אתה חי רק פעמיים – על חזרתו הכפולה של משה למצרים

באמצע פרק ד מתנוססת לה אחת החידות המקראיות הגדולות ביותר – פרשיית “חתן דמים” הקצרצרה…והאניגמטית. למרבה המבוכה, הפרשייה הזאת משובצת בתוך פרשייה קצרה שנראית על פניו פשוטה ותמימה – אבל במבט שני מתגלות בה בעיות מוזרות להפליא. 
אז הנה פסוקי הפרשייה כולה – וכדי לחסוך זמן ומקום כבר שיבצתי את השאלות בגוף הטקסט (לטובת גרסת הפ”ב נטולת העיצוב סימנתי את השאלות ב: ~):

(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.
(יט) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. ~והרי לפני שנייה משה כבר הודיע ליתרו מיוזמתו שהוא שב?!~
(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו ~בניו?! והרי רק גרשם נולד עד כה!~ וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר ~מה זה משנה?!~ וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. ~אחרי שהוא כבר שב למצרים?!~
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה ~בלכתך?! הוא כבר שם!~ רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים ~קודם דובר על “אותות”~ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. ~בפרק ג הופיע נימוק אחר: “וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ”~
(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ ~ולא שה’ חיזק את ליבו~ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

מה לדעתכם תהיה התשובה לכל השאלות האלה?… קראו עוד

קוצו של ו’ – האם שמות הוא חומש נפרד?

כידוע, החלוקה של התורה לחומשים היא די עתיקה, אבל לא מספיק ברורה: המעבר בין שמות לויקרא הוא הדוגמה הברורה לכך שאולי החלוקה לחומשים היא רק ‘הצעת הגשה’, כמו החלוקה לפרקים (ויקרא נפתח ב”וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה” – ללא הסבר מי קרא – ורק אז ‘נזכר’ הכותב להוסיף “וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו…”) ובמקור כל התורה היתה ספר אחד, “תורת משה” כמו שהוא נקרא בתנ”ך. 
החומש היחיד שנראה בבירור כחומש נפרד הוא דברים (ואולי הוא-הוא “תורת משה”?…), שנפתח בצורה חגיגית ב”אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…” – מילת הפתיחה “אֵלֶּה” ולא “וְאֵלֶּה” מדגישה שמדובר במשהו חדש (למרות הקושי המעניין שהעלו האחרונים איך ליישב את זה עם דברי המדרש “ואלה – פסל את הראשונים” – וכתבתי על זה כאן), ואם נוסיף לכך את העובדה שהפתיחה לספר מחזיקה לא פחות מחמישה פסוקים, ברור שדברים לפחות הוא חומש חדש לגמרי. קראו עוד

האם נשים חייבות בעשר הדברות?

הפסוקים הראשונים של פרשת תזריע עוסקים בדיני היולדת – למעט חריג אחד, והוא פסוק ג:

(ב) …אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה…

ראשית, הפסוק לא עוסק באשה אלא ביילוד הטרי; ושנית, הפועל “יִמּוֹל” הוא היחיד שמופיע בלשון זכר ולא בלשון נקבה!
הפירוש המקובל הוא כי “דין זה הובא אגב אסוציאציה, ללא קשר ענייני לכאן. משהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבעה ושמונה” (עולם התנ”ך, עמ’ 84).
א-ב-ל, עיון בתרגומים מגלה משהו הרבה יותר מעניין. קראו עוד

על חרטומים, שדים ו- ChatGPT

האדם הדתי המודרני חי בדיסוננס מובנה בכמה תחומים, ואחד מהם הוא סיפורי הניסים שבמקרא – שאחד השיאים שלהם הוא מכות מצרים בפרשות השבוע הנוכחיות (שמות-בשלח). למען האמת, התמיהה הבסיסית – האם זה ייתכן? – עלתה כבר בימי קדם, ואם תרצו תוכלו למצוא אותה בדברי השליש הספקן שהטיח באלישע (מל”ב ז, ב) “הִנֵּה ה’ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?!” (כמובן שהדתי הספקן יתהה האם גם הסיפור ההוא קרה באמת, ואין לדבר סוף…)
כך או כך, אפשר לחלק את התשובות היהודיות לשאלת היתכנות הניסים לשלושה כיוונים עיקריים – בהכללה גסה:

א) דעת הרמב”ם: אין נס בעולם כלל – ישנן תופעות חריגות שהוטבעו מראש ע”י ה’ במערכת חוקי הטבע (“עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות…”) ורק הוא “יודע” להשתמש בהם כשצריך.
ב) דעת החסידות (שמקורה באיסלאם): אין טבע בעולם כלל – הכל מתנהג לפי רצון ה’ בלבד, וממילא אין שום חידוש בנס, אלא רק בעיני המתבונן הרגיל ל”חוקי” הטבע.
ג) דעת היהודי המצוי\הסביר: יש טבע ויש נס – ככלל, העולם מתנהג לפי חוקי הטבע שה’ קבע, אלא שהוא יכול לסטות מהם או לשנות אותם כרצונו – ולזה אנחנו קוראים “נס”. קראו עוד

עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

מצבת מרנפתח

כידוע, הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם, היה פרעה, ממש בתחילת ספר שמות:

(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

בצירוף מקרים מפליא, גם מחוץ למקרא היה זה מלך מצרי דווקא שהכיר לראשונה בישות אתנית בשם ישראל:

ישראל הוּשַׁם אין זרע לו (מצבת מרנפתח)

עם זאת, בדברי פרעה “שלנו” יש חידוש מהותי יותר – הוא למעשה מכתיר את המשפחה הקטנה של בני יעקב – הלא הם “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – כעם שווה-ערך ל”עַמּוֹ” שהוזכר בתחילת הפסוק! אם נשים לב, המונח “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” בספר בראשית מיוחס תמיד לבני יעקב (למעט האנאכרוניזם הידוע של “לִפְנֵי מְלׇךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” ואולי גם “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה”), אבל מהכרזת פרעה ואילך, המונח בני ישראל מיוחס תמיד למה שאנחנו קוראים עם ישראל. כמובן שזה צפוי, כי כבר בפסוק ז הודגש כי “בְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ…” – כלומר, ממשפחה קטנה של בני יעקב הם הפכו לעם גדול, וברור שמכאן ואילך המונח הזה יתייחס תמיד לעם, אבל הנה מקום איתי להעיר על תופעה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא נבחנה בפירוט – והיא ההבדל בין העם לבין בני ישראל. קראו עוד