“עסוֹק בספרים הרְבּוֹת לא טוב” ולכן אמרתי לנפשי לחזור קצת למוסיקה =פלמנקו, שבסופו של דבר היתה כאן לפני התנ”ך ותישאר כנראה גם אחריו…
שמתי לב שבכל הפוסטים שקשורים לפלמנקו אני מתרפק על אמני העבר – שמטבע הדברים חשופים הרבה יותר לציבור וזוכים למאות אלפי צפיות ביוטיוב – ולא באמני ההווה; מה שמעורר את השאלה – האם יש עתיד לפלמנקו = מוסיקה ‘עממית’ מורכבת ומתוחכמת?
(ומי ש[עדיין] חושב שפלמנקו = רקדניות עם קסטנייטות – שייכנס דחוף לכאן!)
יאגו סאנטוס – Yago Santos
והנה לאחרונה נתקלתי בהופעה חיה של בחור ספרדי בשם יאגוֹ סאנטוֹס (Yago Santos) ונפלתי מהאוזניים כמו ש(לא)אומרים – נער הייתי וגם ראיתי לא מעט גיטריסטי פלמנקו מופלאים, אבל בבחור הזה היה משהו מיוחד! ואכן, אחרי שיטוט קצר גיליתי שהוא לא סתם (עוד) אנדלוסי שגדל עם גיטרה ביד – כאלו יש לא מעט בספרד, וזה דבר מפליא בפני עצמו – אלא גיטריסט עם “השכלה” קלאסית, שלמד אצל אחד מאמני הפלמנקו הגדולים והמיוחדים, הגיטריסט והמלחין רָפאֵל ריקֶני (Rafael Riqueni).
התוצאה המיוחדת ניכרת לאוזן, וקשה להסביר אותה במילים…
קראו עוד
כבר מסוף המאה ה-19, היחסים בין הפלמנקו למוסיקה הקלאסית היו די חד-סטריים, שלא לומר לא-קיימים: המוסיקה הקלאסית פשוט לא ספרה את הפלמנקו ואם טרחה להתייחס אליו, היה זה ב”בוז מוחלט” כדברי פאקו. הפלמנקו מצידו נוגן על ידי אנשים שבקושי ידעו לקרוא, ומוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק כוס המוחיטו שלהם… ואל תבלבלו בין פלמנקו לבין כמה יצירות קלאסיות ב’ניחוח’ ספרדי שדווקא הפכו ללהיטים קלאסיים (מ- Leyenda של אָלבֶּניס ועד כרמן של ביזה) – הפלמנקו ה’אמיתי’ היה רחוק מאוד מהן. הפלמנקו של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – העידן בו המוסיקה הקלאסית עדיין היתה הקריטריון לרמה מוסיקלית בכלל – היה פשוט ופרימיטיבי, גם מבחינה מוסיקלית ועוד יותר מבחינה חיצונית: חבורות של צוענים כהי-עור, רקדניות צבעוניות יתר על המידה וזמרים צרחניים יתר על המידה… הגיטרה שימשה כמעט אך ורק לליווי, בפריטות ‘גסות’ ובקצב מהיר מדי – ובהתחשב בעובדה שגם הגיטרה הקלאסית לא נחשבה כל-כך בעולם הקלאסי, ברור שגיטרת הפלמנקו היתה בתחתית הסולם, אם בכלל.
אבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל”אור לגויים”, כפשוטו.
חג המולד הקרב ובא מעורר תחושת אי-נוחות בכל יהודי שקרא משהו על ההיסטוריה היהודית באירופה של האלף האחרון, שלא לדבר על הבעיות ההלכתיות בהשתתפות כלשהי