הפוסט הוא תקציר לא מחייב של מאמר שפרסמתי במכתב העתים ‘מורשת ישראל’ – מומלץ חובה לקרוא כדי להבין לעומק! (למרות אקדמיותו, המאמר קריא בהחלט)

ושוב, במסגרת המסע לאיתור תשובות חדשות לשאלות נדושות (אחרי ר”ה, יו”כ), הגיע תורו של יום הושענא רבה. לא יודע אם שמתם לב, אבל זהו היום החריג ביותר בלוח השנה היהודי, לפחות מבחינת אוסף המנהגים המפליא, שלא לומר מוזר, הכרוך בו. משום מה, לא מצאתי באף ספר (הן בבית המדרש והן באקדמי-ה) פירוט שיטתי של המנהגים הללו, ואולי בשל כך קצת עומעם אופיו החריג של יום הו”ר, אז אזרתי כגבר חלציי והכינותי רשימה ממצה שלהם, לפי סדר קיומם:

“אנשים יוצאים אל קרני הלבנה” – מה חסר לאיש בתמונה?… (התחריט מהספר הזה, אליו מפנה שפרבר, מנהג”י ו’ עמ’ קעג, ומוכיח בהרחבה שהמנהג היה נפוץ וידוע גם לגויים)

א) כבר בפיוט ‘ונתנה תוקף’ הנאמר בראש השנה, יש נוסחים בהם נכתב: “בראש השנה יזכרון וביום צום כפור יכתבון ובהושענא רבה יחתמון“.
ב) נהגו להישאר ערים כל הלילה כמו בשבועות ולומר ‘תיקון’ מיוחד. יש קהילות בהן אמרו גם סליחות וי”ג מידות, ויש שאף תקעו בשופר.
ג) יש שנהגו לבדוק את צל ראשם לאור הלבנה. המנהג מוזכר בספרות האשונים הן באשכנז והן בספרד, והיה מוכר אף לגויים.
ד) יש שנהגו לטבול לפנות בוקר, ויש שנהגו כבר ביום שלפני.
ה) לקראת התפילה נהגו להדליק נרות וללבוש קיטל, כמו ביום כיפור.
ו) תפילת שחרית והוצאת ס”ת נעשות בנוסח ובמנגינת הימים הנוראים. יש המוסיפים ‘זכרנו לחיים’ ו’מי כמוך’.
ז) מוציאים את כל ספרי התורה לבמה, ואומרים הושענות תוך הקפת הבמה שבע פעמים, כשבין הקפה להקפה נאמרים פסוקים מיוחדים.
ח) בסוף ההושענות נאמר הפיוט ‘אֹמֶן ישעך בא’ של הקליר, למרות שאין לו שום קשר לשאר ההושענות או אפילו לחג הסוכות.
ט) לאחר הפיוט חובטים את הערבות שיוחדו לכך בקרקע חמש פעמים, תוך אמירת קטע קבלי. לפי התוספתא מנהג זה אף דוחה את השבת – אלא שבשל תרעומת הבייתוסים נקבע לוח השנה היהודי כך שהו”ר לא יחול לעולם בשבת.

השוו את אוסף המנהגים הזה לכל יום שתרצו בלוח השנה שלנו – ולא תמצאו לו אח ורע; והרי סך הכל מדובר ביום רגיל של חול המועד! לא זו בלבד, אלא שמנהגי ראיית הצל וחביטת הערבות הם כל כך חריגים שלולא יהודים אנחנו (=מורגלים לחשוב שמה שאצל האחר הוא פגאניות פרימיטיבית אצלנו הוא סוד עמוק), היינו נדהמים למראיהם.* מה זה ועל מה זה?

* העירני החכם, פום ממלל רברבן, נתנאל רובין, כי “ספר ‘ויכוח על חכמת הקבלה‘ לשד”ל סובב כולו על ציר זה של היפוך כביכול מהות הושענא רבא ע”פ הקבלה. עלילת הספר  מתחילה בתיאור אורח הבא לשד”ל בליל הושע”ר ומוצאו עסוק באמירת התיקון, והאורח מתחיל לפקפק ע”ז ולהביא הוכחות שאין הושע”ר יום דין אלא יום שמחה ככל ימי הסוכות, וכששד”ל מתגונן ומביא ראיות מן הזוהר וכתבי האר”י הולך ומגלה האורח כפירתו בקבלה כולה ומאריך בטענות ומענות, עד שסוחף אחריו גם את המארח”. ודפח”ח.

הפטרות חג הסוכות ויום ה’

הפתרון נעוץ, לדעתי, בהפטרות חג הסוכות: בכל קהילות ישראל נהגו לקרוא בחג עצמו בעניין ירושלים וחג הסוכות (זכריה יד) ובשבת חול-המועד בעניין מלחמת גוג (יחזקאל לח – לט). הבחירה בנבואת זכריה ברורה, שכן היא מכילה את האיזכור היחיד של חג הסוכות בכל הספרות הנבואית. אבל מדוע נבחרה נבואת יחזקאל? והרי נבואות אחרית הימים שכאלו יש לא מעט, והבחירה המתבקשת היתה צריכה להיות לכאורה נבואת חגי (ב) שנאמרה לו ב… עשרים ואחד לחודש השביעי, וגם היא מזכירה את נבואות אחרית הימים:

בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ [יום הו”ר!] הָיָה דְּבַר ה’ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר… עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ… וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם… וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה’ צְבָאוֹת.

אלא שאחר העיון נראה שיש מכנה משותף בולט בין נבואות זכריה ויחזקאל – והוא הביטוי “ביום ההוא”. הביטוי מופיע חמש פעמים ביחזקאל לח-לט ושבע (!) פעמים בזכריה יד. אם נוסיף לזה את המילה ‘יום’ עצמה נגיע ל- 8 איזכורים ביחזקאל ו- 12 בזכריה. בנבואת חגי, לעומת זאת, המילה ‘יום’ אינה מוזכרת ולו פעם אחת.
עכשיו צריך להבין כמובן למה הכוונה ‘ביום ההוא’? ובכן, כמעט כל החוקרים והמפרשים מסכימים שהכוונה ליום ה’, ביטוי שאמנם מוכר לנו מכמה פסוקים (“יום ה’ הגדול והנורא”, “הוי המתאווים את יום ה’ ” ועוד), אבל מופיע במקרא רק 12 פעמים – לעומת 205 פעמים של ‘ביום ההוא’.
אם כך, הן יחזקאל והן זכריה מתנבאים על משהו שיקרה ‘ביום ההוא’, הוא ‘יום ה’ הגדול והנורא’ המוכר מנבואות אחרית הימים השונות במקרא. אלא שמה שיחזקאל נעל, בא זכריה ופתח: יום ה’, מגלה לנו זכריה, יחול בחג הסוכות.

למה דווקא סוכות?!

שאלה זו שיברה ראשי חוקרים וקולמוסיהם, והוצעו לה כמה תשובות מבריקות (ראו במאמרי), אך צילתן מרובה מחמתן. התשובה הסבירה ביותר, לדעתי, מקורה בתיזה שהועלתה על ידי כמה חוקרים בראשית המאה ה-20 ולפיה חודש תשרי היווה את ‘ראש השנה למלכים’, בו הומלכו מחדש הן המלך המקומי והן האל\ים הלאומיים (ראו דבריי כאן). בנוסף, בחודש הזה נחוגו ‘חגי סתיו’ בכמה תרבויות קדומות, שציינו את התחלפות עונות השנה יחד עם הכמיהה הנואשת לגשם. עם ישראל לא היה שונה מעמים אחרים בעניין הזה, והראיה לכך היא שפעמיים בספרי עזרא ונחמיה מוזכר שכיוון שהגיע החודש השביעי, העם ‘התעורר לחיים’ ועלה לירושלים (לחנוכת המזבח – עזרא ב; לקריאה בתורה – נחמיה ח). גם חנוכת מקדש שלמה נעשתה “בירח האתנים בחג”, כלומר – בסוכות. כך שסביר מאוד לשער שה’אינטואיציה’ הישראלית הקדומה קישרה את חודש תשרי ובייחוד את חג הסוכות לציפיה להמלכת ה’ למלך על כל הארץ, ולשינוי דרמטי שיחול כתוצאה מכך. זכריה, אם כן, לא בדה חג מליבו, אלא רק עיגן בתיאור רב רושם את אותה אינטואיציה ולפיה אותם אירועים קטסטרופליים עליהם ניבאו כל “הנביאים הראשונים” (זכריה א, ד; ז, ז) יחולו בחג הסוכות.

רמז נוסף לכך אפשר למצוא כבר בקובץ הנבואות שבראש ספר ישעיה (ב-ד), שקדמו לאלו של זכריה בכמאתיים שנה לפחות; קובץ זה, המכיל את הביטוי ‘יום ה’ ‘ ודומיו כעשר פעמים, נחתם בפסוק הבא (ד, ו): “וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר”.  כלומר, בסופה של ‘אחרית הימים’ בה פותח פרק ב, עתידים להינצל מה’חורב’ ומה’מטר’ (משל לצרות השונות המתוארות בפרקים הקודמים) אלו שיהיו בסוכה; הרי לנו שילוב של תיאורי יום ה’ יחד עם עיגונם הארצי בלוח השנה הישראלי, קרי – בחג הסוכות!

יום ה’ – יום או תקופה?

כאן עליי לציין כי באופן מעט מפתיע, רוב מוחלט של החוקרים שעסקו בנושא יום ה’ ואחרית הימים סובר כי אין לפרש מונחים אלו באופן מילולי, כלומר, יום ה’ הוא לא יום ממש, ואף לא קץ העולם, אלא תקופה לא מוגדרת כלשהי בעתיד בה ייוושע עם ישראל וכדומה. ואם תאמר – והלא שפתי הנביאים ברור מיללו ודיברו על ‘יום’ ועל קטסטרופות שונות ומשונות?! אף הם יענו לך שכבר קבע קויפמן זח”ל בלשונו הפסקנית כי “אין כל אלה אלא הפלגות פיוטיות”, וכבר הוכיח משה וינפלד נ”ע כי גם באכדית הביטוי ūm ša (= ‘ביום אשר’) משמעו הסמנטי הוא ‘כאשר’ ולאו דווקא ביום מסוים. ובכלל, מי לנו גדול מהרמב”ם שהתייחס במפורש במורה נבוכים (ב, כט) לפסוקים כגון אלו, כינה את המאמין בפשוטם “בּוּר ועיוור וצמוד לפשטי ההשאלות”, וסיכם לבסוף “דע אפוא שכל יום שיש בו ישועה גדולה או אסון כבד נקרא יום ה’ הגדול והנורא”, בהתאם לשיטת אריסטו שהעולם אינו בר-שינוי.

יום ה’ = יום של ממש = הושענא רבה!

אלא שכאן נעוצה, לדעתי, הטעות. שכן השאלה איננה כיצד אנו, חוקרי מקרא, תיאולוגים ופילוסופים מודרניים, מבינים את הנבואות הללו, אלא כיצד הבין אותן קהל היעד המקורי שלהן? האם הוא עסק בניתוח פילולוגי משווה של הביטוי בספרות האיזור? והאם הוא הוטרד מהסתירה בין התיאוריה האריסטוטלית ובין עובדת השתנות העולם?… לדעתי, התשובה השלילית ברורה. יתרה מכך, פסוקים רבים במקרא מדברים על יום ה’ כיום קונקרטי שניתן להתפרש לכל היותר כתקופה מוגבלת בזמן – אך ודאי שלא כתקופה מעורפלת ללא קץ (יום ירושלים, יום מדין, יום יזרעאל, ועוד). ואם יש נבואה שבה ברור כשמש שיום ה’ הכוונה ליום כפשוטו, המתחיל בבוקר ומסתיים בערב, הרי זו לא אחרת מאשר נבואת זכריה פרק יד! ואסתפק בציטוט שבעת הפסוקים הראשונים שלה תוך הדגשת המילה ‘יום’ המופיעה בהם בדיוק שבע פעמים:

א הִנֵּה יוֹם בָּא לַה’ וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. ב וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר. ג וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. ד וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה. ה וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה’ אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ. ו וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן. ז וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.

בשני פסוקים מפורשים מדגיש הנביא כי כוונתו ליום של ממש: בפס’ ה’ הוא משווה את מנוסת ישראל לזו שאירעה בעת הרעש בימי עוזיה – אירוע קונקרטי שהתרחש ביום מסוים. ובפס’ ז’ הוא מדגיש כי ביום ההוא לא יהיה יום (=בוקר) ולילה (=ערב) כרגיל, כי לעת ערב של אותו יום יהיה אור. כל השומע או קורא נבואה זו כפשוטה, ללא הפשטות רציונליות מבית מדרשה של התיאולוגיה המקראית, אמור לחוש בכל נימי נפשו כי הנביא מדבר על יום מסוים בלוח השנה, יום המתחיל בבוקר ומסתיים בערב, אלא שיום זה יהיה מלא וגדוש באירועים כבירים ונוראים – אותם אירועים הידועים לשומעים ממגוון נבואות אחרות.

ויום זה הוא, לפי הצעתי, יום הושענא רבה.

הושענא רבה – היום האחרון בהחלט של העולם הזה (Don’t panic!)

עכשיו, חשוב להדגיש את מה שעומד מאחורי ההצעה הזו – ההנחה לפיה העולם הזה, כפי שאנחנו מכירים אותו, עתיד ‘להסתיים’ יום אחד. העולם התחיל “בְּרֵאשִׁית [הַיָּמִים] בָּרָא אֱלֹהִים” (כך הצעתי לפרש כאן) ועתיד להסתיים “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים”, כלומר, הימים האחרונים של העולם, שבסופם יגיע יום ה’ (כפשוטו) ולפנות ערב יהיה אור והסיפור ייגמר, כפי שתיאר זכריה. ואין דבר מתבקש יותר מההבנה לפיה שבעת ימי חג הסוכות – מספר סמלי כמובן – הם-הם ימי ‘אחרית הימים’, והיום השביעי והאחרון, הושענא רבה, הוא-הוא יום ה’. אחריו, כמובן, יגיע שמיני עצרת, היום שמעל הטבע, ואכמ”ל.

לפי זה ברור בשל מה הסער הגדול הזה של המנהגים החריגים סביב יום הו”ר – שהרי מדובר ביום דין קוסמי שמדרגתו גבוהה לאין ערוך מזו של הימים הנוראים: הלא אלו אינם אלא ימי דין ‘נקודתיים’ החוזרים על עצמם מדי שנה, בעוד שיום הו”ר צפוי להיות יום הדין האולטימטיבי, האחרון, שאין אחריו דרך חזרה! מתוך התודעה ה’אסכטולוגית’ הזו התפתחו כנראה שאר מנהגי היום – אולי באופן של “ליבא לפומא לא גליא”. ואם ניקח לדוגמה את שני המנהגים המוזרים שציינתי בהתחלה, נראה איך הם מוסברים יפה לאור ההנחה הזו:

חביטת חמש הערבות בקרקע – רומזת לנצחון ניסי במלחמה, כמפורש במל”ב יג (“לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים”!), או לעשיית דין ברשעים, שנמשלו לערבה. יש לציין כי מנהג זה כונה בתלמוד (סוכה מ”ד.) “מנהג \ יסוד נביאים” ויוחס לחגי, זכריה ומלאכי (רש”י שם) – ושני הראשונים ניבאו בפירוש על חג הסוכות (זכריה) ויום הו”ר (חגי).

בדיקת הצל לאור הלבנה – רומזת להתמעטותה של הלבנה מראשיתו של חג הסוכות ואילך, ובעיקר  לנבואת אחרית הימים לפיה “וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה” (יש’ ל, כו), הנרמזת גם בנבואת זכריה (יד, ז) “וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר” – כלומר, אם בלילה צפוי אור הרי שאמור להיות צל, ומי שלא רואה את הצל כנראה שלא שרד את אותו יום אחרון, מר ונמהר…

ולכך אפשר להוסיף את המנהג המוזר לא פחות (כשחושבים עליו) ‘להיפרד’ מהסוכה בסוף הו”ר תוך אמירת התפילה: “יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁקִיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן” (מבוסס על מדרש הפסוק שנאמר על הלוייתן: “הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ”, כאשר המילה שֻׂכּוֹת שמשמעה למעשה סיכות\סכינים, נדרשה לסוכות ומשם קצרה הדרך ליצירת סוכה מעור הלוייתן…). ותמוה למה דווקא בסוכות נאמרת בקשה ‘אסכטולוגית’ שכזו, ולא למשל בפסח, בו אנו עתידים להיגאל?! אלא ודאי שאותה תודעה עממית חשה היטב כי אחרית הימים תתרכז בחג הסוכות ותסתיים בהושענא רבה, ולא בפסח – ומכאן, אגב, תיקון טעות לחסידי חב”ד הנוהגים לעשות ‘סעודת משיח’ בשביעי של פסח, ולא חלו ולא הרגישו שזו אמורה להיעשות בשביעי של סוכות!

בקיצור, אם בהושענא רבה הקרוב לפנות ערב אתם מרגישים תזוזות לא ברורות ופרץ אור בלתי צפוי – Don’t panic, זה לא סוף העולם!
או שכן?…

למאמר המלא (א’ דנטלסקי, ‘הושענא רבה – היום האחרון של אחרית הימים‘, מורשת ישראל 13 (תשע”ו), עמ’ 192-171)