Home » מקרא » "הקומונה יסוד התורה" – על סוציאליזם יהודי והמקרא, לזכר האחד במאי

"הקומונה יסוד התורה" – על סוציאליזם יהודי והמקרא, לזכר האחד במאי

התנ"ך והתנועות הסוציאליות בעמים (אב"ן פולאק)

התנ"ך והתנועות הסוציאליות בעמים (אב"ן פולאק)

היום הוא האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי – אמנם כקפיטליסט בורגני ממוצע קשה לי להזדהות עם היום הזה, ובוודאי שלא אחרי הקישור הבולט שלו לסטאלין וחבר מרעיו – אבל נזכרתי בספר מעניין עליו רפרפתי בזמנו, הנקרא "התנ"ך והתנועות הסוציאליות בעמים" מאת ההיסטוריון פרופ' אברהם נ' פולאק, וחשבתי כי לא אמנע טוב מבעליו ואסקור אותו כאן. ובכן, כיתתתי רגליי לספריה ומצאתי אותו (ראו עדות מצולמת משמאל), אלא שאז גיליתי בסופו נספח, שהתברר כמעניין יותר מהספר עצמו.

התנ"ך ותנועת הפועלים היהודית

"הדת והפועל" – כרך א מתוך "יידישקייט און סאציאליזמוס"
(לתמונה אין קשר ישיר לפוסט – סתם משהו נחמד שמצאתי:)

הנספח (עמ' 263-287) הוא מאת יהודה ארז ושמו "תנ"ך ומסורת יהודית בתנועת הפועלים היהודית", וכבר השם עורר בי עניין – מדוע הוכפלה המילה "יהודית"? אולי איחוד של שתי תעודות לפנינו?…

ובכן, מסתבר שתנועת הפועלים היהודית במפנה המאה ה-20 היתה מורכבת (כמובן) ממהפכנים יהודיים אינטליגנטים, שהלכו בעקבות חבריהם הרוסים למהפכה – אך בניגוד לרוסים ש"יכלו לאחד ניהיליזם עם אהבה ויקר לברית החדשה", אותם חברים בתנועת הפועלים ה"יהודית", ואפילו אלו שקיבלו חינוך יהודי "לא הכירו ולא רצו בקשר כלשהו עם התנ"ך ועם התרבות היהודית", כדברי ארז. ומכאן בא ארז להראות שלמרות סלידתם העקרונית ממסורת היהדות, מתברר שהם שאבו ממנה לא מעט.

כך לדוגמה כותב אהרן שמואל ליברמן, מראשי הסוציאליסטים היהודים (הועתק מהספר "היסטארישע שריפטן", כרך ג):

לנו היהודים, אין הסוציאליזם זר; הקהליה – קיומנו, המהפכה – מסורתנו, הקומונה – יסוד התורה שנתגלמה בחוקים ומשפטים שאין הקרקע נמכר לצמיתות, בחוק היובל והשמיטה, שוויון ואחווה וכדומה. משטרנו הקדום – האנרכיה, קשרינו ההדדיים בכדור העולם – האינטרנציונל. ברוח עמנו חונכו וגדלו הנביאים הגדולים של זמננו: מארכס, לַסַל ואחרים. נלך בדרכם.

אגב, שימו לב לפרשנות הסוציאליסטית שהוא נותן לחוקי השמיטה והיובל, פרשנות אותה הגה לראשונה (ככל הידוע לי) משה הס. דוגמה אותה מהדהד בימינו מיזם "שמיטה ישראלית" עליו כתבתי כאן, המייצג בעיניי את הזהות העברית החדשה ההולכת ונוצרת בארצנו הקטנטונת.

דמות מרכזית נוספת בין חבורת המהפכנים הסוציאליסטיים היהודים היה מוריס וינצ'בסקי, שאף פגש את ליברמן והושפע ממנו. וינצ'בסקי, שרוב ימיו כפר בעיקר וכדבריו "היה לי תענוג גדול ביותר להוכיח שלא משה רבנו הוא שכתב את התורה", התוודה בשלב מאוחר בחייו ("האחדות", גליון ג, כ"ט כסלו תרע"ג) כי:

עכשיו כאשר נסתכלתי אל תוך עמקי נשמתי, ראיתי ונוכחתי שכל מה שעשיתי וכתבתי… עברי הייתי והשפעתי באה אלי ממקורי קדמוניותינו… ראיתי והבנתי כי קדמו בי למארכס ולַסַל, לברנה וליעקבי, ללסינג ופיכטה, לבילינסקי וצ'רנישבסקי – גדולי האומה הישראלית כגון עמוס וישעיהו, הלל הזקן ועקיבא בן יוסף, ורבים אחרים משנות דור ודור.

המפתיע הוא שאותו מוריס וינצ'בסקי הוציא עשרות שנים קודם לכן, עוד כשהיה מתנגד נמרץ לדת,  עיתון בשם "אסיפת חכמים", בו הדפיס קטעים סוציאליסטיים בלבוש יהודי – חז"לי ומקראי – כדוגמת הקטע המופלא הבא הכולל אף ציוני פסוקים… (גליון 8, אייר תרל"ח):

(יב) עקב כי בזיתם את העבודה, ועל חיל העובד פשטתם כילק: (יג) יען כי רצּוֹתם האיכר, ותאכלו יבול אדמתו לא חלו בה ידיכם: (יד) כי לקחתם את בניו לעבדים, ובנותם בפרך העבדתם: (טו) והמעט מזה כי עניתוהון (כך במקור) לרווֹת האביונה, ותנזרנה באשמתכם לבושת: (טז) על כל אלה אעשה בכם שפטים וידעתם כי אני ד':

בין פולחן למוסר – הסוציאליזם הציוני כמגשימו של מוסר הנביאים

בפוסט הקודם הצגתי את הדיון המעניין בשאלת מוסר הנביאים למול התורה – פרופ' יחזקאל קויפמן טען (כנגד וולהאוזן ושות') כי התורה קדמה לנבואה והראיה שהתורה אדישה לשאלת קדימות המוסר על הפולחן ("הפרימט המוסרי"), בעוד שהר' יובל שרלו הוכיח כי עיקרון הפרימט המוסרי קיים בפירוש בתורה, והנביאים אך מדגישים אותו.

ד"ר נחמן סירקין

ד"ר נחמן סירקין

כידוע לקוראי ספרות ההשכלה, הגישה של וולהאוזן, שמקורה אגב בעמנואל קאנט, היא זו שהיתה רווחת בין המשכילים; אליבא דהשכלה, עידן הנביאים הוא "תור הזהב" המוסרי-היהודי, בעוד ש"דת החוק" שהביא עמו עזרא, על בסיס פירושו את ספר תורת משה, מהווה הידרדרות רוחנית ש'שיאה' הוא התלמוד הבבלי על דקדוקי העניות המעשיים שלו. גישה זו הפכה מתיאוריה למעשה אצל כמה מראשי המדברים הסוציאליסטים, כשאחד הבולטים שבהם – שהיה לשם שינוי גם ציוני אדוק – היה ד"ר נחמן סירקין. כמו רבים מחבריו הסוציאליסטיים גם הוא קרא לנטישת "הדת המעשית" היהודית, והתנערות "מעפר השפלות התלמודית", שכן לדבריו "רוח הנבואה הישראלית התנוונה והיתה להגשמה תלמודית הרחוקה ממוסר". אבל בניגוד לחבריו הלא\אנטי-ציוניים, הוא ראה בציונות את הכוח שישחרר את העם "מעבותות הגלות הרוחנית" ויסיר ממנו את "חבלי השווא של היהדות הדתית" (אגב, ראו כאן ויכוחון מעניין האם חזר בתשובה על ערש דווי או לא). וכה כתב סירקין בנוגע ליהדות ולמוסר (געקליבענע ציוניסטיש-סאציאליסטישע שריפטן, ערשטער באנד ז' 207-8):

מן אברהם אבינו, איש המופת התנ"כי, שהתורה הכתירה אותו במאמר: "כי ידעתיו למען יצוה את ביתו לעשות צדקה ומשפט", ועד ל"ו הצדיקים הלגנדריים שבכל דור ודור, אנשי המופת – מוסריותם היא בתכלית השלימות. בכל דמויות הגיבורים של הגזע היהודי וההיסטוריה היהודית – ישעיהו, ירמיהו, מיכה, הושע, יהודה הלוי, שפינוזה, ועד להיינה, מארכס, לאסאל והֶס, היתה שאיפה קנאית אחת: לעצב מחדש את החיים בהתאם לאידיאל העליון של שלימות מוסרית, מהפכה סוציאלית והתחדשות סוציאלית.

ובמקום אחר כותב סירקין אודות הלל הזקן ור' עקיבא, אותם הזכיר (ראו לעיל) גם מוריס וינצ'בסקי, כאלו שראו באוניברסליות ובמוסר את תמציתה של היהדות:

כאשר ביקש הנכרי את הלל הזקן, שילמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת – כלומר: את תמצית היהדות, את הקניין המרכזי של הלאומיות העברית, ענה לו: "ואהבת לרעך כמוך", הראה לו על הקניין היותר אוניברסלי ואנושי-כללי, שכל בני אדם יוכלו להודות בו. וגם נשמתו של ר' עקיבא, שאף היה לרגל התנאים ההיסטוריים ראש התלמודיים והמתנגדים לאוניברסליות של היהדות, יצאה ב"אחד", כפי שמספרת האגדה, כלומר: תמציתה של היהדות הייתה גם כן אצלו קניין אוניברסלי, אחדות הבורא בעולם.

ציטוט לפני סיום

Berl_Katznelsonהתנ"ך מילא תפקיד לא רק בתנועה הציונית, אלא גם בסוציאליזם. כמעט שאי אפשר לתאר את התנועה הסוציאליסטית היהודית, גם זו שהתכחשה לישראל, גם זו שהלכה לגמרי בדרך ההתבוללות, בלי המסורת של התנ"ך.
(ברל כצנלסון, כתבים יא, תשי"ט, עמ' 32)

וממש לסיום

תוך כדי כתיבה גיליתי סיפור מעניין נוסף הקשור לתנועת הפועלים ולמקרא – הפעם מההיבט המעניין של ביקורת המקרא, בה רואה אחד מראשי 'השומר הצעיר' את "אחת השלוחות של המהפכה הבורגנית" (!) – אבל לכך יידרש פוסט נפרד.

7 תגובות על “"הקומונה יסוד התורה" – על סוציאליזם יהודי והמקרא, לזכר האחד במאי

  1. מזכיר לי את מאמרו של הרב קוק "חכם עדיף מנביא".
    הנביאים (וכך כל ההוגים בכללם) דיברו על האידיאל הנשגב, אך מעולם לא הצליחו להנחיל אותו. כוחה של היהדות התלמודית שהסוציאליסטים המהפכניים כה בזו לה, דווקא בה לה מחינוך מלמטה למעלה. הרי גם הילל שאמר מה שאמר לנוכרי, ציווה עליו להמשיך ללמוד. על שיטת רבי עקיבא ועל תלי תלים של הלכות שלו אין מה להרחיב את הדיבור.
    מה שעשו המהפכנים היה לנסות לשנות מלמעלה, ובכח, ועל כן שטפו את מדינותיהם בדם. עמד להם לרועץ אותו טבע אנושי שהיהדות מעדנת אותו על פני דורות רבים באמצעיים מאוד סיזיפיים.

    • רק לגבי הבוז של המהפכנים ליהדות התלמודית – צריך לזכור שמדובר אחרי 1500 שנה של יהדות כזו, שמבחינות מסוימות הלכה והידרדרה. חז"ל נחלו ניצחון גדול בהנחלת ערכי היהדות לדורות רבים, אבל לדעת המשכילים היו אלה דורות רבים מדי…

  2. Pingback: ביקורת המקרא והמהפכה הבורגנית – 'על המשמר' נגד קאסוטו | ארץ העברים

  3. בס"ד ה' באייר ע"ד

    כבר מלוחות הברית נראה שהתורה מקדשת את הקניין הפרטי. לא רק שאסור לגנוב, אסור אפילו לחמוד את רכושו של הזולת! בפרשת משפטים מתבאר שאפילו פגיעה שלא בכוונה ברכוש הזולת – אסורה. כשם שאסור לעשוק שכר שכיר, הוא קניינו שזכה בו בעמלו – כך חייב השכיר לעשות את מלאכתו באמונה 'ואל כליך לא תתן'. הקניין הפרטי – הוא יסוד העמל! אם אין לאדם תקוה להרויח – לשם מה ישקיע ויעמול?

    לעומת זאת, יש בתורה מצוות רבות המעצימות את הרגשת השוויון והשיתופיות. אחד מטעמי השבת: 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'. אחת ממטרות השמיטה: 'והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה'. האיכר מאבד את קניינו בשדהו אחת לשבע שנים. המלוה צריך לשמוט את חובו של הלוה אחת לשבע שנים.

    איחוד המגמות – השוויון והכלכלה החופשית – בא ביובל. ניתנות לחברה 49 שנים של כלכלה חופשית. המוכר מוכר והקונה קונה. אך בשנה ה50 – הכל חוזר לנקודת ההתחלה השוויונית.

    עם ישראל החל ב40 שנה של כלכלת קומונה שוויונית. הן המרבה והן הממעיט אכלו בסופו של יום אותו דבר בדיוק – 'עומר לגולגולת'. עם כניסתם לארץ חולקו הנחלות כך שכל אחד קיבל שוה בשוה.

    נראה שיש הבחנה בין ימי ושנות החולין לבין ימי ושנות הקודש. יש תקופות חול שבהם מתקיים הייעוד 'אשר ברא אלקים לעשות', וכל אחד רואה ברכה בעמלו. ויש ימי קודש בהם חוזרים אנו לעמוד לפני ה' בענווה וזוכרים 'כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי', וכולנו אחים.

    כך גם נבנה המשכן. ביסודו האדנים שנעשו מ'מחצית השקל' שבהם היו הכל שוים. על גביהם ניתן מקום לנדבת ליבו של כל אחד.

    כאשר עומדת ביסוד החברה האחוה ותחושת השותפות – אז יש ברכה גם בעיסוק הכלכלי החופשי. חופשי אך לא חזירי.

    אז האדם מקפיד שלא לרמוס את הזולת ושלא לרדות בו בפרך. מקפיד על הפרשת משאבים לעזרה לחלש, לא כcharity, עשיית טובה. אלא כ'צדקה' – עשיית צדק. ועיקר הצדקה, כפי שלימדנו הרמב"ם, לעזור לאדם לעמוד על רגליו. אם בהלוואה, אם בעצה טובה ואם במתן עבודה המפרנסת בכבוד.

    כך נבנית חברה ריאלית, חברה של אנשים, לא מלאכים. אנשים, אך 'אנשי קדש'

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. גם בתקופתנו הצליח הסוציאליזם הרבה יותר כאשר שולב עם משטר דמוקרטי וכלכלה חופשית. במקום שבו יש כלכלה חופשית – הכלכלה משגשגת ובסופו של דבר גם הפועל הפשוט נהנה מכך. ולאידך גיסא, כאשר העובד זוכה לביטחון כלכלי ואינו מרגיש כעבד מנוצל – הוא עובד ביתר חשק.

    לרגל יום העצמאות כדאי לציין שגם לחוזה המדינה ד"ר בנימין זאב הרצל היו נטיות 'סוציאליסטיות'. בסיפורו 'סולון בלודיה' תיאר כיצד נהרסת חברה שבה ניתן להשיג את הכל בלי עמל. אולם יש להגביל את עמלו של העובד, שלא יעבוד 'מצאת החמה עד צאת הנשמה'. אם בהפגנות מאי 1886 דרשו להגביל את יום העבודה ל8 שעות – הרצל שאף ליום עבודה בן שבע שעות. הרצל רצה שבדגלו של העם היהודי יהיו סביב ה'מגן דוד' שבעה כוכבי זהב – כנגד שבע שעות העבודה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. בס"ד מוצאי יום העצמאות תשע"ד

    ידוע חזונו של הרב צבי הירש קלישר לחידוש ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל כדי לקרב את גאולת עם ישראל. הרבה פחות ידועים חזונו ופעלו של בנו – ר' זאב וולף.

    בשנת תרכ"ח 1868 נשלח ר' וולף ע"י אביו לארץ ישראל כדי לבחון את אפשרויות ההתיישבות בארץ. ר' וולף גיבש תכנית שלימה להקמת מושבה שיתופית ליד ירושלים.

    וכך מתאר ההיסטוריון ד"ר ישראל קלויזנר:
    'למעשה מדובר בתוכנית של מעין "קיבוץ": כל המתקבל למושבה מוסר את כל רכושו וכספו להנהלת המושבה ומקבל ממנה את כל צרכיו (מזון ביגוד וכד'); המטבח משותף, בשבתות ובחגים אוכלים בבית אוכל גדול; הדירות מסודרות כך "שכל אחד יוכל להיכנס אל השני באופן חופשי כמו בתוך שלו, את הדלתות אין לסגור"; הקניה והמכירה תיעשה רק על ידי ההנהלה…' (י' קלויזנר, 'חייו ופועלו של הרב קלישר', בספר 'דרישת ציון' לרב צבי הירש קלישר, מהד' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, עמ' 406-407).

    ר' וולף קלישר ראה בכסף 'מקור בראשית של כל חטא', כדבריו בתקנות שהציע למושבה השיתופית:
    '8. אין להשאיר כסף בידי האנשים בשום פנים, והוא יוחזק בידי הנהלת המושבה. כך, משום שהכסף הוא מקור בראשית של כל חטא, כגון: קנאה, מחלוקת, תאוות הבצע וכו'. ההנהגה הפנימית צריכה לנהל את המושבה בלא כסף, כדי שרק אהבה תשרור בה' (שם, עמ' 369).

    התכנית לא יצאה לפועל (מחוסר כסף…). יותר מיובל שנים יעברו עד שיקום הקיבוץ הדתי הראשון. אך חזון הוא חזון, גם אם יתמהמה – בא יבוא, וכמובן עם ההתאמות הנחוצות אל המציאות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. Pingback: שמיטה, צדק חברתי, סוציאליזם ו… פלמנקו | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים