בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. אלה היו מילותיו של משה: “כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי”  בעוד שפרעה הגיב: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!” ועידת הפסגה הזאת טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה, היה זה קל יותר לבני ישראל לחצות את ים סוף מאשר לסטודנט שחור לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות…
(הרב אברהם-יהושע השל, 1963, מתוך: “אלוהים מאמין באדם” ,עמ’ 28)

קראו עוד ⇐

אני לא אומרת שכל פעם שאני מניחה תפילין אני מרגישה יראת אלהים מחודשת, אבל לפעמים זה באמת גורם לי להרהר. זה פשוט משהו במהלך היום שהופך אותי למודעת ומרוכזת באמת.
(פורסם לראשונה ככל הידוע לי כאן, וקיבל תאוצה כאן)

כך, ללא רגשנות-יתר או התלהבות-של-מתחילים, מתארת יעל מרנס (Yael Marans) בת ה- 16 מתיכון SAR, ניו-יורק, את תחושותיה בעת הנחת תפילין. יעל, ותלמידה נוספת בשם רונית מוריס (Ronit Morris), עוררו סערה של ממש בכוס התה היהודית-מודרנית-אמריקאית כשלראשונה קיבלו אישור רשמי להניח תפילין בתפילת שחרית, היישר ממנהל התיכון – הרב נפתלי הרצשטארק (Naphtali Harcsztark).

ושמא תאמרו: טוב, ניו-יורק, רפורמים, ליברלים וכו’ – קראו נא את הדברים הבאים שפורסמו כאן:

קראו עוד ⇐