השבוע הייתי ביצהר, כחלק מקבוצה של אנשים דעתנים ומעניינים מרחבי המגזר התוסס הנקרא ‘הציונות-הדתית’ (לשאלת ‘יש כזה דבר בכלל צ”ד’? עיינו ברחבי המרשתת, לי אין כוח לזה:), שבאה לראות, לשמוע ולחוות, בהובלת תושבת יצהר החברה בקבוצה ועוסקת ב גידול עיזים גדיעת זיתים התנכלות לערבים פיתוח אתרי אינטרנט (!), טוב, לפחות אחד מהם הוא אתר ישיבת ‘עוד יוסף חי’…
כמו חלק נכבד מעמיתיי לסיור, כיוון ששמעתי ‘יצהר’ החלו לצוץ בראשי נורות אזהרה, דגלים אדומים ואף שחורים – ומשהבטתי בפרשת השבוע הקרבה ובאה, הלא היא פרשת וישב, לא יכולתי שלא לראות בכך סימן משמיים, שכן בפרשה הזו כידוע מתגלע העימות הגורלי בין האחים לבין יוסף הצדיק, דמות המופת המקראית של אנשי יצהר – אותו יוסף שהצליח לחבר בין חלוציות ציונית לבין עמקי הקבלה והחסידות, אותו יוסף שנוא-אחיו, שלא יכלו דברו לשלום…
אבל בבחינת תיקון חטא המכירה, נכנסתי לרכב ונסעתי יצהרה.

משפחה מקראית בקצה הגבעה

מצב החסה בשטחים – נוף יצהרי טיפוסי (צילום: אברם העברי)

יצהר פרוסה במקורה על פני הר גדול אחד, אך כעדר עיזים שגלשו מן הגלעד, ‘נשפכים’ להם בתים וקרוואנים באנרכיה חביבה ולא-מתוכננת לעבר מספר גבעות הנושקות להר, בבחינת “ופרצת ימה וקדמה” וגו’ (“והוא בבחינת יוסף הצדיק דייקא, איהו מידת היסוד המבקשת לפרוץ לכל עבר ולהציף העולם, בחינת שיתין דמזבח שהיה דהמע”ה נזקק לומר ט”ו שירי המעלות להורידן, דאיהו משבט יהודה שביקש למכור את יוסף כידוע, בחינת מידת מלכות דאיהי גבורה ודין, בחינת מי שם גבול לים האומר עד פה תבוא ולא תוסיף, בחינת יוסף…” – ליקוטי אבה”ע).

ירדנו לקצה אחת מאותן שלוחות הצופה אל נוף שומרוני קלאסי, הר טרשים חציו קרח, מנוקד בבתי כפר ערבי, ומרחוק נראו לנו שלושה-ארבעה מבנים, ככל הנראה מגורי אדם, מכלאת עיזים קטנה וכמה ילדים. גם גן משחקים קטן ומודרני יש שם, שמתאים למקום בערך כמו אוהל בדואי בחצר אחת הווילות של כפר גנים ג’. האדם הראשון שפגשנו היה אביהם של אותם ילדים, מתנחל קלאסי עם זקן ופיאות, עד לפני כמה שנים תושב חוקי בשמורה הדתית “פתח תקווה” (תובב”א).

רצינו לשאול על ערבים, מתנחלים, פיגועים, נוער גבעות וכו’, אבל לנוכח 3-4 הילדים שראינו בחצר עלתה מאליה השאלה:

– הילדים חולים, ח”ו? למה הם לא בבית ספר?
– חולים? (חיוך). לא, ברוך ה’. הם לומדים בבית.
– ?
– חינוך בבית, לא מכירים? מוכר אפילו ע”י משרד החינוך.
– ??
– הגדולים (=10-13) היו בבית ספר ביצהר, לא התאים להם כל-כך, אז התחלנו ללמוד איתם בבית. את הקטנים כבר לא שלחנו.

וכאן קיבלנו הרצאה קצרה על אורח החיים הטבעי לכאורה של משפחה שפשוט נמצאת בבית.
כל היום.
כל הזמן.
האבא יוצא בבוקר + אחה”צ למרעה של כמה שעות, לומד תורה תוך כדי. הילדים בינתיים עובדים בגינה, מנקים, משחקים. האמא לומדת עם הילדים, מכינה אוכל – המשפחה צמחונית – מסדרת, עובדת בחוץ. אח”כ האבא לומד איתם, ואחה”צ הם עולים ליישוב להתפלל, ללמוד ולפגוש חברים. ואם תהיתם, הם יודעים כל מה שצריך: תורה, עברית (קוראים המון), משא ומתן (!) וגם חשבון שימושי (לא עיוני).
– וממה מתפרנס יהודי?
– ב”ה, אין כמעט הוצאות: אין שכירות\משכנתא, אין רכב, אין טמבלוויזיה\כבלים\מחשב, לא אוכלים בשר, לא יוצאים לחופש. אנחנו בעצם כל הזמן בחופש…
– וערבים? משהו?
– האמת שמסקרן, רואה מדי פעם את רועי הצאן שלהם, אבל לא מעוניין ליצור איתם קשר – הם לא אמורים להיות פה.

“עבד ה’ הוא לבדו חופשי…”

בעל החלומות

מעבר חד, ואנחנו בביתו עמוס הספרים של ישראל אריאל (שמו הגלותי המקורי הוא ליבוביץ’ – והוא לא יו”ר מכון המקדש, למרות ההתאמה הרעיונית…)
מנהגי בכניסה לבית, חוץ מלנשק מוכנית את המזוזה, הוא להביט בארון הספרים, אם ישנו. ובראש אחד מארונות הספרים של אריאל צדה עיני את הכרכים הארגמניים של “סולם למלכות ישראל היעודה” מאת שבתאי בן-דב בהוצאתו המהודרת של יהודה עציון. או-אז התחלתי להבין מה גרם לו לישראל אריאל לתמוך בכותבי הספר “תורת המלך”, ספר שלולא הרוח הגבית שקיבל מהתקשורת היה יכול להישאר בקטגוריה של “פורים-תוירע” כמעין פארודיה על מצוות מחיית עמלק (“דאיהו בחינת ס”מ כידוע הנמשך משורש הקליפות דמזל מאדים ר”ל בסוד עשו הוא אדום, אדום דייקא, בחינת אש, בסוד תצא אש מן האטד, והיה בית עשו קש ובית יוסף להבה, איהו יוסף הצדיק מידת יסוד…” – ליקוטי אבה”ע).
אריאל דומה קצת ליהודה עציון, בכיפתו הגדולה, עיניו התכולות, וכמיהתו (כמיהתנו?) לישות הערטילאית הנקראת ‘מלכות ישראל’, אותה צורת קיום יהודית-ישראלית מהפכנית שטרם נוסתה עד היום, גם לא בימי דוד ושלמה (לדעתי, ואכמ”ל). אבל אריאל לא דיבר אידיאולוגיה בדיוק, אלא שיתף אותנו בכמה פכים קטנים-גדולים מחייו, חיים בצל החלום. שכן אריאל נדמה בעיניי כיוסף בעל החלומות, המבקש בתומו לגור עם אחיו בשכם ולהקים שם יישוב יהודי\ישראלי לפחות כמו בחברון – ושוב ושוב הוא נופל לבור המציאות האטומה, הכולל גם את מועצת יש”ע המתנגדת משום-מה לרעיון המתבקש-מאליו של חידוש היישוב היהודי בשכם (…), ומשם לישיבת עוד יוסף חי על גלגוליה, ועד לימים הטרופים של פינוי המקום ומסירתו\הפקרתו לפלשתינים.
יצאתי בתחושה של החמצה מכמירת-לב, אבל שוב נזכרתי בפרשות השבוע הבאות – יוסף כזכור הידרדר מבירא עמיקתא (כפשוטו) לבור הכלא, בו ישב עשר שנים (!) עד לרגע של כמעט גאולה – אלא שאז שכח אותו גם שר המשקים, והוא נאלץ לשבת עוד שנתיים בפנים, עד שהובא לפני פרעה. ומי יודע?…

“ואנשי קדש תהיון לי…”

הרב דודי דודקביץ

שוב מעבר חד, ואנחנו אצל הרב דודי (דודקביץ). אולי בהשראת הביקור אצל ישראל אריאל, פתחתי ישירות בהתקפה: “מה פשר חלומות השווא האלו על סילוק הערבים?” וכו’ וכו’.
אבל הרב דודי הוא ממש לא מה שחשבתם, אם חשבתם. מתנגד לאלימות (“חיכוכים מעולם לא קידמו אותנו”), מאמין בעידוד הגירה ערבית בדרכי שלום, נפגש באופן קבוע עם שמו”צניקים שמאלנים, תובע הפרדה מגדרית מחמירה משום צניעות אבל תומך במעמד שוויוני לנשים: בתקופה מסויימת כל מזכירות היישוב \ ועדת הקבלה (כן, יש ועדת קבלה ליצהר, אם שקלתם לעבור:) היו על טהרת הנשיות. אגב, בדיוק היום פורסם כי הוקמה ‘פינה חמה’ לחיילים (!) ביצהר, בברכת רב היישוב כמובן.
אז לאחר שהבהיר באלגנטיות כי תקפתי איש קש, הביע הרב דודי ברמיזה עבה את חוסר שביעות רצונו מהבחירה בדמויות איתן נפגשנו, שמייצגות אולי 10% מיצהר –  לו הדבר היה תלוי בו היינו נפגשים עם אחרים, אבל מילא. “הבעיה ביצהר היא (אנחה) שכולם אינדבידואליסטים...”
מצד שני, הגיוון ביישוב הוא מפליא – מאנשים ‘נורמטיביים’ (מילת גנאי ביצהר, אבל מילא) שנוסעים לעבודה כל בוקר, דרך חסידים וחוזרים בתשובה במצבי צבירה שונים ועד רועי עיזים ומעט נערי גבעות, שתפקידם כנראה להצדיק את השם האנרכיסטי שיצא למקום ללא הצדקה:)
מה שמעניין הוא המכנה המשותף בין כולם – השאיפה לחיים ערכיים, שלא לומר קדושים. ובלשון בני אדם: חיים במתח רוחני גבוה עד מחשמל. שיחות סלון אודות האייפון החדש או הטיסה הקרובה לחו”ל – out, ויכוחים אידיאולוגיים סוערים אודות היחס למדינה או איזה דבר תורה יש לומר באיזה יארצייט – in. ועם כל הביקורת המובנת-מאליה, קשה לי לחשוב על קבוצות אנושיות דומות בארצנו – למעט אולי הקיבוצים האידיאולוגיים בראשית ימיהם. או אם נחזור לתקופת המקרא, אותם “בני נביאים” שחיו יחד בצל ‘אביהם’ הנביא, בשאיפה לדבקות רוחנית.

והוא לפני סיום

לא אאריך, נדמה לי שעברתי את מכסת ה- html המומלצת לדף אינטרנט, רק אסיים בשיר קצרצר מעולם הפלמנקו, שמבטא בדרכו שלו כמעט את כל התחושות שעלו בי לאחר הסיור היצהרי הזה – שירו של אל קאבררו:

כמו רוח המזרח המכופפת את השיבולים
כך גם אני מתכופף
אך מול הכוח אני מוֹרֵד
ומתנגד
כפי שמתנגדים בני עמי
אייי, בני עמי
בני עמי,
בני עמי!