“לא! רק לא עוד הזמנה לתיקון!”
כך הרהרתי באימה כשגיליתי בתיבת הדוא”ל עוד מייל עם עוד הזמנה לעוד תיקון מתחכם כזה או אחר (על “רות – סוף!” שמעתם? ומה עם “קבל תיקון”?…)
אבל אמרתי אני בליבי: אם אינך יכול להם – חרטט כמוהם!
וכיוון שכך, נידדתי שנתי מעיני, אזרתי כגבר מקלדתי ויזמתי את התיקון הכללי הרצ”ב שיתקיים לעתיד לבוא, כשהחרדים יעסקו בחקר המקרא ;) – לחצו להגדלה:
גילוי נאות: כאברם העברי, יש לי העדפה מסוימת לאוני’ העברית, אבל אני בכלל לומד באריאל, כך שאין לי כל קרבה אל מי מאותם מרצים חשובים שהוזכרו לעיל!…
וי״א דבעלית לוי קורין מס״א וח״ו לא ס״י ר״ל. וא״ד ס״ד. ודו״ק.
שכוי”ע! (שכוייעח עצום!)
אמנם לוד”מ הו”א – למנ”מ? (לולא דמסתפינא הווא אמינא – למאי נפקא מינה?…)
ודו”ק :)
אוי ביסטו זיס…
אויב זוכט איר א היימישער רב אין ישיבה הקדושה בנין אריאל דאן קען מען רעדן פון א קאנדידאט!
בס”ד י”ד במאי ב’ט”ו
אני מוחה בכל תוקף על עניין ‘תיקון ליל שבועות’, המניח עניין מתן תורה לכלל ישראל. כבר לימדנו אבי התעודה, רבנו יואליש וועלהויזען זמ”ל, שאין לעשות כמנהג ההארמאניסען, העושים שעטנז בין התעודות, אלא יש לחגוג קבלת כל תעודה בזמן נפרד, וכמנהגן של ק”ק דויטעראנאמיסטען לקרוא בליל הושענא רבה את ספר דברים בלבד. וכבר לימדתנו הרבנית הצדקת כמהר”ר עליאר שחג השבועות הוא חג כהני-מיסטי, שלא ניתנה תורה אלא למלאכי השרת הכהנים, ואין לישראלים פשוטים לגשת אל הקודש, ורק שפתי כהן ישמרו דעת. תנו לנו את תרומותיכם ולכו לישון בשעה שאנחנו נלמד.
בברכה,
שמשון צדוק הכהן פריסטערקאדעקסקי, אב”ד דק”ק כאהאניסטען, פעיה”ק לעווינגען דיתבא ע”נ כבר
עוד הנני מוחה על עניין ‘אוניברסיטת אריאל’.
יש ארבע אוניווערסיטעטען כנגד ארבע התעודות, בירושלים, ת”א, חיפה ובאר-שבע. לדתיים ההארמאניסטען יש את אוניווערסיטעט ‘בר-אילן’ כנגד הרעדאקטער, אך אין שום ‘מושב בחיים’ לאוניווערסיטעט שישית באריאל, ועל דא בכינא ‘הוי אריאל אריאל’ ומקיימנא: ‘והמיקותי לאריאל’
חזק!
אבל כמו תמיד, במקום בו אתה מוצא ליצנותו שם אתה מוצא רצינותו – והנה עלתה בדעתי שאולי המנהג לקרוא את חמש המגילות במהלך מועדי השנה אינו אלא זכר למנהג הקדום שציינת!
ורק זה מצדיק לפחות כנס בינלאומי בנושא, שלא לדבר על הקמת אסכולה חדשה, שתוכיח איך כל מגילה מכוונת בשורשה העליון כנגד תעודה זו או אחרת!
בס”ד א’ בסיון ע”ה
לאברהם – שלום רב,
פרופ’ יוסף עופר הראה שכבר בעלי המסורה ראו את חמש המגילות כקובץ אחד וקראוהו “חומשה”. בעוד שבסדר המקרא שהיה מקובל בבבל (על פי הברייתא שבבבא בתרא: סדרן של כתובים…) אין חמש המגילות צמודות זו לזו, בכתבי היד הארץ-ישראליים צמודות חמש המגילות זו לזו, והריווח שביניהן קטן מהריווח המקובל בין ספר לספר.
ראה במאמרו של עופר, ‘מונח המסורה “חומשה” – האיזכור העתיק ביותר של קובץ “חמש מגילות”‘, בתוך, נטעי אילן – מחקרים בלשון העברית ובאחיותיה, מוגשים לאילן אלדר, עמ’ 309-320 (ניתן לצפייה ברשת).
לגבי הכינוי ‘מגילות’, משער עופר שזו הרחבה של כינוייה של ‘מגילת אסתר’, הנקראת בפי חז”ל ‘מגילה’ בסתם. ברם הוא מביא גם שבלשון בעל המסורה מישאל בן עוזיאל (בן המאה ה-11, בעל ‘כתאב אלחלאף’, ספר החילופין בין בן אשר ובן נפתלי) נקרא כל ספר ב’תרי עשר’ וכל אחד מחמשת ספרי התהלים בשם ‘מג’לה’. הווה אומר: ‘מגילה’ היא קובץ שהוא חלק מקובץ גדול.
בברכה, ש.צ. לוינגר
כדאי לציין שגם קיומם של קבצי מדרש ארץ ישראליים לחמש המגילות (‘מדרש רבא’ ואחרים), מעיד לכאורה על קדמות המנהג לקרוא את חמש המגילות במועדים (שלש רגלים, פורים ותשעה באב), במקביל לקריאת חמשת חומשי התורה מדי שבת בשבתו.
ומהצחוק לרצינות מסקרן אותי האם אתה אברם היית מעביר שיעור ברוח דבריך בבלוג בתיקון ליל שבועות בבית הכנסת שלך? עד שאתה מדבר על החרדים אצלך בבית הכנסת שיעורים ברוח בלוג “ארץ העברים” עוברים מסך? ( מבחינת ציבור המתפללים, רב בית הכנסת והגבאים )
סתם מסקרן אותי, בבלוג אפשר לכתוב הכל
שזה מגיע לרמת התכל’ס ושיעור מול הקהילה בבית הכנסת מעניין אם חל “סוד הצמצום” או “הלכה ואין מורין כן” מפני עין בישא וכו’ וכו’
לאמיר – שלום רב,
ובבית הכנסת שלך, אתה מתפלמס עם מבקרי מקרא, דתיים-ליברליים ופמיניסטיות באותה נמרצות ונחרצות שבבלוגים?
נראה ש’המושב בחיים’ של דברים, משפיע על אופי השיח, הן בתוכנו והן בסגנונו. ואכמ”ל. לבית הכנסת באים להתפלל, לקרוא עלוני-שבת ולפגוש את החבר’ה, ולבלוגים באים לנהל ויכוחים סוערים.
וכבר היה כבר מי שאמר: ‘אם מי שאפשר להתפלל אי אפשר לדבר, ועם מי שאפשר לדבר אי אפשר להתפלל’.
בברכה, ד”ר זיגמונד הרמן פון גונקלינגר
שאלה גדולה שאלת בני! בהא סלקינא ובהא נחתינא, בייחוד שבחג השבועות הקרוב אני אמור להעביר 3 שיעורים, וכתותי מיכתת שיעורי…
אז ככלל, מקובלנו שכיוון שעולה הדורש לדרוש, נופלת תרדמת אלהים על הנוכחים, ויכול אתה לדרוש בפרסומות עלוני השבת או לקרוא את הקדמת המדפיסים לש”ס ווילנא – סדנא דארעא חד הוא.
אבל האמת (אם יורשה לי להיות נחתום…) שאצלי לא נרדמים, כי אני מקפיד שיהיה קצר ומעניין – ואינני נמנע מלהציג את תורת חכמי האומות ואפילו בשמם המפורש, אבל כמובן שנושא כמו השערת התעודות לא יעלה על דל שפתיי – בכל זאת, ארון הקודש מאחוריי!
הנה דוגמאות לדברים שאני זוכר שדיברתי עליהם: קויפמן ו’בראשית ברא אלהים’, הערות נוסח מעניינות לברכת יעקב, התיאוריה של פרופ’ קארמייקל ואסנת ברתור על חוקי התורה כסיפור, גישות ספרותיות לפרשנות המקרא, “ריהבליטציה” ביחסינו לתרגום השבעים ועוד.
אברם , תודה על התשובה , ולרגע לא חשבתי שאצלך בשיעורים אנשים נרדמים (-
ש. צ, לשאלתך אין לי בבית הכנסת כל כך נוכחות של אלו שהזכרת אבל אם היו ועוד איך הייתי מתווכח איתם אילו הם היו מעבירים שיעורים או דברי תורה בסגנונות המדוברים! וכי הספקת להכיר אותי כאחד שהיה שותק?
למרות שבמקרה שלי זה לא חוכמה כי בתור זה שמופקד על מינוי הדוברים התורנים של דברי התורה בבית הכנסת לא הייתי ממנה מישהו לדבר אם הייתי חושב שהוא חשוד על אמירת דברי כפירה וגם אם דובר פוטנציאלי כזה היה מבקש ממני הוא היה נדחה על ידי בנימוק במפורש שדבריו אינם הולמים את בית הכנסת כך שאצלינו כל עוד אני מופקד על הדברים כלל לא היינו מגיעים למצב כזה
אברם ,כתבת שאתה בשיעוריך לא נמנע מלהביא מחוכמת חכמי האומות אף בשמם המפורש
כתנ”כיסט מושבע בטח למדת זאת מאחד מגדולי הפרשנים האברבנאל שעושה זאת תדיר
בשמואל א בעניין בקשת עם ישראל משמואל שימליך להם מלך האברבנאל דן בשאלה מדוע הקב”ה אומר לשמואל “לא אותך מאסו כי אם אותי” והרי יש מצווה להמליך מלך ומה רע עשו בני ישראל שביקשו זאת [ועוד בתורה מצויין שבני ישראל ישאלו “מלך ככל הגויים אשר סביבותיך”!]
ולאחר שהאברבנאל מביא שתי שיטות מהמדרש ודוחה אותן ושתי שיטות בראשונים ודוחה אותן הוא מביא את דעת “דון פאבילו ההגמון אשר בבורגוס” ולאחר מכן כותב “והלצתי בעדו”! [למרות שבסופו של דבר גם את דעתו הוא לא מקבל ואכמ”ל]
כן כן כשלמדתי את הדברים לראשונה חטפתי שוק אך לאחר לימוד יותר קבוע ומעמיק בפירוש האברבנאל על התנ”ך כבר הבנתי שזו דרכו העקבית להביא את דעת “חכמי הנוצרים” לקבל מהם וכמובן מתי שצריך לחלוק עליהם בתקיפות [בספר עמוס “על שלושה פשעי ישראל” יעויין שם]
שבת שלום וחג שמח ולשנה הבאה בירושלים הבנויה
הנה חרדה אחזתני בשמעי כי כמה לצים מתלוצצים, השואבים ממקור תועבה הדויטשענ״ס הטמאים זרע עמלק רח״ל, פערו פיהם לייסד מנהג קלוקל לקרוא בד׳ תורות כ״א בזמנו. ולפ״ד יקראו ס״ד בהו״ר, ס״י בשמחת תורה (לפי שהוא מלא שמחת חיים טבעית ופרימטיבית) , ס״א בכ״ג חשון (לפי שמקורו בשבטי הצפון ששמחת תורה שלהם חל בכ״ג חשון) וס״כ בשבועות (לפי שהוא חג כהני)
ועוד הביאתם רעתם מדחי אל דחי עד שפערו פיהם בבירה, היא אוניברסיט״א קדישא דאריאל, אשר נקראה בשם קדוש ונעלה לאין חקר, ובגודל ליצנותם הנוראה קראו עליה הפסוק והמיקותי לאריאל, והוכיח סופם על תחילתם שאינם אלא דויטשלעך משוקצים שלא שזפה עינם את אור התעודות החיצוניות, דהא כתיב בכתובת דמישע ׳ואסחב את האריאל דוידה׳ הא קמן דהוה אריאל בעבר הירדן, והשתא דגדה אחת לירדן ראוי להקימו בגדת הירדן דאיתא קמן, ופשוט.
ולענין ד׳ תעודות לא ידעו אותם ניאאלאגים שנפסקה הלכה דאין ד׳ תעודות כלל אלא אוסף תעודות שנשזרו זו בזו לבלי הכר, וכן הורו להלכה חכמי זמננו, ה״ה הגר״א רופא והגר״מ הרן שליט״א, ומי יבוא אחר המלך. ולכן ראוי לנהוג לקרוא התעודות כ״א בפ״ע, אמנם כיון דאין ידוע שיעור התעודות ראוי לחלק התורה לכמו נ׳ פרשיות ולקרותן על הסדר כל שב״ק אחר שחרית, וכן הוריתי בקהילתי והסכימו על ידי.
(וס״ד שידוע שהוא תעודה אחת אפשר דראוי להחמיר ולקרותו שוב בליל הו״ר שי״א שאז נתגלה הספר במקדש)
הכו״ח, הקטן אריאל 73.
נראה דאריאל שהיתה בעבר הירדן היא ‘אריאל עג’, מערי עוג מלך הבשן. ‘מישע’ בעל הכתובת שהכה את אריאל, הוא ודאי מיישע רבנו שהיכה את עוג מלך הבשן, ועליו יאמרו חכמי ליטא ארעא ‘מיישע אמת ותורתו אמת’, והוא כנודע היה בעבר הירדן ו’שם חלקת מחוקק ספון’. מה טעם שנקים מחדש את מה שסחב והשליך מיישע רבנו ע”ה?
וע”ז באעה”ח, הק’ ג’יי אי הכהן דאוטרונומינסקי
אם הזכרנו את חכמי ארץ ליטא, שעומק עיונם מהווה מיתוק ותיקון לטעימת האדם מעץ הדעת, כפי שמשה רבנו, עליו נאמר ‘ותרא אתו כי טוב הוא’ (שמות ב,ב), הוא התיקון ל’ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל’ (בראשית ג,ו).
אחד הפתרונות לבעיית ההבדלים לכאורה בין פרשיות העוסקות באותה הלכה, נעוץ בדרך העיון המבחינה בכל הלכה בכמה יסודות, שכל אחד מביא להשלכות משפטיות אחרות\ ‘צוויי דינים’ בלשון יידיש.
בתורה יש מספר עניינים הלכתיים להם ניתנים נימוקים שונים. כך למצוות השבת יש בעשרת הדברות שבפרשת יתרו ייעוד דתי, זכר לבריאת העולם; בפרשת ואתחנן, ייעוד חברתי (‘למען ינוח עבדך ואמתך כמוך’) ודתי (‘וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלקיך משם… על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת’. ובפרשת כי תשא ייעוד לאומי: ‘כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה’ מקדשכם’ (לא,יג).
אף בדיני עבד עברי יש שני פנים.
בפרשת משפטים מופיע ההיבט של ‘בין אדם לחבירו’. כאן התורה מגבילה. היא קובעת שניתן למכור לשש שנים בלבד. הארכת העבדות אם העבד רוצה בה, מלווה ב’עקימת אף’ של התורה המחייבת אותו להירצע, אך מההיבט המשפטי אי אפשר למנוע את רצונו החזק להיות עבד עולם.
בפרשת בהר, מוסיפה התורה מימד חדש. כאן נכנסת לתמונה מצוות היובל, המפקיעה את זכות הקניין של האדם, הן באדמתו והן בגופו. ‘לי כל הארץ’, ומשום כך מופקעת זכותו של אדם למכור את אדמתו לצמיתות. וכך גם ‘לי בני ישראל עבדים’, ואין אדם רשאי למכור את עצמו לצמיתות.
הטעם החדש שנוסף למצווה, הטעם האמוני, מביא להשלכה משפטית מחודשת – מעתה מופקעת זכותו של אדם למכור עצמו לעבדות עולם. אל תקרי ‘חרות’ אלא ‘חירות’.
בברכה, ש.צ. לוינגר
במקום אחר שיערתי שאחד ממקורות ההשראה של הרב ברויאר ל’שיטת הבחינות’ שלו, היתה שיטת ה’צוויי דינים’, עליה היה אמון כלמדן ישיבתי.
בס”ד א’ בסיון ע”ה
אף לחג השבועות שתי פנים. חד השבועות הוא יום הודיה לה’, המתבטאת בהבאת מנחה חדשה מביכורי קציר החיטים.
בפרשת ראה נוסף לחג מימד חדש: ‘ועשית חג שבועות לה’ אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן..’ (טז,י). כבר בפסוק הראשון בולט ייחודו של החג כחג הנתינה.
שני הפסוקים הבאים מדגישים את השותפות שבין החזק לחלש: ‘ושמחת לפני ה’ אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר היתום והאלמנה אשר בקרבך..’ (טז,יא). שותפות זו באה מתוך הזדהות: ‘וזכרת כי עבד היית במצרים (טז,יב), ומתוך הרגשת חובה: ושמרת ועשית את החוקים האלה’ (שם).
את שתי הפנים של הנתינה, ההזדהות והמחוייבות, ניתן לראות בהבדלי הפירושים של הבבלי והירושלמי לביטוי הייחודי ‘מסת נדבת ידך’.
שניהם דורשים מהפסוק שעולות החובה באות מהחולין וניתן להוסיף עליהן מהמעשר. אך הבבלי (חגיגה ח,א) לומד ש’מסת לישנא דחולין הוא, דכתיב וישם המלך אחשורוש מס’, והירושלמי (חגיגה פ”א ה”ב) משווה את ‘מסת’ ל’משאת בנימין’, שהאחת עיקר והשאר טפלות.
הבבלי רואה את ‘מסת’ בחובה, כמס לקב”ה המחייב את האדם להתנדב, בעוד הירושלמי רואה את ‘מסת’ כ’משאת’ הניתנת מתוך אהבה.
עוד מודגשת בפרשה העמידה לפני ה’. בעוד לגבי חג הסוכות נאמר ‘ושמחת בחגך’, בחג השבועות מודגש: ‘ושמחת לפני ה’ אלקיך’, וכן בסוף הפסוק מתווספות לביטוי ‘במקום אשר יבחר ה’ אלקיך’ המילים ‘לשכן את שמו שם’. כאשר ניצבים לפני ה’, נמוגים ההבדלים בין ‘ראשיכם שבטיכם שופטיכם וזקנייכם’ לבין ‘חוטב עציך ושואב מימך’.
כולם עומדים יחד כב’יום הקהל’ בו עמדו נשמותיהם בסיני, וביניהם חורזת הזדהות ומחוייבות הדדית.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ביאור נוסף ל’מסת נדבת ידך’ הוא פירושו של רש”י ‘די נדבת ידך’. וביאר בעל ‘דעת מקרא’ שמקורו בתרגום אונקלוס שתרגם כאן ‘מסת’, כמו בכל מקום שנאמר בתורה ‘די’, שאונקלוס מתרגם ‘כמסת’ (‘די שה’ – כמסת אמרא’; ‘כדי גאולתו’ – ‘כמסת פרוקניה’).
לפי פירוש זה ניתן לומר שהביטוי ‘ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך’, מלמדנו שהאדם הוא שעושה, יוצר את אוירת החג. כפי מידת נדבת ידו נעשה החג משמעותי יותר.
ביטוי דומה לזה נאמר לגבי השבת ‘לעשות את השבת’. הן השבת והן חג השבועות, בניגוד לפסח ולסוכות, אינם עשירים במצוות של עשייה.
נדבת ליבו, רצונו של האדם, היא שקובעת אם ימים אלה יקבלו משמעות ייחודית או ישקעו בשיגרה. האדם איפוא הוא ה’עושה’ את השבת ואת החג ב’נדבת ליבו’.
אף ‘תיקון ליל שבועות’, שבעצם אינו דאורייתא או דרבנן אלא מנהג הבא בנדבה – יפה כוחו לעצב את דמותו של החג כקבלת התורה באהבה וברצון. ובפרט אם יהא כ’תורת חסד’ שבה ה’עשיר’ בתורה ,ייתן דעתו לשכנו הפחות ‘עשיר’ בתורה ו’יחד יר5ונו ישאו תהילה’.
יקרת מכתבו הגיעני, ונוראות נפלאתי האיך שכח הדר״ג לכלל גדול בביקורת המקרא שאפ׳ תינוקות של בית רבן באוניברסיטה העברית יודעין אותו, והוא דכל המיוחס במסורת הכהנית למשה מקורו ביחזקאל, וכיון דכתובת מיישה כהנית היא דהא כתיב בה ואסחב את כלי בית ה׳ ומאן נקיט לכלי בית ה׳ לבר מכהנים, א״כ מקורה ביחזקאל, והא חזינן דאיכא אריאל ביחזקאל, ואף חיבבו והפליג בגדלו טובא שנא׳ והאריאל עשרים אמה, א״כ אין לנו אלא לומר שכתובת מיישה היא שיבוש כהני מאוחר, וס״כ ויחזקאל והלכה כיחזקאל, ופשוט.
ודילמא היה מישע המואבי מכת E, ומשום כך סחב את ‘כלי בית ה”?
בברכה, ד”ר שאציוס פון לוונהאוזן, אבדק”ק ‘בקורת תהיה להם’
וייתכן שכנגד טיפוסים כמישע החשודים על הסחיבה, קבע יחזקאל שהאריאל יהיה עשרים אמה, דלמעלה מעשרים אמה לא שלטא עינא!
ועל דרך הרצינות –
אחרי מעשי הטבח של מישע המתוארים בהנאה בכתובתו, אין לס”ד – שנכתב לדברי המבקרים אחר כך – מה לומר על מואב אלא שלא קדמו בלחם ומים וששכרו את בלעם לקלל? ועוד מצוה ס”ד על מואב ‘אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה’?
עוד למדנו מהכתובת המדברת על ‘[כ]לי ה” שנפלו בידי המואבים, ששבטי ישראל עובדים את ה’, ושמע מינה: ה’ אלקינו ה’ אחד!
אף נראה שגיבור בלשון המואבים נקרא ‘אריאל’, ממש ככתוב על בניהו בן יהוידע שהכה את ‘שני אריאל מואב’, ושבישראל מלכו עמרי ובנו, ממש ככתוב בספר מלכים!
Pingback: תיקון (נוסח) שבועות | ארץ העברים