לאחרונה פרסם פרופ’ נדב שנרב, פיזיקאי במקצועו ומבקר דת ותרבות מושחז בזמנו הפנוי, את “מבחן ההבנה הגדול” – כלי ממוחשב המחולל טקסטים ‘רב-קוקיים’ אקראיים, וזוהי דמות תבניתו:

קראו עוד ⇐

בפוסט הקודם הצגתי את אחד ההבדלים המהותיים בין עשר הדברות בשמות כ לבין אלו בדברים ה, הלא הוא  הביטוי “למען יטב לך” המופיע לפי נוסח המסורה רק בדברים, ולא בשמות – אך בתרגום השבעים וכן בפפירוס נאש הוא מופיע בשני המקומות.
סיימתי במסקנה לפיה במקרה זה על פי עד אחד (=המסורה) יקום דבר, בשל אופיו ה’דברימי’ של הביטוי “למען ייטב לך”.

עכשיו הגיע הזמן לבחון שוב את התייחסות האמוראים להבדל הזה, והנה שוב הציטוט המלא (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א):

שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם ‘טוב’ ובדברות האחרונות נאמר בהם ‘טוב’?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו!
כַּלֵּךְ אצל ר’ תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר’ יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה. אמר לו: ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום… הואיל וסופן להשתבר.

קראו עוד ⇐

באופן מפתיע, למרות ההבדלים הרבים שיש בין שני נוסחי עשר הדברות (שמות כ לעומת דברים ה), את חכמי התלמוד הטרידו שני הבדלים בלבד – “זכור” לעומת “שמור” בדברה הרביעית (שבת), ו”למען ייטב לך” שבדברה החמישית (כיבוד אב ואם).

לגבי ההבדל הראשון (זכור-שמור), תשובתם היתה פשוטה: “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (בבלי ראש השנה כז ע”א). אכן כבר הראב”ע בפירושו לשמות כ תמה מאוד על מאמר זה, ורק אחרי שהתנצל ש”חלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן”, קבע את הכלל הידוע “כי הטעמים הם שמורים לא המלות” והגיע למסקנה כי למעשה נאמר רק “זכור”, אלא שכולם הבינו שהכוונה גם ל”שמור” – ראו שם בדבריו, וכן את מאמרו המעניין של הר’ יואל בן-נון (מגדים ט).

לגבי ההבדל השני, מצאנו בתלמוד (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א) התייחסות מפורטת ומעניינת יותר:
קראו עוד ⇐