הושענא רבה – Don’t Panic!

הפוסט הוא תקציר לא מחייב של מאמר שפרסמתי במכתב העתים ‘מורשת ישראל’ – מומלץ חובה לקרוא כדי להבין לעומק! (למרות אקדמיותו, המאמר קריא בהחלט)


ושוב, במסגרת המסע לאיתור תשובות חדשות לשאלות נדושות (אחרי ר”ה, יו”כ), הגיע תורו של יום הושענא רבה. לא יודע אם שמתם לב, אבל זהו היום החריג ביותר בלוח השנה היהודי, לפחות מבחינת אוסף המנהגים המפליא, שלא לומר מוזר, הכרוך בו. משום מה, לא מצאתי באף ספר (הן בבית המדרש והן באקדמי-ה) פירוט שיטתי של המנהגים הללו, ואולי בשל כך קצת עומעם אופיו החריג של יום הו”ר, אז אזרתי כגבר חלציי והכינותי רשימה ממצה שלהם, לפי סדר קיומם:

hoshana_rabbah_moon_johannes_leusden

“אנשים יוצאים אל קרני הלבנה” – מה חסר לאיש בתמונה?… (התחריט מהספר הזה, אליו מפנה שפרבר, מנהג”י ו’ עמ’ קעג, ומוכיח בהרחבה שהמנהג היה נפוץ וידוע גם לגויים)

א) כבר בפיוט ‘ונתנה תוקף’ הנאמר בראש השנה, יש נוסחים בהם נכתב: “בראש השנה יזכרון וביום צום כפור יכתבון ובהושענא רבה יחתמון“.
ב) נהגו להישאר ערים כל הלילה כמו בשבועות ולומר ‘תיקון’ מיוחד. יש קהילות בהן אמרו גם סליחות וי”ג מידות, ויש שאף תקעו בשופר.
ג) יש שנהגו לבדוק את צל ראשם לאור הלבנה. המנהג מוזכר בספרות האשונים הן באשכנז והן בספרד, והיה מוכר אף לגויים.
ד) יש שנהגו לטבול לפנות בוקר, ויש שנהגו כבר ביום שלפני.
ה) לקראת התפילה נהגו להדליק נרות וללבוש קיטל, כמו ביום כיפור.
ו) תפילת שחרית והוצאת ס”ת נעשות בנוסח ובמנגינת הימים הנוראים. יש המוסיפים ‘זכרנו לחיים’ ו’מי כמוך’.
ז) מוציאים את כל ספרי התורה לבמה, ואומרים הושענות תוך הקפת הבמה שבע פעמים, כשבין הקפה להקפה נאמרים פסוקים מיוחדים.
ח) בסוף ההושענות נאמר הפיוט ‘אֹמֶן ישעך בא’ של הקליר, למרות שאין לו שום קשר לשאר ההושענות או אפילו לחג הסוכות.
ט) לאחר הפיוט חובטים את הערבות שיוחדו לכך בקרקע חמש פעמים, תוך אמירת קטע קבלי. לפי התוספתא מנהג זה אף דוחה את השבת – אלא שבשל תרעומת הבייתוסים נקבע לוח השנה היהודי כך שהו”ר לא יחול לעולם בשבת.

השוו את אוסף המנהגים הזה לכל יום שתרצו בלוח השנה שלנו – ולא תמצאו לו אח ורע; והרי סך הכל מדובר ביום רגיל של חול המועד! לא זו בלבד, אלא שמנהגי ראיית הצל וחביטת הערבות הם כל כך חריגים שלולא יהודים אנחנו (=מורגלים לחשוב שמה שאצל האחר הוא פגאניות פרימיטיבית אצלנו הוא סוד עמוק), היינו נדהמים למראיהם.* מה זה ועל מה זה? קראו עוד

בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים

אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת… ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה… הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים(שפינוזה, הפתיחה למאמר תאולוגי-מדיני, בתרגום ח’ וירשובסקי)

בין פרשיית הרש”ע מהצפון לפרשיית המים האסורים בשתיה בשל התקופה עובר קו אחד ברור עליו הצביע שפינוזה לעיל. מפתה היה לקונן בגאווה מסותרת שהנה, לא השתנה כלום מאז המאה ה-17 וכו’, אבל האמת שחלק גדול (אם כי דומם) של הציבור הישראלי די רחוק מהגישה הזו, והתגובות הבריאות לפרשיות הנ”ל ודומותיהן יוכיחו. אמנם נראה שבניגוד לפרשייה הראשונה, רוב הרבנים לא יעזו לבטל באופן חד-משמעי את נושא שתיית המים בתקופה, כמו שלא יעזו לבטל את הפנייה אליהם כדי לבחור שם לילד, או צבע רכב וכדומה…
Nedarim_49ומצאתי לכך רמז מפורש בדף היומי דהיום (נדרים מט.) – שם מביא התלמוד עצה גסטרונומית, ומעיר מייד: “ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ”.
מה הקשר? מסבירים לנו בעלי התוספות: “שמלעיגים עלינו ואומרים שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש”ס…” (ועיינו שם בפירוש הרא”ש) קראו עוד

הים של שלמה – בין נוסחאות לנוסחים

Brazen-Molten_Sea_of_Solomonאחת השאלות המתמטיות הפחות-חשובות אך היותר-מעניינות שמספק לנו המקרא, הוא שאלת היחס בין קוטר המעגל להיקפו. כידוע לכל בר-בי-כיתה-ו’ בערך, יחס זה נקרא פַּאי (π = Pi), השווה ל- 3.14 בערך (טוב, הנה משהו מדויק יותר…)

אלא שהמקרא מספק לנו – לכאורה – יחס אחר, שכך כתוב במל”א ז, כג:

וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וקוה [וְקָו] שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב

כלומר – בעוד שקוטר אותו “ים” שעשה שלמה היה 10 אמות, היקפו היה 30 אמה >> היחס הוא בדיוק 3, ולא 3.14~ !

קראו עוד

הברושים לא ידעו אם למחוק או לכתוב – הערת נוסח לתהלים ק”ד, ועוד

חסידה ברושים ביתהאחרי יומיים של ראש חודש, בהם נוהגים לומר בתפילה את מזמור ק”ד בתהלים, עיינתי ב- BHS, הלא הוא אוצר בלום של גרסאות דווקניות מנוסחי קדמאי, וצדה את עיני הערה מעניינת לגבי הפסוק הבא (יז):

טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה’ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.

קצת תמוה שהפסוק פותח בארזים ומסיים בברושים – כלומר, פס’ טז מדבר על ארזי הלבנון, פס’ יז ממשיך ומתאר את הציפורים המקננות “שם”, בארזים אלו, ואז מופיעה החסידה – אך היא “ברושים ביתה”, ולא ארזים.

קראו עוד