בישיבות הקדושות, כנודע, יש חיבה מיוחדת לחידושי ר’ חיים מבריסק (המכונים גם “חידושי הגר”ח – סטענסיל”), שחלק לא מבוטל מהם נסוב סביב שלושת הבבות, ששורשן נעוץ במעמקי שלושת הפרקים הראשונים של פרשת משפטים. והנה במהדורת חומש שמות הנכתבת בימים אלו ממש ע”י עבדכם העברי, החלטתי להחזיר עטרה ליושנה ולהוציא לאור עולם מקצת מחידושי הגר”ח הראשון, הלא הוא הגאון רבינו חמורבי. 
והנה ידוע זה מכבר שפרשת משפטים ‘מתכתבת’ עם חוקי חמורבי (להלן ח”ח) ואף מבקרת אותם, והגר”ח (!) הירשנזון אף הציע רעיון מבריק ולפיו “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” אינם אלא המשך דברי יתרו למשה (!) לאחר הצעת מינוי השופטים, וכך מוסבר מה הקשר בינם לבין סיום מעמד הר סיני שקדם להם (אין קשר) ומדוע המשפטים הם סוג של עיבוד לאותם ח”ח שהיו ידועים ליתרו כמי שהיה כהן מדין – עיינו שם.
לענייננו די אם נאמר שקריאת פרשת משפטים ללא ח”ח דומה ללימוד משנה בלי גמרא, או (לדעת הבריסקערס) ללימוד רמב”ם בלי חידושי הגר”ח – אשר על כן אזרתי כגבר חלציי והוספתי במהדורתי ציטוטים רלוונטיים מח”ח בראש כל פרשייה ופרשייה למען תחזינה עיני הקורא מישרים, ובפירוש עצמו נעזרתי באותם ציטוטים כדי להבהיר סתומות בפסוקים – והרי לכם שלוש דוגמאות מתוך רבות רק כדי לשׂבר את האוזן: קראו עוד ⇐

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד ⇐