“לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא”ו ד’גחון’ – חציין של אותיות של ספר תורה…” (קידושין ל.)
לפי המסורת התלמודית הזו חצייה של התורה נמצא בפרשת שמיני, בפסוק “כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן…” (יא, מב). אבל לו תשאלו את חוקרי המקרא הם יגידו לכם שחציה של התורה נמצא בדיוק בפרשת השבוע שלנו – אחרי-מות, וליתר דיוק: בפרק טז, העוסק בתיאור טקס יום הכיפורים. וכך מתמצת חוקר חשוב – גרמני, כמובן… – בשם רולף רנטדורף את מאמרו, שכותרתו היא “ויקרא טז כאמצע התורה” (Leviticus 16 Als Mitte Der Tora):
תורת הקרבנות מגיעה לסיומה המכריע רק עם מעשה הכפרה השנתי ביום הכיפורים. אבל בני ישראל מטוהרים גם מה”טומאות” המפורטות בפרקים יא-טו, על ידי הטקסים של היום הזה. לפיכך, את ויקרא טז ניתן לכנות “אמצע התורה”.
באדיבות אתר .biblebookclubpodcast.com
כלומר, ספר ויקרא עצמו הוא שיאו של חלקה הראשון של התורה, כי בו מתממשת ההבטחה האלהית לשכון בתוך בני ישראל ובכך להיות להם לאלהים; והשיא של ספר ויקרא הוא הכניסה החד-פעמית (או החד-שנתית – נראה בהמשך) של נציג העם אל הקודש בו שוכן האל, תוך חיטוי\כפרת הגורמים המעכבים המונעים את השראת השכינה בתוך העם: החטאים והטומאות. כך ניתן גם להסביר למה ‘נתקעו’ פרקים יא-טו בין סיפור מות בני אהרן בפרק י לבין פרק טז הפותח ב”אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” – והתשובה היא שלא הם נתקעו כאן, אלא שפרק טז הוא זה שהועבר לאחריהם כדי להדגיש שכל רשימת הטומאות המופיעה בהם מתכפרת בטקס יום הכיפורים! ולא כאן המקום להאריך.
אחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים (‘ספר הקדושה’ כפי שהוא מכונה אצל החבר’ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו.