיאלוג, לא מכשול; וצריך להודות ביושר שכאשר מוסיפים מילה, מזיזים פרקים וממציאים פיסוק חדש, לא מפרשים אלא כותבים תורה אחרת. ומי שכותב תורה אחרת, שיאמר זאת בגלוי, ולא יתחבא מאחורי הביטוי “א פּשוטער פּשוטקייט”, שהוא כאן לא אלא כיסוי דק לניסיון ישן: להעמיד פנים של תמימות לשונית כדי לבצע מהפכה תיאולוגית.

   • מבין השיטין של דבריך המרומזים עולה בי צל של הד של בת קול של תחושה עמומה ש… לא ממש התחברת לפוסט הזה ;)
     אבל אחרי שקראתי ונהניתי לחדא משלל הדימויים והניסוח המבריק, לצד ה”לימוד דבר מתוך דבר” עד כדי תליית כל חטאי הביקורת כולם בדבריי המעטים פה – נזכרתי בקביעת חז”ל ש”סנהדרי שראו כולן לחובה – פוטרין אותו”, ואם לא מצאת ולו נקודת זכות אחת בכל פירושיי (שחלקם אגב משל חכמי ישראל) – הריני פטור! כל השאלה האם פטור ומותר, או פטור אבל אסור…

4. אם אתה כבר מגייס את סנהדרין כעדי אופי, לפחות אל תסלף להם את התפקיד. הכלל ש“סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו” איננו עוסק בכתב אישום רעיוני אלא בדין נפשות, וגם שם הטעם פשוט: חשש שמא לא התקיים דיון אמיתי. אבל כאן, למרבה הצער, לא עסקינן בדין נפשות אלא בדין פירושים, ולא ראיתי אצלך לא “כולן לחובה” ולא “פוטרין אותו”, אלא תופעה הרבה יותר פשוטה: פירוש שנבנה מראש על הנחת יסוד אחת, וכל הפסוקים מגויסים בדיעבד להצדיק אותה. זה לא בית דין שטעה, זה עורך דין שכתב את פסק הדין לפני הדיון. אתה מציג את עצמך כמי שמבקש “פשט פשוט”, אבל בפועל אתה עושה את ההפך הגמור: אתה מניח מראש שהטקסט אינו אומר אמת על עצמו, ואז מתפלא שהקורא מסרב להתרשם מן הווירטואוזיות שבה אתה עוקף את משמעותו. אין כאן “לא מצאתי נקודת זכות”, אלא מצאתי שיטה, והיא עקבית: כל מקום שבו הפשט הישר מוביל להתגלות, אתה ממיר אותו במנגנון פסיכולוגי; כל מקום שבו המסורת רואה ציווי כוללני, אתה מצמצם אותו לאירוע חלקי; וכל מקום שבו הטקסט אינו מסתדר לך עם הסכימה, אתה מוסיף מילה, מזיז פסוק או ממציא פיסוק. לזה אתה קורא “לימוד דבר מתוך דבר”; אחרים קוראים לזה עריכה מחדש. גם הטענה שחלק מפירושיך “משל חכמי ישראל” אינה נקודת זכות אלא נקודת מבחן: חז״ל השתמשו בכלים מדרשיים בתוך מערכת אמונית שמכירה במעמד סיני כהתגלות; אתה משתמש באותם כלים עצמם כדי לפרק את המעמד מתוכנו. זה לא המשך אלא היפוך. לקחת אזמל של מנתח ולהשתמש בו כאילו היה פטיש אוויר. לגבי ההומור על “פטור ומותר או פטור אבל אסור” – זו התחכמות נחמדה, אבל היא מחמיצה את העניין: הביקורת איננה מוסרית אלא מתודולוגית. אינני טוען שאתה “אסור”, אלא שאתה טועה במושג שאתה עצמך מתהדר בו. מי שמצהיר שהוא עוסק בפשט ואחר כך מציע להוסיף מילה לפסוק כדי שיסתדר לו, ולקבוע שמספרים הם “הגזמה פיוטית”, ולקבוע שנשים לא היו חלק מן המעמד מפני פסוק אגבי אחד, לא עוסק בפשט אלא בבניית נרטיב חלופי. זה לגיטימי כתרגיל ספרותי או כהצעה תיאולוגית, אבל אז אין סיבה להסתתר מאחורי הביטוי “בית המדרש הישן של ישראל סבא”. ישראל סבא לא היה מוסיף “אם” לפסוק ומכריז שזה פשט; הוא היה שואל מה משמעות הפסוק כפי שהוא. גם הסמיילי שלך, כמו החרוז בסוף הפוסט, מתפקד כאן כטקטיקה: להפוך ביקורת עקרונית לעניין של “לא התחברת” או “לא מצאת נקודת זכות”, כאילו מדובר בשיר ולא במערכת טענות. אבל הבעיה איננה אסתטית אלא לוגית: אתה משתמש באותם כלים עצמם של מסורת הפרשנות כדי לשלול את הנחת היסוד שלה, ואז מתפלא שהקורא מסרב לשבח את המהלך כעוד חידוש חביב. לכן אין כאן “כולם לחובה”, אלא טענה אחת ברורה: מי שמתחיל מן ההנחה שמעמד סיני לא נועד אלא לבסס את סמכות משה, בהכרח ימצא בפסוקים רמזים לכך; ומי שמתחיל מן ההנחה שהטקסט הוא מקבץ מקורות בעייתי, בהכרח יפתור כל קושי בהכרזה “זה מקור אחר”. זה לא ממצא, זו מתודולוגיה שמולידה את מסקנותיה מראש. ואם כבר אתה מבקש זכות אחת: יש זכות אחת לפוסט שלך – הוא מדגים היטב עד כמה אפשר, בשם ה”פשט”, להגיע לתוצאה שהיא ההפך הגמור מפשט, ועד כמה מספיקה הנחה מוקדמת אחת כדי להפוך מעמד מכונן של אמונה לאירוע יחסי־ציבור. אבל זו אינה זכות של הפירוש אלא אזהרה לקורא. לכן אינך “פטור”, לא מותר ולא אסור, אלא פשוט עומד במקום שבו צריך לבחור: או שאתה עוסק בפרשנות של הטקסט כפי שהוא מבין את עצמו, או שאתה כותב טקסט חדש על גבו. בשני המקרים מותר לכתוב; רק שאין צורך לקרוא לשני “א פּשוטער פּשוטקייט”.