ספר דברים נפתח כידוע במילים “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…” – וקושיה ידועה תמהה ושואלת: הלא חז”ל דרשו: “בכל מקום שכתוב ‘ואלה’ – מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב ‘אלה’ – פוסל את הראשונים“, והביאו דוגמאות מ”אלה תולדות יעקב” שפסל את אלופי עשו שקדמו בסדר, ועוד. ואם כן “בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא!” (שפ”ח לשמ’ כא, א). כלומר – איך ייתכן ש”אלה הדברים” פוסל את כל החומשים שקדמו לו, והלא הוא מעין חזרה עליהם?!
ובכן, שלוש תשובות מצאתי בדבר (והרביעית היא הנכונה :)

א) עפ”י הפשט – כמו בעוד כמה מקומות בהם נוקטים חז”ל לשון “כל מקום”, אין הכוונה באמת לכל מקום, שהרי יש עוד כמה פסוקים עם “אלה” שוודאי לא פוסלים את הראשונים, כגון בסוף ויקרא (פעמיים!) “אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים… אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה..” ובדומה גם אמרו במדרש (מגילה י:) ש”כל מקום שנאמר ‘ויהי’ אינו אלא לשון צער” – והאמוראים עצמם הקשו על כך מכמה פסוקים, וסיכמו ש”איכא הכי ואיכא הכי” וכו’.

ב) עפ”י הדרש – א– הראשונים הציעו את הפירוש המבריק הבא, לפיו ‘פסל’ = תיקן את הראשונים, כמו “פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים” שפירושו ‘תקן לך’ – ואם כן, ספר דברים הוא מעין ‘שיפוץ’ של החומשים הקודמים! (הפירוש מובא ע”י נחמה ליבוביץ בשם הרע”ב , אבל ראיתי בתורה שלמה שכבר הריב”א הציעו). לפירוש זה, אגב, יסכימו כנראה רוב חוקרי המקרא הרואים בספר דברים את המקור הדויטרונומיסטי (D) ש’מתכתב’ עם שאר חלקי התורה שקדמו לו ומעדכן אותם בהתאם לרוח זמנו…

ג) עפ”י הדרש – ב– ה’שפת אמת’ חידש, שכיוון שרק אחרי ארבעים שנה עמדו ישראל על דעתו של משה, הרי שספר דברים אכן פסל את הראשונים, שכן הוא במדרגה גבוהה יותר מהחומשים הקודמים! (ראו ציטוט דבריו כאן: “וזהו שכתוב “‘אלה הדברים’ פסל את הראשונים”, שהדיבורים עתה היו באופן המעולה יותר מקודם ארבעים שנה”).

“וְאלה הדברים”

אבל כאמור לעיל, יש גם תשובה רביעית שמסירה את הקושי מעיקרו: שכן לפי כמה כתבי יד עבריים של התורה + כת”י של תרגום השבעים + כת”י של תרגום הפשיטתא, יש לגרוס בפסוק הפותח את ספר דברים: “וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים”, זה הכל…
ואם תשאלו, איך למה ומה פתאום, הריני מציע לכם לקרוא את הפסוק הראשון של דברים כהמשכו הרציף של הפסוק האחרון של במדבר:

אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. [וְ]אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…

בקריאה כזו נראה (לי) ברור שהנוסח “ואלה” מתאים הרבה יותר, אם נבין שמדובר ב-ו’ הניגוד: ספר במדבר מסתיים בהצהרה ש”אלה” = כל מה שנאמר עד כה, אלו המשפטים שה’ ציווה ביד משה, ואילו ספר דברים מצהיר כי “ואלה” = מכאן והלאה, אלו הדברים שמשה אמר (מדעתו).
ואיך נוסח המסורה לא חש בכך? פשוט – שימו לב שהאות האחרונה של ספר במדבר היא האות ו’ – כלומר, יש לנו כאן תופעה ידועה של ‘נפילת’ אות דומה, הנקראת בלע”ז הַפְּלוֹגרפיה או השמטה מחמת הדומות:

…בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים… !

חלוקת הפסוקים במקרא

רגע, ישאל השואל, אבל מדובר בשני פסוקים נפרדים (ואפילו שני חומשים נפרדים) – אז איך ‘נדבק’ סוף פסוק אחד לתחילת הבא אחריו?
והתשובה הפשוטה היא, שהחלוקה לפסוקים היא מאוחרת מאוד יחסית, ולמזלנו נשתמרה עדות מימי האמוראים על כך:

אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין: ‘ויאמר ה’ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן’ (נדרים לח:)

עובדה מפתיעה זו מופיעה בגמרא שם אגב דיון מעניין נוסף במילים הכתובות ואינן נקראות וההיפך, כשמדברי המפרשים נראה שהיה הבדל בנוסח התורה בין התלמוד לבין נוסח מסורה, שגם הוא עניין (עתיק וידוע) לענות בו – אבל לענייננו די אם נאמר כי עולה מכאן ש’פסוק’ שבבבל נקרא כאחד, חולק בארץ ישראל לשלושה פסוקים (הר”ן שם מסביר שהפסוק כולל לכאורה שלושה עניינים נפרדים ולכן חולק).
דוגמה ידועה יותר לכך נמצאת בקריאת עשר הדיברות בטעם עליון או תחתון, כאשר בכל קריאה החלוקה לפסוקים שונה (ראו כאן למשל).

כתובת השילוח – מעבר שורה ללא התראה מוקדמת…

והתופעה הזו ידועה מכתובות עתיקות (עבריות ואחרות) שנמצאו פה ושם, ומהן נראה שלא זו בלבד שלא היה רווח מיוחד בין משפטים, אלא לעיתים לא היה רווח אף בין המילים, ולא פעם כשהסתיימה לה שורה באמצע מילה, המשיך הסופר את המילה בשורה הבאה ללא כל סימון מיוחד!

נראה מוזר? שימו לב לשני זוגות הפסוקים המקבילים הבאים (באדיבות ע’ טוב, ביקורת נוסח המקרא, תש”ן, עמ’ 41):

בר’ כה – יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. טו חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל…
דה”א א – ל מִשְׁמָע וְדוּמָה מַשָּׂא חֲדַד וְתֵימָא. לא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.

תה’ צו – ח  הָבוּ לַה’ כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו. ט  הִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ.
דה”א טז – כט הָבוּ לַה’ כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. ל חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל הָאָרֶץ…

הנה הראית לדעת כי חלוקת הפסוקים במקרא אינה אחידה אפילו לגבי אותם פסוקים עצמם!
(אם כי תמיד ניתן לומר שמדובר בהבדלים מכוונים, ואין לדבר סוף…)

למאי נפקא מינה?

מעבר להגדלת תורה והאדרתה, הבנת התופעה הזו יכולה להבהיר כמה שינויי נוסח מעניינים שנמצאו בתרגומים ובכת”י שונים, מהם נראה שלמתרגמים היתה חלוקה שונה לפסוקים. לדוגמה:

בר’ מט
נוסח המסורה – יט גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. כ מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ…
כת”י\תרגומים – יט גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵבָם. כ אָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ… (תה”ש, פשי’, וול’)

במ’ יז
נוסח המסורה – ב… וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ. ג אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם…
כת”י\תרגומים – ב… וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם… (תה”ש)

יח’ כט
נוסח המסורה – יד… וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. טו מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם…
כת”י\תרגומים – יד… וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה מִן הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם… (כת”י, תה”ש)

רשימת שינויי נוסח בחלוקת פסוקים

אחרי כותבי כל זאת, אמרתי כי לא אמנע טוב מבעליו, ואציג כאן את כל המקומות שבהן קיימת תופעה זו, מתוך עבודת הליקוט העצומה שנשאתי את ידי לעשותה בפוסט המתגלגל על נוסח פרשות השבוע והפטרותיהן – אלא שברשותכם לא טרחתי לפרט כמו בפסוקים לעיל, אלא העתקתי כפי שהם ללא ניקוד וללא השוואה, כדרך הפוסט. בנוסף, כללתי גם כמה דוגמאות שמערבות גם בעיות נוסח אחרות בנוסף לחלוקת הפסוקים, כאשר תחזינה עיני הקורא מישרים:

תורה

בר’ כז לג-לד
…ואברכהו גם ברוּך בָּרוֹךְ. יהיה ויהי כשמע עשו את דברי אביו (?)

בר’ מט יט-כ
והוא יגד עקב. מאשר עקבָם. אשר שמנה לחמו (תה”ש, פשי’, וול’)

שמ’ יב מא-מב
יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים לילה. ליל שמורים הוא (תה”ש)

שמ’ כה יח-יט
מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת יעשו. ועשה כרוב אחד… (שומ’, תה”ש)

וי’ ה ד-ה
והוא ידע ואשם לאחת מאלה. והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה את חטאתו (כת”י, תה”ש, וול’)

וי’ ז טז-יז
…יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח… (תה”ש)

וי’ יד ל-לא
…מאשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו את האחד חטאת (תה”ש, פשי’ – דיטו’)

וי’ כג מ-מא
ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה (תה”ש)

במ’ ט ד-ה
…לעשת הפסח. ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במ’ סיני (תה”ש)

במ’ טו יד-טו
כאשר תעשו כן יעשה. הקהל. חקה אחת… (שומ’)
כאשר תעשו כן יעשה. הקהל לה’. חקה אחת… (תה”ש)

במ’ יז ב-ג

…ואת האש זרה הלאה כי קָדֵשׁוּ. את קַדְשׁוּ מחתת החטאים האלה בנפשתם (תה”ש?)

במ’ כו מד-מה
לבריעה משפחת הבריעי. לבני בריעה לחבר משפחת החברי (כת”י, שומ’, תה”ש)

במ’ לג ג-ד
…לעיני כל מצרים. ומצרים המקברים את כל בכור אשר הכה ה’ בהם את כל בכור (וול’)

נביא

יר’ לב יח-יט
האל הגדול הגבור ה’ צבאות שמו. גדל העצה… (תה”ש)

יח’ כט יד-טו
והשִבוֹתי והוֹשַבתי אותם ארץ פתרוס… והיו והיתה שם ממלכה שפלה. מן הממלכות תהיה שפלה (כת”י, תה”ש)

יח’ מג יג-יד
וזה גב גֹבַהּ המזבח. ומחיק הארץ… (תה”ש)

יח’ מג כה-כו
ואיל מן הצאן תמימים יעשו. שבעת ימים. וכפרו את המזבח (כת”י, קרי מדנח’, תה”ש, פשי’)

עו’ א ט-י
למען יכרת איש מהר עשו. מקטל. וּמחמס אחיך יעקב תכסך בושה (תה”ש, פשי’ ,וול’)

מי’ ו ד-ה
…את משה אהרן ומרים עִמּוֹ. עמי זכר נא… (?)