בזמנו חיפשו באקדמיה ללשון מונח עברי למילה “דז’ה-וו” (déjà vu) – ואני חשבתי על מונח נישתי מאוד אבל די קולע: ויקהל-פקודי. לכאורה שתי הפרשות האלה חוזרות כמעט מילה במילה על פרשות תרומה-תצווה, עד כדי כך שמסדרי הפרשות לא היססו לחבר אותן (כמו השבת) למרות האורך הרב שלהן – ובלבד שיחסכו מהציבור (שאז עוד לא היו לו עלוני שבת) את הטורח של מציאת דבר תורה מתאים לשתי שבתות כאלה. ואת חטאיי אני מזכיר היום, כי בסתר לבי אני מודה לאהרן על חטא העגל (או לירבעם ליתר דיוק – ראו מש”כ כאן), שבזכותו יש את פרשת כי-תשא שתפריד בין ה’גושים’ של הציווי על המשכן וביצועו בפועל.
א-ב-ל, מסתבר שיש הבדל מאוד משמעותי בין שני הגושים האלו – ובשורות הבאות אציג אותו ואנסה אפילו להסביר אותו עוד למרות שלא הספקתי עדיין להתעמק בזה (בפירושי הק’ הגעתי בדיוק לסוף כי-תשא). קראו עוד
Home » Posts tagged 'תרומה'
תגית: תרומה
העדות – מכשיר קשר אלוהי?
הכלי הראשון שהציווי על עשייתו מופיע בפרשת תרומה הוא הארון, שאמור להיעשות מעץ מצופה זהב, ותפקידו מוגדר בבירור בתחילת פרק כה – ולא רק פעם אחת, אלא פעמיים:
(טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.
(יז-כ) […הציווי על הכפורת והכרובים…]
(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.
כמו שאפשר לראות, בין שני ההסברים הזהים ‘מונחת’ הכפורת והכרובים שעליה – וכך מתברר לקורא שהארון אינו כלי שתפקידו מתמצה באיחסון העדות, אלא הוא מהווה גם ‘מנשא’ לכפורת ולכרובים שעליו.
כידוע, בתפיסה המיתולוגית הרווחת האלים טסו להם בשמים באמצעים שונים: הליוס היווני רכב במרכבה רתומה לארבעה סוסי אש; ת’ור הנורדי רכב על מרכבה הרתומה לשני תיישים, ואילו במצרים, בבבל ובכנען תוארו האלים כבעלי כנפיים ו\או כרוכבים על גבי עננים. כל הדימויים האלה באו לידי ביטוי מפורש במקרא, בהם ה’ מכונה בכמה וכמה מקומות “יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים” ופסוקים מפורשים אינם מהססים לתאר אותו כמי שעף עליהם: “וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (שמ”ב כב, יא = תהלים יח,יא) או “וַיֵּצֵא כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ” (יחזקאל י, יח-יט). למרבה הפלא, אפילו בעל דברי הימים שחי בתקופה מאוחרת יותר ו’מיתולוגית’ פחות הבין שהכרובים הם-הם המרכבה האלוהית (ומכאן המקור לביטוי החז”לי “מעשה מרכבה”):
וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה (דה”א כח, יח
לאור כל זה עולה השאלה הפשוטה – האם אלהים התעופף על המרכבה שכללה את השולחן והעדות שבתוכו?!
קראו עוד
התרומה שלי למשכן – Poquito Flamenco!
פרשות תרומה + תצווה שאחריה מביאות בכנפיהן מנוחה נכונה למאמיני התעודות, כי סוף סוף הגענו למקור הכהני בטהרתו – לא צריך יותר לגזור את הילד החי לשניים (או לשלושה, ע”ע מעמד הר סיני), ואפשר לאפסן את הצבעים בקלמר ולהתפנות להתעמק בכתובים כפי שהם!
הבעיה שהכתובים כפי שהם הם… די משעממים. את מה שהיה לי לחדש בנושא כתבתי בזמנו בפוסט שנקרא “המשכן המדומיין” אבל כאן זה לא פודקאסט שבו ממחזרים חומרים ומעלים גירה, ולכן במקום לכתוב על מה שיש בפרשה, החלטתי לכתוב על מה שאין בה – ואני מתכוון לכל עולם המוסיקה המקודשת, שנעדר לגמרי מהתורה כולה. אלא שלפי ספר דברי הימים, התפקיד המרכזי של המקדש – לו הוקדשו פרקים שלמים – הוא דווקא שירת הלויים ונגינתם, לעומת נושא הקרבנות, למשל, שכמעט לא מפורט שם!
אכן בזמנו העליתי למסקנה שהמוזיקה העברית המקורית, זו שממנה התפתחה שירת הלויים, איננה אלא מוזיקת הפלמנקו, אשר על כן הגיע הזמן להחזיר קצת את עטרת הבלוג ליושנה (לפי התיאור הרשמי, הבלוג אמור לעסוק גם בפלמנקו!) ולשתף איתכם קטע יפהפה של אחד ממובילי דור העתיד של הפלמנקו, Luciano Ghosn (אין לי מושג אי להגות את זה – הוא ממוצא לבנוני-איטלקי) – וכאן הוא מלווה בשני פרחי כהונה שמקיימים מ”ש “נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף”: