כשקוראים את הפרשיות של תחילת ספר שמות, כולנו מחכים לרגע הגדול של יציאת מצרים וקריעת ים סוף – אבל ברוח הימים הממושכים והמתסכלים שעברנו ונעבור, חזרתי בזמן לשנה האחרונה של עם ישראל במצרים, השנה שבה ניחתו על המצרים עשר המכות (“משפט המצריים שנים עשר חֹדש” – עדיות ב, י).

מתקפת דצ”ך – אפס תוצאות

אחרי שנים של סבל שהגיעו לשיא ברצח תינוקות ישראליים, ה’ נחלץ לעזרת עמו תוך פיזור הבטחות על גאולה קרובה. זה התחיל בגישושים דיפלומטיים עקרים ע”י משה והשליח המיוחד שלו לאיזור, אהרן – בליווי הפגנות כוח חלולות בדמות מטה שנהפך לתנין… כתוצאה מכך המצב רק החמיר, עד ששוטרי בני ישראל הטיחו במשה דברים קשים, וזה הטיח אותם הלאה בה’ עצמו.

או-אז, החלה סוף סוף המתקפה שכולם חיכו לה על פרעה ועמו – מתקפה ימית נרחבת שהיכתה בכל יאורי מצרים! אלא שלפרעה זה לא הזיז: “וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת”. גם ההתקפה הבאה של קומנדו אנשי הצפרדע לא הוביל לתוצאות, ואפילו ההתקפה של הנשק המיקרו-טקטי לא גרמה לפרעה להניד עפעף, אם כי אנשי הזרוע המדינית שלו החלו מדברים על אצבע אלהים…
את הסיבה לכך, אגב, הציע בעקיפין הראב”ע. לדבריו, שלוש המכות הראשונות פגעו גם בישראלים – דו”צ בלשוננו – ולכן פרעה היה מוכן לספוג את הפגיעות במצרים:

ולפי דעתי כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעבריים. כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו. רק מכת הערוב שהיתה קשה. השם הפריש בין המצריים ובין ישראל (ראב”ע לשמ’ ז, כד)

מתקפה קרקעית – נכונות ראשונה לעסקה

אחרי שהתקוות להכנעה מהירה התבדו, לא נותר מנוס ממתקפה קרקעית כבדה. כוחות מסוערוֹבים פלשו לאדמת מצרים וחיסלו מכל הבא ליד – והפעם אף ישראלי לא נפגע! פרעה, כך נראה, השתכנע סוף סוף בחוסר התוחלת של ההתנגדות, והביע נכונות לעסקת שחרור תמורת הפוגה. אפשר רק לשער את עוצמת ההתרגשות בעם ישראל שראה את הגאולה מגיעה סוף כל סוף – אבל, כצפוי, פרעה חזר בו מייד לאחר ההפוגה…גם שתי ההתקפות הבאות, שכללו חיסול שיטתי של אמצעי ייצור האמל”ח לצד הרעת התנאים ההומניטריים לא ממש הזיזו לפרעה, ואז הוצג נשק יום הדין – מתקפה אווירית משולבת:

בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ… וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד

כמובן שגם למתקפה הזו קדמו אזהרות והנחיות נאיביות למצרים ה’טובים’ איך למלט את עצמם (“וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ…)” – ואכן המצרים מצאו מחסה לאמל”ח שלהם במתקני אונר”א, אמל”ח שלימים ישמש למתקפה המצרית האחרונה על ישראל בים סוף:

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם – ומהיכן היו הבהמות הללו? אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר: וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם! ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ!
משל מי היו? מהירא את דבר ה’. מכאן היה ר”ש אומר: כשר שבמצרים שבעזתים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו.

עוד עסקאות עם השטן

לאחר שהמתקפה האווירית הובילה להפרת הסכם נוספת, ואחרי מעל חצי שנה (!) של תסכול אינסופי ותקוות גאולה מנופצות, הוחלט סוף סוף לפגוע באספקת המזון למצרים: וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה!
ואכן, העם המצרי – זה שרק לפני חודשים ספורים השתתף בשמחה ברצח תינוקות ישראליים – סוף סוף התמרד כנגד אדוניו וזעק: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ… הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!
והפעם נראה שהאיום פעל – פרעה התחיל במו”מ רציני לכאורה, ששוב הפיח תקוות שווא בצד הישראלי – אלא שהמו”מ המתסכל התפוצץ לאחר שהתברר שפרעה מוכן לשחרר גברים בלבד.
בדיעבד התברר שגם הפגיעה באספקת המזון לא עזרה, ולכן הוחלט לנתק את החשמל והתקשורת – מה ששוב הוביל למו”מ קשוח שבסופו הודיע פרעה על ניתוק מוחלט של המגעים.

וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ

חלפה כמעט שנה של שעבוד מתמשך ותקוות שנגוזו, והישראלים רואים למול עיניהם הכלות איך צבר אינסופי של התקפות מתוחכמות וחסרות תקדים משלל סוגים לא מובילות לשום תוצאה – פרעה מתבצר בארמונו, וגם מיליוני מצרים גוועים ברעב לא משפיעים עליו כהוא-זה. האיום היחיד שבפניו פרעה לא יכל לעמוד היה איום בחיסול אישי שלו: בְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ (= פרעה עצמו, שהיה בכור לפי אחד המדרשים). וגם אז זה לא קרה עד שהחרב היתה מונחת על צווארו ממש וכל הקרובים אליו ששרדו את המתקפות הקודמות החלו למות בזה אחר זה… ואז בלילה אחד, ללא הכנה מוקדמת, נודע לישראלים שפרעה נכנע והוא משחרר את כולם.

הלזאת ייקרא גאולה?!

השחרור היה הרבה פחות מרשים מכפי שהוא מצטייר אולי בעינינו – חלק גדול מהעם (80% לפי המדרש) נהרג ונקבר במצרים – כנראה ישראלים שנשבו בבתי המצרים – היציאה בוצעה בלילה, כשבקושי הספיקו להכין לעצמם אוכל לדרך, ולא זו בלבד אלא שכמה ימים לאחר מכן מסתבר שהכוח המצרי עוד לא חוסל, וחזית נוספת נפתחה מולם – הפעם על ים סוף!

אין פלא שהתסכול המתמשך התפוצץ לבסוף, ממש על שפת הים:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?!
הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם! כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!

רק אז, כ-400 שנה לאחר תחילת השעבוד, ולאחר שנה שלמה רצופת תסכולים ואכזבות, הגיע הניצחון הסופי –

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

ניפגש בפסח הקרוב, בעז”ה (וצה”ל:)