פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי – … לא זז מחבְּבָהּ עד שקראה ‘אחותי’
(שמו”ר נב, ה)

בפרשת השבוע (תולדות) מופיעה האפיזודה האחרונה במחרוזת שלושת סיפורי ה”אחות-רעיה” של ספר בראשית: בפרק יב מוצגת שרי כאחות אברם לפני פרעה, בפרק כ מוצגת שרה כאחות אברהם בפני אבימלך, ובפרק כו מוצגת רבקה כאחות יצחק בפני אבימלך (השני?).

מבקרי המקרא הראשונים הניחו כמובן מאליו שמדובר ב”שלוש גרסאות של מה שוודאי היה סיפור פופולרי מאוד בעם ישראל העתיק” (סקינר בפירושו לבראשית, עמ’ 247), כאשר בר’ י”ב יוחס למקור J, העממי יותר (אברהם אפילו לא חש צורך להצטדק ולא נראה כי יש ביקורת על ‘רמאותו’), בר’ כ’ יוחס למקור E המתקדם והמוסרי יותר (דו-שיח מוסרי ארוך בין אלהים לאבימלך ובין הלה לאברהם), ובר’ כ”ו חוזר שוב ל- J, שיצר גירסה חיוורת ופושרת של הסיפור הראשון המשוייך לאברהם, בבחינת ‘נזרוק גם ליצחק איזו עצם’…

תאומים או שלישיה?

למרות הדמיון הברור בין הסיפורים, אותם מבקרים שמו לב כמובן כי יש ביניהם גם שוני, ונראה כמעט בבירור שהסיפור הראשון הוא אכן הראשון, כיוון ש”כמה מאפיינים ראשוניים של האגדה השתמרו בצורה הנאמנה ביותר בפרק זה” (סקינר, שם). כך למשל הסיפור השני כלל אינו טורח להציג את הבעיה, כלומר – מדוע אמר אברהם כי שרה היא אחותו? ואילו הסיפור השלישי מזכיר בפירוש את הרעב שהופיע כבר בסיפור הראשון, ועוד.
לשם המחשת הדומה והשונה בין הסיפורים, יצרתי טבלה המכילה את המוטיבים המרכזיים בכל סיפור, כאשר בכל שורה\מוטיב צבעתי בצבע כהה את מה שנראה התיאור ה’מקורי’ יותר, ובצבע בהיר את מה שנראה כמתבסס על התיאור ה’מקורי’:

מהטבלה אפשר לראות (אם מסכימים עם הניתוח הצבעוני שלי כמובן :) שאותם מבקרי מקרא צודקים בגדול: 1) פתיחתו של הסיפור הראשון היא המקור והשאר מתבססים עליה. 2) הסיפור השני נשען בתחילתו על הראשון, אך מתפתח בצורה די עצמאית בהמשך. 3)  הסיפור השלישי הוא העתק דהוי של קודמיו.
כלומר, יש לנו כאן לפחות ‘תאומים’ = שני סיפורים דומים בבסיסם, אבל בעלי דגשים שונים, שכמובן יש להבין מהם. אבל האם – אולי – יש לנו כאן שלישיה? כלומר – אולי גם סיפור השלישי ישנה איזו שהיא משמעות עצמאית?

ביקורת מחקר המקרא – Reloaded

הזכרתי קודם שמבקרי המקרא ראו בשלושת הסיפורים שלוש גרסאות של סיפור פופולרי עתיק – אך חשוב לציין כי המגמה הזו השתנתה עם השנים. הנה לדוגמה דברי אחד מחשובי חוקרי המקרא במאה ה-20, פרופ’ גרארד פון-ראד, משנת 1972: “ניתן היה לחשוב כי אותו חומר מסורתי הוצמד [ע”י המחבר] אל דמויות שונות מן העבר. אבל דבר זה כמעט ואינו קורה במקרא, והסיפורים לא היו נשמרים בצורתם השונה לולא המחבר והקורא גם יחד ייחסו לכל אחד מהם משמעות מיוחדת” (פירושו לבראשית, עמ’ 167).
ומהי אותה משמעות? לדעתו של פון-ראד, יש כאן בעיקר הדגמה חיה של אופי סיפורי האבות:

1) הם אינם מספקים הסברים (כיצד גילה פרעה שהנגעים הם בגין שרה?) ולא דברי הערכה (האם נהג אברהם כראוי או לא?)
2) הם נוצקו לתבנית סיפורית כוללת, שלעיתים שינתה לחלוטין את אופיים המקורי – הסיפור המקורי (בר’ י”ב) היה ככל הנראה ‘מלא חיים’ ואולי אף היתולי-משהו (איך הצליח אברהם ‘לעבוד’ על פרעה ולהיחלץ ממצב בלתי אפשרי). אך שילובו במסגרת הנוכחית הפך אותו לרציני ואף מדאיג.
3) החיבור-מחדש של סיפורי האבות למסגרת אחת, נועד להעצים את הניסיון שעמדו בו האבות כנגד הבטחתו של ה’ – הנה ה’ רק מבטיח לאברהם זרע וארץ, ותוך 2-3 פסוקים הוא כבר נתקל במכשול של רעב, ומייד אחריו חשש לחייו בשל שרה! וכך גם בשני הסיפורים האחרים.
4) ההבדל בין שלושת הסיפורים מעיד יותר מכל על קהל היעד – בסיפור הראשון מדובר בקהל עממי, שכלל לא מפריעה לו אי-המוסריות כביכול בהתנהגותו של אברם וגם לא החשש (שלא הופרך!) כי פרעה הצליח לממש את זממו. בסיפור השני מדובר בקהל רציני ו’בוגר’ יותר, התובע צדק ויושר גם אם מדובר במלך נכרי, וכמובן שנדרש מהמספר להבהיר כי אבימלך לא נגע בשרה כלל וכלל (“כמה מורכבים הרעיונות התיאולוגיים המוצעים בסיפור זה!” מתפעל פון-ראד בעמ’ 228). בסיפור השלישי מדובר בקהל ‘צדקני’ יותר, הרוצה להציל הן את המלך הנכרי והן את אשת הגיבור אף מחשש של מגע אסור, כאשר ההיבטים המוסריים נדחקים לקרן זווית.

גם בהיבט הריאלי-היסטורי חלה התקדמות בהכרה באותנטיות הסיפורים –  הופמאייר למשל, הצביע על ממצאים לפיהם במזרח הקדום היה מנהג מקובל לכרות ברית בין נוודים לבין יושבי המקום – המתיישבים הרשו לנוודים לרעות את צאנם ובתמורה אלו סחרו עמם וכדומה. אחת הדרכים המקובלות לכרות ברית היתה על-ידי נישואים דיפלומטיים, קרי – הנווד היה נותן את בתו או אחותו לאשה למנהיג המקומי. לכן אברהם כשירד למצרים הציע בעקיפין את שרה לפרעה, ואכן בתמורה פרעה היטיב לו בעבורה. גם בגרר הוא נזקק לאישורו של אבימלך לרעות צאן ולחפור בארות, ולכן הסיפור חזר על עצמו, וכנ”ל אצל יצחק. כך מוסבר בצורה יפה הקשר בין שני הסיפורים עם אבימלך לבין הברית שנכרתה בסוף כל סיפור – זהו פשוט המשך טבעי של הניסיון לרכוש את אמון הפלשתים.

אבל ברשותכם, נחזור להיבט הספרותי.

המערבון המקראי

הואריאציות באפיזודות המקבילות בשום אופן אינן מקריות, כפי שניתן להסיק מן ההנחה [של מבקרי המקרא] שהסיפורים סורסו על-ידי המסירה שבעל-פה, והחזרות עצמן כלל אינן “הכפלות” של סיפור-אב קדום אחד, ממש כשם שאחד-עשר הסרטים על השריף מהיר השליפה אינם הכפלות של סרט אחד ויחיד…
(אורי אלטר, אמנות הסיפור במקרא, עמ’ 64 [כאן באנגלית], ההדגשות שלי)

בראשית שנות ה-80′ של המאה הקודמת, עמד אלטר על התופעה של  סצינות דפוס (type scenes) במקרא, מונח שהושאל מֵחֶקר סיפורי הומרוס, המכילים מעין אבני בניין יסודיות שחייבות להופיע במסגרת סיפור רחב יריעה. אלטר הצביע על כך, שכמו שבסיפור יווני טוב יש לנו יציאה לדרך, שאלה באורקל, התחמשות הגיבור וכו’, כך גם במקרא אנו מוצאים מאפיינים קבועים כגון: הכרזה מראש על הולדת דמות חשובה, התגלות אלהית בשדה, מציאת אשה בבאר, העדפת הבן הבכור ועוד ועוד (מנגד, מדגיש אלטר גם את ההבדל מהותי בין המקרא לספרות היוונית וממשיכיה: המקרא לעולם אינו מוסיף פרטים לתפארת המליצה, כמנהג הסיפור היווני ה’בזבזני’ להחריד בפרטים כאלו).
כהמחשה לכך מביא אלטר (עמ’ 62) המחשה אירונית מעולם המערבונים – נניח שבעוד 500 שנה ישרדו רק 12 סרטי מערבונים, ב- 11 מהם הגיבור הוא שולף-על וצולף במהירות הברק ביריביו, ואילו באחד מהם הוא דווקא סובל מנכות ביד ומשתמש ברובה במקום באקדח. לו חוקרי הקולנוע היו מבקרי מקרא, הם היו טוענים בוודאי שהיה פעם מערבון קדום אחד (שמקורו בעיבוד חילוני של מיתוס אינדיאני עתיק…), וממנו שוכפלו עם שיבושים קלים 11 גרסאות מאוחרות. והסרט ה- 12? אהה, הוא שייך למסורת קולנועית אחרת…

בעקבות הרעיון של אלטר, נראה להסביר את שלושת הסיפורים שלנו כמשקפים שלושה סוגי ‘מערבונים’: הראשון הוא המערבון הקלאסי הישן בסגנון ‘הטוב, הרע והנערה’ (“המחפשים“?) בו הגיבור הנלחם באינדיאנים אינו בוחל באמצעים, כולל רמאות והחפצת נשים, לשם התקדמות העלילה. הסיפור השני הוא מערבון מודרני (“בלתי נסלח“?), הבא חשבון עם הז’אנר ומצביע על הבעיות המוסריות שהוא מעלה. הסיפור השלישי – שנחשב, כאמור לחיקוי חיוור – נראה לי דווקא כמעין פארודיה על הז’אנר (“הטוב, הרע והמכוער“?), בו לא מתקיימים הכללים הברורים של הסיפור: הטוב הוא לא בדיוק טוב, והוא אפילו מצַחֵק את אשתו, הרע אולי רע אבל בסופו של דבר רוצה בדיוק מה שהטוב רוצה (=כסף\אשה), והחשוב מכל – אין כל התערבות אלוהית (= צירופי מקרים בזכותם ניצל הגיבור) אלא הכל תלוי בפעולותיהם של המשתתפים.

מי שאינו חובב מערבונים יכול להיעזר אולי בדימוי אחר, מסרטי ג’יימס בונד. סדרת הסרטים הזו היא ההמחשה הקלאסית ביותר של דוגמת “12 הסרטים” שהביא אלטר: הנוסחה אותה נוסחה לאורך כל הדרך (רשע-על, גיבור מגולח תמיד, גאדג’טים ופעלולים, בחורה מצודדת וכמובן – מרטיני מנוער, לא מעורבב) – ורק הפרטים משתנים. אבל בסרטים האחרונים של הסדרה בכיכובו של דניאל קרייג, אנחנו רואים פתאום שינוי דרמטי – מצד אחד ההיבטים המוסריים בפעולותיו של בונד צפים ועולים, ומצד שני בונד מוצג כאדם בעל רגשות שאפילו מתאהב (! ), ממש כמו יצחק, שכפי שכתבתי לאחרונה מהווה את הגבר הראשון במקרא שאוהב אשה. ואם כבר בונד, אז בסדרה החדשה ישנו קטע בו הבארמן שואל את בונד איך הוא רוצה את המרטיני שלו, מנוער או מעורבב, ובונד עונה: “Do I look like I give a damn?“, כלומר – עזוב אותי מהשטויות האלה של הנוסחה הז’אנרית…

הלקח המוסרי בעיני הרב ברויאר

הרב מרדכי ברויאר דן באריכות רבה בשלושת הסיפורים האלו (“פרקי בראשית (א)“, עמ’ 291-301, 302-312), ומנסה ליישבם לפי שיטת הבחינות, ניסיון שלדעתי אינו עולה יפה. אבל עיקר חידושו הוא הלקח המוסרי הנלמד מסיפורים אלו. לכאורה, סיפור ‘קלאסי’ היה אמור להציג את אברהם\יצחק כצדיקים הנעשקים, ואת פרעה\אבימלך כרשעים החומסים – אבל המצב כמעט הפוך: אברהם ויצחק הם הנוהגים שלא כשורה, לפחות בעיני המלך שנהג לדעתו בתום-לב, וכאשר אותו מלך מוכיחם על כך, הם משיבים בגמגום ובהתנצלות!
וכאן מציע הר’ ברויאר ביאור מקורי – מובן לכל כי למרות ‘תום הלב’ כביכול, הרי שמוצגת בפנינו תרבות מעוותת, בה ‘חמור עליהם ניאוף נשים יותר משפיכות דמים’ – כלומר, לקיחת אשה מבעלה הוא עוון כה חמור, שעדיף להרוג את הבעל וכך לזכות באשה, ובחינם.
מטרתם של האבות בסיפורים אלו הינה להוכיח את המלכים כמייצגי אותה תרבות, ולהראות להם כי התנהגות שכזו תוביל לכך שהבאים לממלכתם ישקרו לגבי נשותיהם, ובסופו של דבר הם גם יעברו על איסור ניאוף וגם ייאלצו לשלם עבור האשה שלקחו בזרוע, בעוד שזו לא תישאר ברשותם, ובלשונו של הר’ ברויאר (עמ’ 300):

נמצא, שכל שלוש הפרשות האלה שוות לעניין הלקח העיקרי העולה מהן. כולן באות ללמדנו, שמי שנזהר מאשת איש ומזלזל בשפיכות דמים סופו שיינצל משפיכות דמים וייכשל באשת איש. אולם אופן הגשמת התחזית הזאת תלוי בסדר התערבות ה׳ בעולמו. לפעמים מתערב ה׳ רק אחרי שכבר נעשה המעשה… [לפעמים] יתערב ה’ בשלב מוקדם יותר… ולפעמים השגחת ה’ תביא לידי כך שהאיש לא יבוא לידי חטא כל עיקר.