(זהו תרגום של מאמר שלי באנגלית – ראו למטה)
מסורת על-פה מספרת על הרב והפרופסור יצחק אריה זליגמן, שהיה מבשר לתלמידיו, וכיפה גדולה על ראשו: “היום נוכיח, בעזרת השם, שלא כל התורה ניתנה לנו ממשה רבנו…”[1]
יהודים אורתודוקסים רבים יראו בהצהרה שכזו כפירה – גם אם יצאה מפי רב שומר מצוות. אפילו חוקרי מקרא אורתודוקסים, המכירים כמובן בממצאי המחקר המודרני בתחום, יחושו בעייתיות עם טון דבריו של זליגמן. כמה מהם ימצאו מקלט בגישה הספרותית-סינכרונית, זו המתייחסת אל הכתוב כמכלול, ולא את זו הביקורתית-דיאכרונית, המתייחסת אליו כאל אוסף מקורות, מסורות ושכבות-עריכה.
הסיבה העיקרית לגישה המסוייגת כלפי מחקר המקרא[2] הינה כמובן העובדה כי ממצאיו סותרים חזיתית את הניסוח הפשוט של אחד מעיקרי האמונה היהודית, תורה מן השמיים (תמ”ה). אמונה זו הינה אחת הבודדות שזכתה לקונצנזוס בקרב קבוצות יהודיות מימי הבית השני ועד העידן הקדם-מודרני.[3]
בנוסף, היה נושא אחר שתרם לאי-הנוחות האמונית שנגרמה ע”י ביקורת המקרא – כמה מחוקרי המקרא הראשונים, ויוליוס וולהאוזן בפרט, היו גרמנים פרוטסטנטיים, עם נטיות אנטי-יהודיות. הרב שניאור זלמן שכטר כינה, כידוע, את ה”ביקורת הגבוהה” של וולהאוזן, “אנטישמיות גבוהה“. העובדה המצערת הזו הפכה את מה שיכול היה להיות פיתוח הלימוד האקדמי של התורה, למשהו אישי, מלחמת חורמה של “הכל או כלום”.
תגובות אורתודוקסיות לאתגר של מחקר המקרא
התגובה האורתודוקסית לביקורת המקרא במפנה המאה ה-19, התמקדה כמעט לחלוטין בהשערת התעודות בניסוחו של וולהאוזן – כאילו ביקורת המקרא כולה הינה השערת התעודות. כמו שהחתול של שרדינגר הפך לסמל של תורת הקוואנטים, כך וולהאוזן הפך לסמלה של ביקורת המקרא. חוקרי מקרא אורתודוקסיים חשו שלו רק יצליחו להוכיח שה’חתול’ (ליתר דיוק ‘האריה הטורף’…) הוולהאוזני מת לגמרי, הכפירה הגדולה תיעלם והאמונה בתמ”ה תבוסס מחדש.
הרב פרופ’ דוד צבי הופמן היה הראשון שניסה להרוג את האריה ע”י הפרכה מדעית שלו על בסיס אקדמי. דא עקא, שהוא מודה כי לא התכוון מעולם לשקול את נקודת מבטו של וולהאוזן כאפשרות:
אני מודה ברצון שעל יסוד עיקרי אמונתי לא יכולתי להגיע לידי מסקנה שחמישה-חומשי-תורה נכתבו אחרי זמנו של משה או על ידי מישהו זולת משה, אולם בשאיפתי לבסס באופן מדעי את ההנחות העקרוניות האלה השתדלתי תמיד לטעון רק טענות שגם בעלי השקפות יסודיות אחרות יכירו בצדקתן.[4]
בהתחשב בהטייתו האמונית הברורה והמנוסחת, עמדותיו לא זכו להכרה מחוץ לקהילה האורתודוקסית.
מתקפה משמעותית יותר על התיזה של וולהאוזן, במונחים אקדמיים, הונחתה ע”י הרב פרופ’ משה דוד (אומברטו) קאסוטו ופרופ’ יחזקאל קויפמן, כל אחד בדרכו.[5] שניהם הצליחו לא רק להרוג את האריה, אלא גם לפשוט את עורו ולהציגו “ככלי אין חפץ בו”… (יר’ כב, כח).
במבט ראשון, הצלחה זו ריגשה כמה חוקרים מסורתיים, אך למעשה, הבעיה עבור יהודים מאמינים רק החריפה. בניגוד להופמן, הן לקאסוטו והן לקויפמן לא היתה כל נטייה להחליף את וולהאוזן ע”י שיוך התורה למשה או אמונה בתמ”ה.[6] קאסוטו האמין כי התורה, למרות היותה מסמך אחיד, הינה יצירה אנושית המורכבת ממסורות על-פה וממסורות כתובות. גרוע מכך, קויפמן קיבל את הרעיון של השערת התעודות, אך התנגד לתיארוך המאוחר של וולהאוזן את מקור P ולספקנותו לגבי טבעו המוקדם של המונותיאיזם הישראלי.
הרב ד”ר מרדכי ברויאר, אחרון האורתודוקסים שהתמודדו באופן שיטתי עם וולהאוזן ושיטתו, פיתח לשם כך את ‘שיטת הבחינות’.[7] לפי שיטה זו, המנסה לרדות דבש מגוויית האריה המת, למרות שהתורה כתובה מתוך מספר נקודות מבט ובמספר קולות, רב-קוליותה של התורה היא מקורית, מכוונת ואלהית.[8]
אלא שברויאר עצמו גילה כי הדבש שלו לא ערב לחיכם של עמיתיו לומדי התורה. אפילו אלו שראו בשיטתו אפשרות פרשנית, לא באמת עשו בה שימוש משמעותי. ברויאר עתיד היה להגיב לכך במרירות, בהצהירו כי “אפילו היום [1998] הם אינם מבינים אותי”.[9] מיותר לציין כי רבים מעמיתיו האקדמיים רואים בשיטתו מעין אחיזת עיניים אפולוגטית.[10]
אתגר האבולוציה כנגד אתגר מחקר המקרא
לסיכום, האתגר שהונח ע”י מחקר המקרא האקדמי לפתחה של האמונה הקלאסית בתמ”ה, נשאר ללא מענה. השאלה הינה חריגה בבעייתיותה, מבחינה חברתית לפחות, אם נשווה אותה לשאלות אודות האבולוציה או גיל העולם, וכיצד התייחסו אליהן בקרב דמויות סמכותיות ומגזרים אמוניים בני-זמננו. שתי השאלות הללו עלו במאות ה- 18-19, בערך באותה תקופה בה החלה לצמוח גם שאלת מחקר המקרא.
אלא שלפחות בקהילה האורתודוקסית-מודרנית, בעיות אלו (של האבולוציה וגיל העולם) הן פחות נפיצות. רב המקבל את העובדה כי היקום נוצר לפני מיליארדי שנים, ימצא מי שיגן עליו בקהילה האורתודוקסית. הביטו על התמיכה המשמעותית לה זכה הרב נתן סליפקין (Natan Slifkin – “Zoo Rabbi”), כשהותקף על אימוץ התיאוריה המדעית של האבולוציה כעמדה תורנית לגיטימית. עד כה, זה לא המצב עבור רב שיסכים להודות בפרהסיה כי התורה הינה תוצר של מספר מחברים, כפי שניתן לראות במהומה האחרונה שהתעוררה בנוגע לאתר TheTorah.com, וספציפית ל”אני מאמין” של הרב ד”ר זאב פרבר (Zev Farber).
מה גורם, אם כן, ליהודי אורתודוקסי לעסוק במחקר המקרא?
אני מאמין כי בתקופתנו, מחקר אקדמי של המקרא צריך להיעשות לכתחילה, ולא מסיבות אפולוגטיות. וישנן לפחות שלוש סיבות טובות לכך:
ראשית, ישנה התשוקה האנושית הבסיסית לדעת את “האמת” ככל שניתן לנו לגלותה מבעד לערפילי הזמן ושברי המקראות (לצערי, יש להודות כי החינוך האורתודוקסי מצליח לדכא תשוקה זו לאמת כמעט לחלוטין). כיצד אנו יכולים להתמסר לאמת, אך בד-בבד להתעלם ממה שהמחקר האקדמי מלמד אותנו?
שנית, מחקר המקרא הינו אחד תחומים המרתקים והמגוונים ביותר בעולם האקדמי. אם נשים לרגע בצד את ההתנגדויות האמוניות ונחשוב על החשיבות העליונה של לימוד התורה עבור יהודים מאמינים, קשה שלא לרצות ללמוד את הגישה האקדמית, העשירה וגדושת-התובנות בנוגע למשמעותו של הספר הקדוש-מכל שלנו.
שלישית, ישנו צורך דחוף להגיב לאירועים מרעישי העולם של המאה הקודמת, הלא הם השואה והקמת מדינת ישראל. אם עד אז יכלו עוד יהודים מאמינים להסתגר בד’ האמות של התורה המסורתית ולהחזיק באמונתם הפשוטה, הרי שאירועי אמצע המאה ה-20 הפכו את תמונת העולם ועיקרי האמונה היהודיים על ראשם: עבור רבים, הן האמונה בשכר ועונש והן האמונה בהשגחה פרטית כלו בעשן המשרפות. בדומה, האמונה בביאת המשיח הפכה למיותרת לאחר הנס החילוני של קיבוץ הגלויות והקמת מדינת ישראל.
וכאן אני מוצא את תובנותיו של מחקר המקרא כמועילות, כיוון שאנו יודעים כעת ש’ישראל הקדום’ (כלומר, אבות-אבותינו!) עמד גם הוא בפני שינויים מרחיקי לכת במציאות, ונאלץ להתמודד עם שאלות תיאולוגיות הדומות לשלנו. בניגוד אלינו, מחברי המקרא עסקו בהערכה מחדש של אמונותיהם, ואפילו בהתאמת החוקים האלהיים שניתנו משמיים, ע”י שכתוב ועריכה של הכתבים העתיקים.[11]
רק לשם הבהרה – הודאה במעורבות אנושית בעיצובה של התורה אינה בהכרח הכחשת ההיסטוריוּת של סיפוריה (בכלליהם, גם אם לא בפרטיהם). שעבוד מצרים, יציאת מצרים, הנדודים במדבר – כל אלו הינם נרטיבים יסודיים בהם האמין עם ישראל הקדום (וכותבי החומש ביניהם). העובדה כי אבות-אבותינו טרחו לכתוב את גרסאותיהם-הם לאירועים משמעה רק זאת –
המקרא אינו הסיבה [raison d’être] לאמונת ישראל, אלא אמונת ישראל היא הסיבה למקרא! [12]
סיכום
בשל הנימוקים לעיל, ואחרים נוספים, אני מאמין כי עלינו היהודים האורתודוקסים לסיים את הקרב כנגד מחקר המקרא, ולהחל בשילובו במסגרת האמונית הכוללת שלנו.
מעשה זה יהיה מאתגר, והוקעה כ’כפירה’ או ‘רפורמיות’ הינה יותר מצפויה – אבל אני מאמין גם כי יהיה לך ערך רב במציאת פתרונות לבעיות שהועלו לעיל.
שינוי הוא מפחיד, אפילו כאשר הוא נדרש. אני מבין את הפחד ואני אפילו מודה כי התוצאות של שינוי שכזה הינן בלתי-צפויות. ובכל זאת, אני מאמין כי הצעד הזה הוא חיוני והכרחי.
מאמר זה הינו תרגום לעברית של מאמר שפירסמתי ב- 8/5/14 באתר TheTorah.com. תודתי למנהלי ועורכי האתר, הרב דוד ד’ שטיינברג, והרב ד”ר זאב פרבר שסייעו לי רבות בחשיבה ובניסוח.
תרגמתי בנאמנות מלאה ככל שאפשר למקור באנגלית, לרבות התמונות, גם במחיר של ניסוחים לא מוצלחים כ”כ בעברית (כדי שבעתיד לא יראו בשני המאמרים שתי תעודות נפרדות :)
הערות שוליים
[1] צוטט כאן מפי פרופ’ אביעד הכהן. שמעתי נוסח אחר מפי אחד מתלמידיו, פרופ’ משה צפור, לפיו הוא נהג לומר: “אני יהודי פשוט, הנוהג לקרוא כל שבת שניים מקרא ואחד וולהאוזן…”
[2] אני משתמש בכוונה במושג הנייטרלי ‘מחקר המקרא’, ולא במושג הטעון יותר ‘ביקורת המקרא’, כיוון שזה האחרון נתפס (בטעות) אצל כמה מהקוראים כניסיונם של החוקרים לבקר את המקרא (בניגוד ל’קריאה ביקורתית’ שלו).
[3] הן הצדוקים והן האיסיים קיבלו זאת, ואפילו ראשוני הנוצרים. כך גם השומרונים והקראים עד ימינו-אנו. מעניין להשוות זאת לעיקרי אמונה אחרים, כמו שלילת הגשמות או האמונה בתחיית המתים ובעולם הבא, שהיו שנויים במחלוקת אפילו בקרב הפרושים עצמם.
[4] במבוא לפירושו לספר ויקרא.
[5] קאסוטו היה רב אורודוקסי; קויפמן היה יהודי חילוני.
[6] ישראל יברכיהו, שתרגם את ה-Prolegomena של וולהאוזן לעברית (“אקדמות לדברי ימי ישראל”), כבר תמה על ה’שמחה לאיד’ על מפלת וולהאוזן: “איזו חשיבות יש לשאלה האם תורת כהנים קדמה למשנה תורה או להיפך, אם מסכימים שאין תורה מן השמיים אלא יצירת העם?” (ראו כאן, עמ’ 151, טור שמאלי).
[7] הצגה ממצה של השיטה נמצאת בספר “שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר“, בעריכת י’ עופר, אלון-שבות תשס”ה (ראו בייחוד עמ’ 169-186).
[8] כמו יברכיהו (הע’ 6 לעיל), ברויאר הגיב באירוניה לחוקרים דתיים שהתבססו על קאסוטו וקויפמן: “…כאילו יש נפקא מינה של כלום בין תורתו של וולהויזן – שנכתבה בימי עזרא… לבין תורתו של קאסוטו – שנכתבה בימי השופטים…” (“שיטת הבחינות”, עמ’ 51).
[9] “שיטת הבחינות”, עמ’ 59. ראו גם עמ’ 349-350 שם.
[11] דוגמה מצוינת הינה מעמד הר-סיני\חורב עצמו. הוא מופיע בתורה, אך אינו מופיע ולו ברמז מספר יהושע ואילך, לא בנבואה, לא בשירה ולא בהיסטוריוגרפיה. רק ביצירות הבתר-גלותיות המאוחרות אנו קוראים על כך שוב (יחזקאל כ, מלאכי ג, נחמיה ט). ניתן לשער כי הצורך בתיאולוגיה של תורה אלהית לאחר הגלות הובילה את המנהיגים הרוחניים של יהודה לצקת חיים (ותוכן!) חדשים אל הנרטיב העתיק אודות התגלות האלהים לישראל מן ההרים (שופטים ה, חבקוק ג ועוד).
[12] יש להעיר, כי אותה הערכה-מחדש בוצעה גם ע”י חז”ל, לא באמצעות שינוי הטקסטים המקודשים, אלא באמצעות פרשנותם (מדרש).
שלום אברהם!
לצערי הרב לא הבנתי מדוע, לדידך, שומה עלינו, אם מבקשי אמת הננו, לזנוח את האמונה המסורתית בתורה מן השמיים מפני המדע הספקולטיבי של ביקורת המקרא, והרי מדע בלתי מדויק זה יוצא מתוך הנחה כי לא תיתכן התגלות של הא-לוה לאדם, בעוד אנו, מעצם הגדרתנו כיהודים אורתודוקסים כן מאמינים בהתגלות, בדומה לאבות אבותינו (‘ישראל הקדום’) שגם האמינו בהתגלות?!
אשמח לשמוע את תגובתך המלומדת ודעת לנפשי תנעם…
האמונה המסורתית בתורה מן השמיים אין משמעה שה’ התגלה בלבד – אם זה היה רק זה, הייתי סומך על אמונה כזו בשתי ידיי, שכן ברור שהיתה התגלות.
האמונה בתורה מן השמיים במובנה האורתודוקסי היא, שכל הטקסט הכתוב בספר התורה שבארון הקודש נמסר למשה ע”י ה’ ישירות מן השמיים ב- 40 השנה ממעמד הר סיני ועד הכניסה לארץ.
זה הוכח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כלא נכון – למעט האפשרות שה’ הכתיב למשה בכוונה-תחילה תורה הכוללת סתירות, אנכרוניזמים וכו’ וכו’.
(וזאת כמובן בניגוד לתיאוריות מדעיות כגון האבולוציה שאינה עומדת כלל ועיקר בסתירה לעיקרון ההתגלות כי אם לפרשנות כזאת או אחרת שלה)
נכון, אבל מעניין למה האבולוציה היוותה עילה לאינספור מהומות תיאולוגיות ודיונים סוערים בעולם היהודי, אם היא כזו “פרווה”?…
עד היום, אגב, חלק נכבד מהיהודים (אני כולל גם את אלו המכונים ש”סניקים + חרדים – הם גם יהודים, כידוע…) לא מוכן לקבל בשום אופן את האבולוציה, ואמנון יצחק והר’ זמיר כהן יוכיחו.
ודאי שיש הבדל ברמת הבעייתיות – האבולוציה היא פשוט דוגמה למשהו שכל העולם היהודי חלק עליו בהתחלה, ולאט-לאט התחיל לקבל אותו בהבנה, ע”י ‘הגמשת’ הפרשנות של התורה.
קבלת האבולוציה נוגדת פסוקים מפורשים בבראשית שכל נסיונות הדחיקה שלהם לא יצאו לעולם מכלל טמינת ראש בחול (גם אם כבר הרמבם הסכים לפרש ככה) לעומת זאת ההנחה שהתורה (הספר לא התוכן) איננה מן השמיים נוגדת לדברי חזל בלבד
מה שכן מיוחד בביקורת המקרא זה
א זה שתוכן התורה הוא מן השמיים זה הבסיס של היהדות וכיון שהכרה בתורה שאינה מן השמים + סתירות בתורה + סתירות תורה ונך מובילים אוטומטית לשאלות של עד כמה תוכן התורה מן השמיים מעדיפים בדרך כלל לעצור את זה בהתחלה
ב. חלק מההוכחות ליהדות (אב לא ינחיל שקר לבניו – דילוגים בתורה) מבוססות הנחה שהתורה מן השמיים
פוסט יפה,
בזמנו, כתבתי במקור ראשון דברים דומים אם כי מפורטים פחות. הרמב”ם די סינדל אותנו עם 13 העיקרים הנוקשים שלו. הם היו טובים בפולמוס מול האיסלם, אך הוא בעצמו לא דגל בדוגמות, וייתכן שהעיקרים הם עבורו “אמונות הכרחיות” להמון.
למנחם קלנר יש ספר חשוב “Must a Jew Believe Anything.”, בו הוא טוען ש”התורה משמיים” המוזכרת ב”פרק חלק” (כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא), היא בכלל התורה שבעל פה שעליה היה פולמוס נגד הכתות.
מאז גיליתי יש כמה וכמה רבנים הבקיאים הן בתנ”ך בתולדות ההשקפה ביהדות המחזיקים בדעות דומות. הם המגלים טפח ומסתירים טפחיים בשיעוריהם אך באמצעות שאלות מכוונות אפשר להוציא מהם “יקר מזולל”. רובם דת”לים (הזכרת 2 מהם לאחרונה). החרדים מסתתרים תחת מסווה של ניקים בעצכ”ח.
ועם זאת יש להשתמש בזהירות ב”חקר המקרא”. קראתי את “מי כתב את התנ”ך” של פרידמן ולא השתכנעתי מתיאוריות הקונספירציה שלו. יש לו כמה נקודות טובות, אך לאנשים יש נטייה להיות טוטאליים. אני קורא את המאמרים באתר the Torah, ולא פעם יש תחושה שהם שבויים בפרדיגמה של עצמם. כבר הערתי להם שהם משולים לזה שיש לו פטיש זהב וחושב שכל הבעיות הן מסמרים. הם מנסים ליישב כל קושיה (אמיתית או דמיונית) באמצעות תורת התעודות. יש לתת כבוד גם לעורכי המקרא שלא זרקו והדביקו טקסטים ללא הבחנה באופן עילג. דיבר תורה כלשון בני אדם (שבזמנם ניתנה) וייתכן קיימים סגנונות ספרותיים שלא מוכרים לנו, בהם חוזרים על אותו רעיון כמה פעמים וההקשר מתבאר מעצמו
תודה!
לגבי סברתו של קלנר אודות “תורה מן השמים” = תושב”ע, לא מסכים, כי גם אם זה נכון, זה לא נכון…
כל היהודים לאורך הדורות פירשו זאת כפשוטו, וגם הראי”ה השל שהשתדל להוכיח שהיתה גישה אחרת (רבי ישמעאל), הוכיח רק שלא כולם סברו שכל אות בתורה נכתבה בכוונה תחילה ללמד משהו – אבל היה ודאי לכולם שכל התורה ניתנה למשה משמים.
לגבי תיאוריות הקונספירציה וכו’ – נכון מאוד! כבר עניתי לירושלמי לעיל: יש להבחין בין הטענה שהתורה לא מן השמים, לבין הטענה שהאירועים המתועדים בה לא היו ולא נבראו!
ולגבי TheTorah.com – כיוונתי לדעתך, כי בדיוק אתמול כתבתי להם לגבי הנושא הזה בדיוק!
לגבי קלנר, דווקא הטענה שתושב”ע היא משמיים היא הפתח להבנה לא פשטנית ל”שמיים” של חז”ל ובכלל. עבורי תורת התעודות לא סותרת את האמונה שהתורה שבכתב היא משמים, משום שכל המהלך מאז אברהם אבינו העברי/ישראלי/יהודי הוא התגלותי. לכן כל מה שנעשה במודע במסגרתו ומתוכו הוא משמיים. אמנם לנבואה הקדומה, וכל שכן לברית סיני, יש משקל גדול יותר שכן אז דבר ה’ היה מוטמע בחיים, והיום אנו רק עושים פנטומימה שלו.
שלום אברהם!
אתה כותב כי: “האמונה המסורתית בתורה מן השמיים אין משמעה שה’ התגלה בלבד – אם זה היה רק זה, הייתי סומך על אמונה כזו בשתי ידיי, שכן ברור שהיתה התגלות. האמונה בתורה מן השמיים במובנה האורתודוקסי היא, שכל הטקסט הכתוב בספר התורה שבארון הקודש נמסר למשה ע”י ה’ ישירות מן השמיים ב- 40 השנה ממעמד הר סיני ועד הכניסה לארץ. זה הוכח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כלא נכון – למעט האפשרות שה’ הכתיב למשה בכוונה-תחילה תורה הכוללת סתירות וכו'”. ובכן, לדבריך אלו אין שחר כל עיקר, שהרי אין כל סיבה עניינית לא להניח שה’ הכתיב, בדרך זו או אחרת, את התורה למשה, ככזאת הכוללת סתירות לכאורה, והסתירות הינן רק לכאורה, שהרי אם מקבל אתה את עקרון ההתגלות, הינך מוכרח להניח, כמו שהניחו חז”ל ויתר גדולי ישראל, שישנו איזה מסר המסתתר מאחורי אותה סתירה וכדומה, אשר בה ללמדנו משהו וכי עלינו לנסות לחשוף את אותו הלימוד, כפי שלימדונו חז”ל על “שני כתובים המכחישים זת את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן” וכיוצא בזה, וכן בדרכו של הרב מרדכי ברויאר על פי חכמת הנסתר. בנוסף לכך, על פי חלק מגדולי ישראל, האמונה האורתודוקסית בתורה מן השמיים משמעותה היא שכל תרי”ג המצוות ניתנו למשה בסיני (בפרק הזמן שציינת), ואם הננו מקבלים את עקרון ההתגלות, הרי שאין לביקורת המקרא כל הוכחה המכחישה זאת.
א. “שהרי אין כל סיבה עניינית לא להניח שה’ הכתיב, בדרך זו או אחרת, את התורה למשה” – בוודאי שיש סיבה עניינית – העובדה הפשוטה שהתורה עצמה לא טרחה לכתוב בשום מקום שה’ הכתיב למשה את כל התורה!!! וכמובן, חוץ מזה, יש משהו שנקרא “הגיון ישר”, שנזנח לצערי בתחום הזה – וכשזונחים אותו, אכן הכל אפשרי.
ב.”שהרי אם מקבל אתה את עקרון ההתגלות, הינך מוכרח להניח… שישנו איזה מסר המסתתר מאחורי אותה סתירה” – ראשית, ההתגלות אינה “עקרון” (=דוֹגמה), אלא אירוע היסטורי. שנית, כמו שכתבתי כבר, אין קשר מלא בין ההתגלות לבין טקסט התורה שלפנינו – היתה התגלות, ומה ש”ניתן” בה היה רק חלק ממה שכתוב לפנינו, ואולי אף זה לא.
ג. “על פי חלק מגדולי ישראל, האמונה האורתודוקסית בתורה מן השמיים משמעותה היא שכל תרי”ג המצוות ניתנו למשה בסיני…” – ראשית, עפ”י התורה עצמה ברור שלא כל תרי”ג המצוות ניתנו *בסיני* – אלא מיעוטן לפני ורובן אחרי (במשכן). שנית, לצערי גם זה הוכח כלא נכון, כיוון שבתורה ישנם שלושה “קבצי חוקים” מובחנים, שאינם יודעים כלל האחד על חברו ובוודאי שלא מרועה אחד ניתנו –
אלא שעל זה ארחיב בע”ה בקרוב מאוד, לקראת פרשת בחוקותי, אבל הנה פרומו:
ויקרא כו מו – אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה
ויקרא כז לד – אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
אז אלה או אלה?…
שלום וערב טוב אברהם!
אם יורשה לי, אשתדל נא בע”ה להתייחס אל שלושת סעיפך:
א. סעיף א’ שלך הריהו דוגמא מצוינת לכשל ה’קראי’ שאתה ושכמותך נגועים בו. וכל כך למה, מפני שמבחינתה של היהדות האורתודוקסית (ה’רבנית’), אין כל צורך בכך שהתורה שבכתב תכתוב לנו שכולה נכתבה על ידי משה רבינו, מכיוון שלשם כך יש לנו את המסורת החיה של האומה והתורה שבע”פ שמלמדת אותנו זאת. יתרה מכך, אף אם התורה שבכתב הייתה כותבת מפורשות כי כולה נכתבה על ידי משה מן השמיים, ובמקביל הייתה לנו מסורת של התורה שבע”פ שמכחישה זאת, הרי שהיינו מפרשים את התורה שבכתב שלא כפשוטה כדי להתאימה לתורה שבע”פ.
ב. אם מודים אנחנו כי הייתה התגלות, ואם המסורת שלנו, (שלא ידוע לנו על כתות ישראליות-יהודיות קודם עזרא הסופר שהחזיקו במסורת שונה), מבוססת על כך שכל התורה (תרי”ג המצוות ו/או כל הטקסט) ניתנו למשה רבינו מפי הגבורה, אז מדוע שלא נראה בכך את התוכן שניתן בהתגלות?
ג. מה שכתבת כי בתורה ישנם שלשה קבצי חוקים שאינם יודעים אחד על השני, נובע שוב, מהנחת המבוקש – פנייה קראית אל הטקסט של התורה שבכתב, המתעלמת מהמסורת החיה של האומה והתורה שבעל פה. שהרי מניין לך וליחזקאל קויפמאן כי קבצי החוקים אינם יודעים כלל האחד על חברו? פשוט מאד: אתם מניחים כי אנשים שאינם נביאים כתבו זאת, ולכן כל אחד בדה מליבו מה שבדה, ולאחר מכן איך שהוא צרפו את כל ה’קבצים’ למגילה אחת. אבל לא כן סובר היהודי האורתודוקסי, המניח כי הייתה בעידן המקראי (וכן בעתיד המשיחי) תופעה של נבואה, ומכיוון שכך, אם קבצי החוקים הם ‘פלט’ נבואי, הרי שלא יתכן שבשורשם קבצי החוקים אינם מכירים אחד את השני, שהרי הא-ל המנבא אחד הוא, והוא לא יסתור את עצמו כי אם לכאורה, עדי יבא יהודי כהרב ברויאר (לדוגמא) אשר יחשוף את האחדות הא-לוהית-הנבואית המסתתרת בין החרכים.
מצטער על האריכות. מקווה שתקבל זאת בהבנה.
לילה טוב,
שמעון
קודם כל אין להצטער על האריכות, אם היא במקומה – ואכן כל מה שכתבת הוא נכון לפי הגישה האורתודוקסית.*
אלא שאני חולק על הגישה הזו, כיוון שלדעתי – אחרי הרבה לימוד ומחקר – הבנתי שהיא מבוססת על משאלת-לב ולא על עובדות.
* הגישה האורתודוקסית טוענת בגדול כך: מכיוון והמסורת שלנו טוענת א-ב-ג, אנחנו מעדיפים לקבל את הטענות האלו – ללא קשר לשאלת אמיתותן העובדתית – כיוון שרק כך אנחנו יכולים להמשיך ולתפקד כיהודים דתיים.
אני טוען כי זו היתה גישה נכונה ל”אלפיים שנות”, אבל אם העם היהודי היה ממשיך לאחוז בה, הוא היה כלה בגלות. למזלנו קמו אנשים שערערו עליה, ובזכותם (= ובזכות רוח ה’ שלבשה אותם) אנחנו כאן.
עכשיו מגיע\הגיע תור השלב הבא, שבו התיאולוגיה שלנו אמורה להשתנות – ולשם כך נדרש להיעזר בעבר שלנו כדי לחשוב על דרכים אחרות להתקדם.
עד כאן הקדמה…
עכשיו לעיקר דבריך – והערה אחת תספיק: לו הייתי משתכנע שלתושב”ע יש קשר חזק לתושב”כ, הייתי מקבל. אבל על כל צעד ושעל מתגלה כי חז”ל עיצבו את המקרא מחדש בהתאם לרוח דורם (וזו היתה סמכותם המלאה!), יוצא מכך שגם עלינו מוטלת אותה חובה – וקריאה ישרה של המקרא היא תנאי הכרחי ומקדים לכך.
בס”ד ט”ו באייר ע”ד
יהודים היו תמיד ‘עם קשה עורף’, עם מפוזר ומפורד. כל נסיון לאחד נכשל כעבור שנים מועטות. דוד ושלמה ניסו ליצור עם אחד. רק נפטר שלמה והממלכה התפוררה ונחלקה לשתי ממלכות יריבות. שנים מועטות של איחוד היו בימי חזקיהו; שנים מועטות – בימי יאשיהו. אחרי מותם, חזר הבלאגן, וזמן קצר אחר כך התפזר העם על פני תבל.
לו היו מתגבשים מקורות שונים, ‘תורות’ שונות – מי הוא זה ואיזהו הקוסם, שהיה מצליח לאחדן, ללא התנגדות עיקשת של השמרנים מכאן ומכאן (ושמרנא בשמרנותיה ידע…)?
תמיהה רבתי זו נחסכת מאיתנו, אם נקבל ש’תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. עם עבדים שיצא ממצרים הוא שפתוח לקבל את התורה שמסר להם הנביא הגדול, ולאחוז בה עד עולם. יצמחו אינסוף פרשנויות וחילוקי דיעות – אך הבסיס אחיד.
וצריך להבין:
(א) התורה לא נכתבה כספר מיתודי מסודר, כפי שהיתה צריכה להיראות אילו ניתנה על ידי פילוסוף או משפטן, יווני, רומי או… גרמני. התורה ניתנה משום מה במזרח, בצורה אסוציאטיבית, זורמת, שאין לה כל בעיה לחזור על עצמה, ובכל פעם להדגיש פנים אחרות. כך מדבר אדם חי ותוסס אל קהל חי ותוסס. עמד על כך פרופ’ משה דוד קאסוטו (ראו בדבריו של ד”ר יצחק אייזנר, ‘דף לתרבות יהודית’ 256, אדר תשס”ב)
(ב) התורה נאמרת כדברי מחנך אמן, המרעיף כטל את ערכיו אל צאן מרעיתו, לאט לאט. לא הרי השיח אל אספסוף העבדים שאך זה יצא ממצרים, כהרי השיח אל אותם אנשים שעמדו על הר סיני ושנצרפו מעט בעשיית המשכן ובמעמד חנוכתו. ושונה לגמרי השיח אל בניהם זקופי הקומה העומדים להיכנס לארץ. בהתאם לכך ניתנות הדרכות התורה שלב אחר שלב, כשהמאוחר משלים, מעמיק, מוסיף ולפעמים משנה, בהתאם לשינויים העוברים על העם המתחנך. עמד על כך הרב דוד צבי הופמן (ראו במאמרו של ד”ר יחיאל צבי מושקוביץ, ‘ר’ דוד צבי הופמן – הרד”צ’, באתר ‘דעת’, פרק ה).
שתי תובנות אלה יכולות לפתוח לנו את הדרך להבין את דרכי הביטוי של המקרא, ובכך לרדת לעומק רעיונותיו.
בברכה, ש.צ. לוינגר
א) “לו היו מתגבשים מקורות שונים… מי הוא זה ואיזהו הקוסם, שהיה מצליח לאחדן…?” –
ראשית אתה מניח שאיחוד התורה הוביל לאיחוד המנהגים, ולא היא. וכי הרמב”ם בספרו משנה תורה הצליח לאחד את מנהגי כל העדות?
שנית, היה אדם אחד, שחז”ל עצמם אמרו שראויה היתה תורה להינתן על ידו אלא שקדמו משה – אני קורא את זה כרמז עבה לתשובה לשאלתך: עזרא היה האדם שעשה זאת, בשל המצב החדש בו היתה לו “קהילה משלו”, כאשר האליטה הוחלפה בעקבות החורבן.
ב) “התורה לא נכתבה כספר מיתודי מסודר…” – זה מוסכם. אבל איך זה מסביר את הסתירה המשולשת לגבי שמותן של נשות עשו?… (בראשית כו לד, כח ט, לו ב-ג)
ג) “בהתאם לכך ניתנות הדרכות התורה שלב אחר שלב… בהתאם לשינויים העוברים על העם המתחנך” – ושינויים אלו נפסקו לגמרי מכניסת ישראל לארץ ועד תום תקופת המקרא?! כלומר, וכי לא נדרשו עדכונים משמעותיים עם עליית מוסד המלוכה, למשל? עם מציאות לא מתוכננת של עשרות אלפי “גרים” בארץ? ועוד…
בס”ד
לא. דנטלסקי – שלום רב,
א. ראית פעם קהילה יהודית כוהניסטית וקהילה דאוטרנומיסטית וכיו”ב? עזרא יכול היה לעשות מהפכה ולהעלים מסורות מנוגדות בנות אלפי שנים?
ב. בפרק לו נמנות הנשים שלהן היו ילדים. יהודית בת בארי נעלמה מהאופק, מתה או נתגרשה? ובמקומה באה אישה רביעית – אהליבמה בת ענה בת צבעון. השאלה היא לגבי בת אילון החתי – בשמת או עדה – ולגבי אחות נביות – מחלת או בשמת?
ספר בראשית מכיר גם את התופעה של ייבום, אח הממלא את מקום אחיו, וגם את שינוי שמו של אדם כדי שישתנה גורלו, וכך הופכים אברם ושרי לאברהם ושרה ונפקדים בזרע. אולי נהג עשיו (הוא אדום) כסבו ועשה לנשיו ‘שינוי השם’ כדי להיפקד?
ג. חינוך נעשה בתקופה אינטנסיבית של ילדות והתבגרות, שבה מתעצבת ומתייצבת דמותו הרוחנית של אדם, והוא מקבל כלים להתמודדות עם שינויים עתידיים בהתאם ליסודות שבנה. ארבעים שנה תחת הדרכה צמודה של משה, נתנו לנו יכולות להתמודד עם אתגרי העתיד.
משה היה מלך ‘ויהי בישורון מלך’ וממנו למדים הנהגות מלוכה, להיות תקיף מחד, ועניו ואוהב מאידך. פרשת המלך – שאינו מתנשא על אחיו ומסור להם ולא להאדרת עצמו – גזורה בדיוק לפי הדוגמא האישית שהראה משה.
ולנושא הגיור – גם משה סבר בתחילה שיש להקל בקבלה של ציבור גדול הרוצה להסתפח לעם ישראל. הבעיות הקשות שנגרמו מאותו גיור המוני, עשו את היהודים זהירים יותר…
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס”ד כ”ח באד”ב תשע”ו
על הצד השווה בין שמותיה של בת אלון החתי אומר ד”ר יהודה קיל (דעת מקרא, בראשית לו,ב): ‘והצד השווה לשני השמות, שהם מטוענים חיבה לבעלת השם. השם הראשוני “בשמת” עניינו מעין השם “קטורה”, ועניינו של השם השני “עדה” הוא תכשיט.
אולי העדיף עשיו את השם “עדה”, בהיותו זהה לשמה של עדה אשת למך, אמם של ‘אבי ישב אהל ומקנה’ ושל ‘אבי כל תפש כנור ועוגב’. עשיו עובר תהליך של התפייסות עם אחיו והתקרבות אליו. הלוחם והצייד הולך והופך ל’יושב אוהלים’, מרבה לו מקנה וקניין ועוזב מרצון את ארץ כנען ‘וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מקניהם’ (לו,ו-ז). כבר לפני בואו של יעקב תקע עשיו יתד בהר שעיר, אך אחרי מות האב – הוא נוטש כליל את ארץ כנען ומעביר את כל ביתו ומקנהו ל’מרחב הפתוח’ של ארץ שעיר.
אף לגבי שמותיה של בת ישמעאל עומד ד”ר קיל (לו,ג) על המכנה המשותף: ‘ואפשר שעניין שני השמות בשמת = מחלת הוא עניין של מתיקות, ולפירוש זה יש סמך בארמית וגם בערבית דרומית. הצד השווה לעניין שמות שלוש נשי עשיו הוא עניין של מתיקות ועניין של חיבה יתירה, ולא בכדי פירשו הכתובים בכל אחת מהן את כינוי החיבה “אשת עשו”‘.
אולי העדיף עשיו את השם ‘בשמת’ על פני ‘מחלת’, משום שבעברית יש לשם ‘מחלת’ גם משמעות שלילית, ומשניתן השם ‘בשמת’ לבת ישמעאל – זכתה אשת נעוריו בשם הנכבד יותר -‘עדה’, שמה של אשת למך, האם הקדומה של ציביליזציית אנשי המקנה.
כן ימתקו כל אויבינו, ומאנשי ציד ומלחמה יהיו ליושבי אהל ומקנה ותופשי כנור ועוגב!
בברכה, ש.צ. לוינגר
כ”ח באדר הוא היום שבו יצאו חכמי ישראל והפגינו בלילה בזעקם אל בני עשיו = רומי: ‘אי שמים! לא אחיכם אנחנו? לא א-ל אחד בראנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות…’
Pingback: צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה | ארץ העברים
שלום אברם
נתקלתי עכשיו במאמר הזה ולא אכנס לפרטים ואת דעותיי בנושא אתה מכיר היטב ולא אכנס כאן לפולמוסים
רציתי להעיר לגבי פסקת הסיום של דבריך שאתה חושב ומשוכנע שיהודים אורתודוקסים מפחדים להתעסק עם חקר המקרא.
רציתי לומר שלא היא:
הסיבה לחוסר התעסקות מצד רבים מהם היא משום שמדובר בתחום שלא מעניין ולא מטריד אותם
בעיסוק בתורה יש ים של נושאים והרבה מאוד למדנים מתעניינים או מוטרדים מנושאים אחרים בתורה שעומדים על הפרק וחקר המקרא לא נמצא בראש מעייניהם בתוך שלל הנושאים הקיימים.
בגלל שניכר שאתה “מורעל” על הנושא אז הוא יראה בעיניך כחזות הכל אך תתפלא לשמוע שרבים מאוד כלל לא מוטרדים מהקושיות של חקר המקרא ולא מוצאים בהן עניין מיוחד. יצא לי לראות בדיון בעצכ”ח שקראת לרב מיכאל אברהם לעסוק בביקורת המקרא וכשהוא ענה לך שהנושא כלל לא מעניין אותו זה נראה שהיית שם די בשוק אבל זה אכן כך ובגלל שאתה ספציפית חשקה נפשך לעסוק בתחום הזה אתה חושב שכולם צריכים לצלול לעומק המחקר המקראי ולהקדיש לכך את מיטב הזמן הפנוי, אבל העולם מגוון וכשם שלך הנושא הזה בער בעצמות יש אנשים שנושאים אחרים בוערים להם מאוד
ככה שלא מתוך פחד כל שהוא אתה מוצא שלא כולם עוסקים בכך אלא פשוט בגלל שלא כולם מרגישים צורך קיומי לעסוק בכך ואנשים מתעניינים או מוטרדים מנושאים אחרים.
אגב גם מהחינה לא האמונית אלא אקדמית ממש ממש לא כולם חושבים כמוך שמדובר באחד התחומים “המרתקים והמגוונים” כיום במחקר. שוב בגלל שאתה בנושא “מורעל” אתה חושב כך
אני יכול לומר לך שרבים מאוד דווקא חושבים על נושאים אחרים שהם מרתקים ומגוונים
אני אישית למשל מתעניין פי כמה וכמה בהיסטוריה של העת החדשה ומוצא בה עניין ועניין פחות יותר אני מוצא בחקר העת העתיקה שגם בה אני מתעניין מאוד אך לא באותה רמה של העת החדשה
כמוני יש עוד רבים
ככה שלא פחד כל שהוא אלא סיבות פרוזאיות הרבה יותר גורמים לחוסר עיסוק בתחום חקר המקרא
כדאי לך לתת על זה את הדעת
שלום אמיר!
קודם כל הוצאת את דבריי מהקשרם – לא כתבתי כי מישהו מפחד מביקורת המקרא, אלא משינוי הגישה לפיה יש לאמץ את מסקנות מחקר המקרא וכו’ – וההבדל גדול כמובן.
אבל אני מוכן לעמוד גם מאחורי הדברים ששמת בפי – בוודאי שישנו פחד ממחקר המקרא, והוא צף ועלה למשל בפולמוס הגדול סביב “תנ”ך בגובה העיניים” – פולמוס שחוזר על עצמו מדי כמה שנים, ובטונים גבוהים מאוד. בנוסף, צא וקרא את הפולמוס שעורר הרב ד”ר זאב פרבר (ראה קישור בגוף הפוסט) – וזאת ביהדות ארה”ב הסופר-מודרנית.
נ”ב 1 – העובדה שרבים בציבור אדישים לשאלות כאלו ואחרות לא מעלה ולא מורידה – רוב הציבור אדיש גם לשאלת הידיעה והבחירה למשל – האם זה מוריד משהו מערכה של השאלה?!
נ”ב 2 – לגבי הדיון עם הר’ מיכאל אברהם – גם שם הוצאת את דבריי מהקשרם: הרמ”א טען בחדות ובתקיפות כי מבחינתו מעמד הר סיני הוא יסוד האמונה, ואם יוכח לו שלא היה, הוא ישקול את יהדותו מחדש… על זה עניתי לו, שתמוה מאוד מדוע הוא לא עוסק כל ימיו במחקר המקרא, ומעדיף לבזבזם בחקירות לוגיות עקרות, שהרי בכך תלויה לכאורה כל אמונתו?… דוק ותשכח.
שלום אברם
מצטער אם לא הבנתי אותך נכון ובכל זאת אתייחס למה שכן כתבת בתגובתך
1.לענ”ד הוויכוחים הסוערים על “תנ”ך בגובה העיינים” וויכוחים דומים להם לא מגיעים מתוך תחושת פחד אלא מתוך התנגדות נחרצת לשיטות לימוד אלו וההבדל גדול:
פחד מגיע מתוך חוסר הכרת החומר ותוך כדי רתיעה מלהציץ בו בגלל שהוא עושה רושם של משהו מפחיד ולא מוכר ובטוח לעומת זאת הוויכוחים שאתה מדבר עליהם נעשים מתוך הכרת החומר והתנגדות גדולה אליו בהתאם-התנגדות מובנת מאוד!
ואשתמש בהשוואה שלך ליחס אל האבולוציה -תראה אין כידוע לך עיקר אמונה שחייבים לקבל את האמונה בבריאה בשישה ימים כפשוטו ועוד לפני הגעתה של תיאורית האבולוציה לעולמינו יש לנו תקדימים כמו למשל דברי הרמב”ם המפורסמים במורה נבוכים שאילו היו הוכחות חותכות לכך שהעולם קדמון כמו שסבר אריסטו הרי שלא היינו מכחישים את מראה עינינו והיינו מפרשים באופן אחר את הפסוקים של מעשה הבריאה ויש גם בכוזרי התבטאויות דומות ברוח זו. לאבולוציה יש נתונים וראיות אמפיריות ולכן התיחסויות מקבלות כמו של הרב קוק והרב גדליה נדל ודומיהם לשיטה לא ממוטטות את השקפת העולם האמונית אלא ההיפך- מחזקות אותה
-כן כמו שהזכרת באחת התגובות שלך כאן אני גם יודע שלא מעט אם לא הרבה אפילו ביהדות החרדית לא מקבלים את האבולוציה כלל אך אני לא חושב כמותם ואני מייצג בדבריי את מה שאני מאמין וחושב ,אם יבוא לכאן מגיב חרדי שמאמין בבריאה בשישה ימים כפשוטו אדרבא שהוא יבוא ויסביר את דעתו-
אבל האמונה בתורה מן השמיים היא אמונת יסוד המשמשת בסיס שאם הוא קורס כל הבניין קורס באחת. לכן כאן המאבק בניגוד לאבולוציה הוא חסר פשרות-תן את דעתך על כך שהרב קוק שתמך בקבלת תיאורית האבולוציה תוך כדי פרשנות של מעשה הבריאה, בעניין ביקורת המקרא היה נחרץ מאוד והוא התאכזב קשות כאשר בניגוד למה שחיים וייצמן אמר לו לימדו את ביקורת המקרא באוניברסיטה העברית-מה גם שכמו שאתה יודע חקר המקרא בניגוד לביולוגיה רחוק מלהיות מדע מדוייק בעל מסקנות חותכות שאי אפשר להכחישן ולכן לא ממהרים “ליפול מהרצפה” ממסקנות מחקר זה.
2.לא הבנת את דבריי ואסביר שוב:דבר ראשון בדבריי על חוסר העיסוק בביקורת המקרא לא התכוונתי ל”המון” אלא ללמדנים תלמידי החכמים שלא את כולם מעסיקה ביקורת המקרא בראש מעיניהם. חוץ מזה לא התכוונתי לומר שהנושא לא חשוב ,אלא שמדובר בנושא שחשוב להתמודד אתו ואכן יש תלמידי חכמים כמו רד”צ הופמן והרב מרדכי ברויאר שציינת ועוד רבים שכן עסקו בנושא, אך מדובר בנושא אחד מתוך הרבה מאוד נושאים הנמצאים בסדר יומה של היהדות ולכן באופן טבעי יש כאלו שנטיית נפשם היא לעסוק בנושאים אחרים חשובים לא פחות ויש כאלו שמטריד אותם מאוד נושאים אחרים ואילו נושא ההתמודדות עם חקר המקרא פחות מטריד אותם .
כתבתי את זה בעקבות ההתרשמות מדבריך כאילו יש לך תסכול על כך שלא מדובר בנושא המרכזי על סדר יומה של היהדות הדתית אבל יכול להיות שלא הבנתי אותך נכוחה.
3.ראיתי בדיון בעצכ”ח על איזה רקע שאלת את הרב מיכאל אברהם את מה ששאלת ומה שכתבתי לך כאן יותר התייחס לסיכום שלך לדיון אתו שם שכתבת בתסכול למיטב זכרוני שכואב לך שהאינטלקטואלים של הציבור הדתי מתעסקים ב”זוטות” במקום להתעסק עם “הפיל שנמצא באמצע החדר” ושהם רואים את ה”עכברים” בתור “פילים” . יכול להיות שהייתי צריך להדגיש את זה בתגובתי כאן ובכל אופן ראיתי גם מה שהרב מיכאל ענה לך שם לשאלתך זו
אוקיי, נניח שאין ‘פחד’ אלא ‘מאבק חסר פשרות’ – אין לי עניין לעשות דרמטיזציה של הנושא.
לגבי מחקר המקרא וסדר היום היהודי – הייתי מצפה שחוץ מהרב ברויאר ז”ל יהיו בדורנו עוד כמה רבנים שיעסקו בזה לעומק. אם סביב שירת נשים וקטניות בפסח מתחוללות מהומות שנתיות, מן הראוי שכך יהיה גם סביב מחקר המקרא, ולא רק סביב תנ”ך בגובה העיניים…
אגב, יש שלושה רבנים שידוע לי שכן עוסקים במחקר המקרא באופן רציני: הרב יואל בן-נון (בעיקר בנושא הארכאולוגי, שאותי אישית הרבה פחות מטריד), הרב אמנון בזק (היחיד שסקר חלק מהנושא בצורה מסודרת בספרו “עד היום הזה”) והרב אורי שרקי (שמכיר בגדול על מה מדובר ומדי פעם מגלה טפח ומסתיר טפחיים…).
ועוד אגב, באתר TheTorah.com, עלה לאחרונה מאמר של הרב דוד ביגמן, המודה במקצת ואף יותר מכך – אבל קשה להעלות מדבריו הארוכים משנה סדורה בנושא:
http://thetorah.com/i-shall-fear-god-alone-and-not-show-favor-in-torah/
לגבי הציפיה לוויכוח ער בנושא ביקרות המקרא נראה לי שמשלוש סיבות עיקריות וויכוח כזה לא פורץ
1.הדוגמאות שנתת על קטניות ושירת נשים הן על דברים בעלי השלכות ממשיות בחיים ולכן מדובר בוויכוחים כאלו ערים. הנושא של ביקורת המקרא הוא עיוני יותר ולכן הוא פחות מעורר את הציבור-הוויכוח על “תנ”ך בגובה העיניים” ועל “שיטת הרבדים” בלימוד הגמרא הם וויכוחים עזים משום שמדובר בוויכוח קונקרטי על תוכנית הלימודים בבתי הספר ולא מדובר רק בדיון עיוני השקפתי גרידא.
2.בשונה מהדוגמאות שנתת ביקורת המקרא למיטב הבנתי נתפסת כטאבו קונצנזוסיאלי בעיני כל אורתודוקסי באשר הוא ולכן אין על וויכוחים ציבוריים כי זה נתפס בעייני הציבור הדתי לכל גווניו כשווה ערך לוויכוח האם לשמור שבת או לא או האם הגיע הזמן לוותר על הלכות כשרות דהיינו ברור שמדובר בנושא עליו כולם מסכימים שהוא מחוץ לגבול- אם נתייחס לדוגמאות שנתת על שירת נשים עוד אפשר להתווכח האם אפשר להקל בנידון במצבים מסויימים והאם ישנן כמה דרכים להתמודד עם זה בטקסים צה”ליים וכד’ וכך גם על קטניות אפשר להתווכח עד איזו רמה חל הגדר של גזירת קטניות [שהיא בכלל מימי הראשונים ואפילו לא דין דרבנן ורק חצי מעם ישראל נוהג בגזרה זו וכו’] אך ביקורת המקרא נתפסת כאמור כטאבו בעיני כולם כך שאין כאן ויכוח. אני יודע שעמדה זו בטח מתסכלת אותך ולא באתי להתפלמס אלא להסביר את הלך הרוח הציבורי כמו שאי מבין אותו.
3.נראה לי שהנושא נחשב בעיני רבים כנושא “חרוש” שלובן ונידון ונענה מצד נציגי היהדות האורתודוקסית שעסקו בכך כפי שנענה ושדי בדברים שכבר נאמרו ושאין מה להוסיף בנידון – שוב גם כאן בטח תחלוק בתוקף ושוב אומר שלא באתי להרגיז ולעורר פולמוס אלא להסביר את הלך הרוח הציבורי כפי שנראה לי שהוא.
אגב קראתי את “עד היום הזה” של הרב בזק ונהניתי מאוד אבל תמהני אם אתה אהבת את הספר? לפי גישתך בנושא הוא לא “אפולוגטי”?
שלום אברם,
מה שמפליא אותי זה המשפט שלך באחת התגובות “ברור שהיתה התגלות”. והרי ההתגלות היא חלק מהמסורת, כשם שתורה מן השמים היא חלק מהמסורת. כל ההבדל הוא שתורה מן השמים היא מסורת מאוחרת יותר (סביבות מאה 3-4 לפנה”ס), לעומת ההתגלות שהיא מסורת מוקדמת יותר בכמה מאות שנים. מה גורם לך לקבל את זאת ולדחות את השניה.
שלום ארי – כמה תשובות בדבר:
1) האמונה בהתגלות דורשת הרבה פחות הנחות יסוד, למעשה רק אחת. בעוד שהאמונה בתורה מן השמים כפשוטה דורשת התעלמות ממאות שאלות שאין עליהן תשובה מניחה את הדעת.
2) האמונה בהתגלות (כלשהי) משותפת לכל התרבויות הקדומות – ואולי לכל המין האנושי. אפילו מבחינה מדעית לא סביר להניח שכוווולם היו עדר של אינפנטילים…
3) אין לי שום דרך אחרת להסביר את עצם קיומו של עם ישראל עד ימינו ללא התגלות.
והדברים ארוכים…
שלום אברם,
הייתי שמח גם אני אם היית בהזדמנות מאריך במה גורם לך להאמין בהתגלות אחרי שאתה לא שואב אותה מאמונה בתורה משמיים.
ואם כבר עוסקים בנושא אולי אתה האדם המתאים לשאול אותו:
כידוע העוסקים בחקר מצרים העתיקה טוענים שלא נמצאו ראיות ארכיאולוגיות ותיעוד לאירועי יציאת מצרים -אם נתעלם לרגע מויליקובסקי ופפירוס איפוור-
אבל בערך בויקיפדיה עברית “יציאת מצרים בביקורת המקרא” ראיתי שאחד בשם דייויד פרי כתב בספרו על הנושא שבפירמידת אאנס בגיזה ישנו כיתוב שאומר “הוא המלך אשר נשפט על ידי ההוא אשר שמו נסתר במוות הבכורות”
מה ההתייחסות לכך במחקר? לכאורה מדובר ברמז עבה מאוד למכת בכורות ואותו דייויד פרי[לא עיינתי בספרו בפנוכו]מביא את מראה המקום לכיתוב.
שאלתי על כך מישהו שעוסק בתחום והוא לא הכיר את זה אתה יודע משהו על זה?
לא לחינם זה ששאלת אותו לא הכיר את זה, כי הספר של אותו David Fry (ששמו המלא הוא “Hebrew Sages of Ancient Egypt: a Revised Discipline in Antiquity”) כמעט ולא זכה לאזכור כלשהו ברשת, למרות שהוא יצא ב- 1994 – וגם שמו של אותו פריי נפקד מספר הזכרונות של גוגל, כך שאני בספק אם מדובר בכלל בחוקר שמוכר ע”י מישהו פרט למשפחתו הקרובה :)
ההתייחסות היחידה לספר היא באתר הבא (זהירות – אתר נוצרי! :)
http://israelect.com/ChildrenOfYahweh/Teaching%2520Letters/letter_33.htm
שמפריך את דבריו לחלוטין.
מדברי הכותב הבנתי שפריי, כמו ווליקובסקי, מזיז אחורה את תקופת שעבוד מצרים בכמה מאות שנים (לשושלת ה- 6 במקום ה- 18 או משהו כזה…) – מה שיוצר לתיארוך התנ”כי המקובל עלינו יותר בעיות ממה שזה בא לפתור.
בכל מקרה, גם אם נניח ונמצאה כזו כתובת יענו החוקרים אוטומטית: “או! הנה המקור עליו התבסס הכותב הכהני \ אלוהיסטי \ יהוויסטי שטווה את סיפור יציאת מצרים!…”
תודה רבה על התשובה.
זה עניין אותי ואעיין בזמני הפנוי בלינק שהבאת
מעניין מי זה הדייויד פרי הזה ואיך הוא הגיע לכיתוב הנטען בפירמידת אאנס לפי הבירור שעשית מסתבר שמדובר באיזה חוקר חובב שאף אחד לא שמע עליו
מעניין
עיין כאן: https://www.thetorah.com/article/yhwhs-war-against-the-egyptian-sun-god-ra. לעניין זה, לכאורה ישנה אי התאמה של כמה מאות שנים בין התארוכים המוקדמים ביותר של יציאת מצרים לבין הכתובות הללו.
Pingback: לא מהשמים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים | ארץ העברים
Pingback: חצי שנה לארץ העברים | ארץ העברים
Pingback: אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א | ארץ העברים
Pingback: תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא – הצעת פירוש חדש לתורה | ארץ העברים